הכתם האנושי

 מה שהכי עצוב בכל הקריסה הזו זה שאם היה לי זמן ומוזה, הייתי יכולה לסיים את הפאנפיק בתקופה הזו ><

זה אחד הפרקים שיותר נהנתי לכתוב. מקווה שהוא יפצה על ההעדרות הממושכת. קריאה מהנה (:

14

פיטר

מאז התקרית בפונדק 'ראש החזיר', אלסטור מודי לא נתן לפיטר לצאת מטווח הראייה שלו. הוא תמיד זימן אותו בשעות לא צפויות, שולח אותו לכל מיני משימות מוזרות וספונטאניות מטעם המסדר. בהתחלה שקשק מפחד לנוכח המחשבה שהוא חושד במשהו; הוא ידע שאם מישהו חשוב כמו מודי יעלה חשדות נגדו, אף אחד לא יאמין לו שהוא בסך הכל רצה לבלות קצת זמן עם הנערה היחידה שאי פעם שמה לב אליו...

אבל עם הזמן הוא הגיע למסקנה המרגיעה שמודי לא חושד בו, אחרת כבר היה זורק אותו לאזקבן מזמן. המחשבה הזו הייתה מצמררת, והוא חש הקלה שהיא רק מחשבה.

לא ממש הפריע לו לעבוד בשביל מודי. לא הייתה לו עבודה משל עצמו, ולפעמים לא יכול היה לסבול יותר את צלצולי פעמוני הרוח בבית של אימא שלו ואת ריח כרוב הניצנים שמילא אותו באופן תמידי. הוא לא רצה להספיק לחשוב על מוניקה, אבל הוא מצא שהוא נהנה מהמחשבות יותר אחרי הפסקה קצרה. קשה היה להתמיד בחלום שאתה יודע שלעולם לא יתגשם אם יש לך מספיק הזדמנויות כדי להבין שהוא רק חלום.

הוא לא ראה אותה מאז אותו הלילה. היא לא חזרה לקחת את הדברים שלה, ומשרד הקסמים החרים אותם. פיטר ידע שכך עדיף, ושם לב היטב היכן ההילאים נעלו את החפצים, כדי שיוכל להחזיר לה אותם בבוא הזמן.

כי לא ייתכן שהייתה אוכלת מוות, את זה הוא ידע בוודאות. הוא היה תירוץ עלוב לקוסם – עם אבא מוגל ואימא סקיבית, כמעט סקיב בעצמו. אם הייתה אוכלת מוות, הייתה פוגעת בו מזמן. והיא מעולם לא נקפה אצבע לפגוע בו. הוא אהב לחשוב שהוא בעל משמעות עבורה כמעט כפי שהיא משמעותית עבורו.

בעשרים וארבע לאוגוסט מודי נתן לו ערב חופשי, אותו היה עליו לבלות עם חבריו במשמרות בהוגסמיד. הנשף השנתי של המשפחות טהורות הדם התקיים באותו הערב, וחברי המסדר הוותיקים נשלחו לעמוד על המשמר באזור הכינוס, כך שהחובות החשובות פחות שלהם הוטלו על חברי המסדר הטריים.

סיריוס לא הפסיק להתלונן על חוסר ההגינות שבבחירתו של דמבלדור לכל אורך המשמרת. ג'יימס חזר ואמר לו לשתוק, כי מישהו ישמע אותם. פיטר דווקא חשב שזאת משימה מצוינת – שלווה וחסרת התרחשויות.

שלושתם צפו ברחוב הראשי של הוגסמיד מגג ביתה של דורקס מדאוז, תחת שמיכה של כוכבים בהירים בשמיים. זה היה לילה צלול ונפלא; ג'יימס חזר ומלמל את זה לעצמו בעודו מסתכל מעלה.

"הי, תתרכז, קרניים," אמר לו סיריוס, ממרפק את צלעותיו.

"מצטער. תגידו – אם יולד לי וללילי בן, איך כדאי לנו לקרוא לו?"

"לילי בהריון?" הופתע פיטר בקול רם משתכנן.

סיריוס וג'יימס סיננו לו לדבר בשקט.

"היא לא בהריון," אמר ג'יימס בקול מהוסה. "אבל היא תהיה יום אחד, בקרוב. אנחנו מתחתנים, אחרי הכל."

סיריוס השמיע קול של הסכמה, מסתכל על הרחוב בריכוז. גם פיטר נמנע מלהגיב. לג'יימס הייתה נטייה לטפח ציפיות גבוהות, ולסרב להרפות מהן גם כאשר היה ברור לו שהן לא עומדות להתגשם. לילי הייתה מקרה חריג בו רדיפתו אחרי מטרתו הבלתי מושגת התממשה באופן מפתיע.

"בכל אופן, לא עניתם לי. איך כדאי לקרוא לו?"

"אני בעד 'סיריוס'," אמר סיריוס, מציץ בעזרת משקפת ענבר על חבורה שנכנסה לפונדק 'שלושת המטאטאים' באותו הרגע.

"מצחיק מאד."

"אני לא צוחק. לולא העזרה שלי, לילי אף פעם לא הייתה מסכימה לצאת איתך. אני שחקתי תפקיד חשוב מאד ביצירה של התינוק הזה – זה רק ראוי שהוא יקרא על שמי."

המשמרת הממושכת עברה ללא שום אירועים. בסופה השלושה יצאו לפגוש את רמוס ולילי, שבילו את המשמרת בפטרול ברחובות, וכולם התעתקו לביתו של ג'יימס. אולי הייתה זאת השפעתו של המתח שבמשמרת או תחושת הבדידות של סוף הקיץ, אבל אף אחד מהם לא רצה להיות לבד.

בית משפחת פוטר היה חשוך, מואר אך ורק באמצעות אור הירח. הם נכנסו מדלת המטבח על מנת לא להפריע להוריו של ג'יימס, שהיו אמורים כבר לחזור מהנשף. גמדון בית שמיהר לתלות את מעילו של ג'יימס אישר שהאדון והגברת אכן חזרו, וכבר הלכו לישון.

החמישה עלו בשקט לחדרו של ג'יימס. בעוד השאר פורשים שקי שינה ושמיכות על השטיחים והספות, רמוס ניגש אל החלון הפתוח וסגר אותו נגד צינת הלילה. לאחר מכן עמד מולו זמן מה, מביט בירח, שזהר ללא בושה במרכז השמיים.

הוא היה כמעט מלא – בעוד פחות משבוע ארבעת הקונדסאים ישנו את צורתם ויצאו להרפתקה לילית נוספת ביער האסור. פיטר תמיד הרגיש קצת אשם כשציפה ללילה הזה, אבל לאחרונה לא סבל מהרגש הזה. באותו הערב לא ממש ציפה לליל הירח המלא – אולי כי לא היה זקוק לעוד תזכורת לעליבות שלו כשסיריוס וג'יימס יהפכו לחיות גדולות ואציליות והוא ישנה את צורתו לעכברוש אפור וקטן.

"יש לי חדשות טובות," אמר רמוס פתאום, למרות שלא נראה מאושר במיוחד כשאור הירח מאיר את פניו. "התקבלתי לאקדמיה לרפואה."

חבריו בהו בו בתדהמה. לילי הייתה הראשונה להתעשת. היא ניגשה אליו, מחייכת מאוזן לאוזן, והעניקה לו חיבוק אוהב. "זה נפלא, רמוס."

"כן, זה מעולה," אמר פיטר.

"מתי גילת את זה?" שאל ג'יימס, טופח על שכמו בהערכה.

"היום אחר הצהריים," ענה רמוס באשמה משהו. "אבל היינו עסוקים עם המשמרת, לא חשבתי שזה הזמן להודיע את זה..."

"תמיד יש זמן לחדשות טובות," אמר סיריוס וטפח על פניו של רמוס, שעצם עין אחת. "אני לא רוצה להגיד 'אמרתי לך', אבל..."

"סיריוס," נזפה לילי.

"זה בסדר, רך כף, אני לא איעלב," אמר רמוס, ונראה קצת מעודד יותר. "למען האמת, לא באמת חשבתי שיש לי סיכוי..."

"אל תדבר ככה," אמרה לו לילי. "היית תלמיד מצטיין, ואתה תהיה מרפא מצוין."

רמוס חייך אליה, לא לחלוטין בכנות. "אני לא יכול להפסיק לחשוב מה יקרה אם הם יגלו."

"אף אחד לא יגלה, גם אם נצטרך לחפות עליך בעצמנו," הבטיח ג'יימס.

"אל תהיה מגוחך. בקרוב אתם הולכים לאקדמיה להילאים, לא יהיה לכם זמן להמציא בשבילי סיפורים – "

"אז אנחנו נעזור," אמרה לילי. "נכון, פיטר?"

"כן, ברור," גמגם פיטר. רמוס באמת היה אדם טוב, למרות היותו אדם זאב. לפעמים פיטר רצה כל כך לעזור לו, אבל לא ידע איך. "רמוס... אל תדאג. זה יהיה בסדר."

"כן, אני מניח שכן," ענה רמוס, אבל כולם ידעו שהוא לא באמת מאמין בזה.

הם התארגנו ושכבו לישון. פיטר ישן לצד סיריוס על השטיח, ורמוס קיבל את הספה. לילי וג'יימס ישנו במיטה; פיטר שמע אותם משוחחים בקולות שקטים מתחת לשמיכה. לצידו, סיריוס הביט בתקרה בערנות מוחלטת.

לא נראה שמישהו מהם עומד להירדם בקרוב, וגם פיטר לא חש ישנוני במיוחד באותו הרגע. הוא ניסה לעצום את עניו ולהירגע. הוא כמעט הצליח – נדמה היה לו שאפילו נרדם לרגע וחלם קצת – כשתנועה פתאומית גרמה לו להקיץ בבהלה.

רמוס ישב זקוף על הספה, בוהה בדלת בריכוז. הירח כבר עזב את החלון, והחדר היה שרוי באפלה.

"מה יש?" מלמל סיריוס בצרידות. כנראה גם הוא כבר כמעט נרדם.

"שמעתם את זה?" השיב רמוס בדריכות.

"את מה? לא שמעתי כלום," אמר סיריוס בערנות פתאומית, מתיישב ולוקח את שרביטו.

"גם אני שמעתי משהו," אמרה לילי מכיוון המיטה. ג'יימס חצה את החדר ופתח את הדלת לכדי חריץ, מטה אוזן. רמוס וסיריוס הצטרפו אליו בשקט. פיטר גילה שהוא לא מצליח למצוא את שרביטו.

"אתה שומע משהו?" שאל ג'יימס, קולו בקושי נשמע.

רמוס הנהן. "יש מישהו למטה."

"אלה בטח ההורים שלי – "

"לא. זה יותר מאדם אחד."

"אבל, לחשי ההגנה..."

השלושה החליפו מבטים אפלים. לילי עמדה באמצע החדר, מחבקת את עצמה בחלוק הלילה שלה, מביטה בהם בדריכות. פיטר הצליח למצוא את השרביט שלו מתחת לשמיכה של סיריוס.

"בואו נלך לבדוק," אמר ג'יימס לבסוף. רמוס וסיריוס הנהנו בנכונות. "תישארי פה," הוא אמר לארוסתו, והסתכל על פיטר. "תשמור עליה."

באותו הרגע פיטר החל לפחד באמת. הוא הרגיש הרבה יותר בטוח לנוכח האיום המסתורי בידיעה שהוא בחברת שלושת חבריו – אבל איך יוכל להגן על לילי מפני האיום הזה? איך יוכל להגן על עצמו? לא היה לו סיכוי בדו קרב, הם ידעו את זה...

השלושה יצאו. ברגע שסגרו את הדלת לילי ניעורה פתאום, חטפה את השרביט שלה משידת הלילה, ויצאה אחריהם.

פיטר הלך אחריה בחוסר אונים. "ג'יימס אמר – "

"שמעתי מה ג'יימס אמר. אם הוא חושב שאני מתכוונת לשבת פה ולחכות, הוא טועה," אמרה לילי בנחישות שלווה ויצאה. פיטר מיהר אחריה, אוחז בשרביטו בכוח על מנת שלא ירעד בידו.

מסדרונות הבית היו חשוכים, ופיטר לא שמע אף קול. רגליה היחפות של לילי פסעו בדממה על השטיחים. פיטר עקב אחרי בוהק צבע שיערה האפלה, משתדל להיות שקט כמה שיותר, והצטער שהוא לא יכול לשנות צורה ולחמוק בין הצלילים.

לפתע היא נצמדה לקיר. פיטר הזדרז לחקות אותה. עכשיו גם הוא שמע צעדים, מתקרבים אליהם. ליבו פעם בפראות.

שתי דמויות מפטרלות הופיעו מעבר לפינה, בודקות את השטח. שני הזוגות הבחינו זה בזה, אבל לילי הייתה המהירה ביותר, ושני האנשים הלבושים שחור צנחו, משותקים.

היא הציצה מעבר לפינה, מוודא שאין נוספים, ואז רכנה אל אחת הדמויות. "תעזור לי," היא מלמלה אל פיטר, והוא מיהר לעזור לה להפוך אותו, למרות שחש שבזרועותיו אין שום כוח.

האדם כבש ברדס שחור, ואת פניו כיסתה מסכה כסופה. אוכל מוות.

לילי הסירה את המסכה. "אני מכירה אותו," היא אמרה, מביטה בפנים הצעירות, המחודדות, ובגבות השחורות העבות. "זה אוגוסטוס רוקווד... הוא סיים ללמוד בהוגוורטס שנה לפנינו."

"מישהו בא," פלט פיטר באימה, שומע קולות מעבר למסדרון. שניהם פתחו בריצה שקטה לכיוון השני.

הם ירדו במדרגות המשניות אל הקומה שמתחת, נעים במהירות, חוששים שכל רגע יופיעו אוכלי מוות נוספים. פיטר הציע שינסו להגיע אל אחת מיציאות המשרתים ולברוח. הוא חשב שזה רעיון לא רע, אבל לילי טענה שצריך למצוא את שלושת האחרים קודם. 

לא היה דבר שפיטר היה רוצה יותר מאשר להפוך לעכבר ולברוח, אבל הוא ידע שג'יימס לעולם לא יסלח לו אם יפקיר את לילי...

אבל מה יוכל לעשות בשבילה, בעצם? הוא היה חסר תועלת בקרב – סביר להניח שהיא זאת שתצטרך להגן עליו אם יתקלו באוכלי מוות נוספים. הוא סתם יעמוד בדרך שלה. עדיף לו לתת לה למצוא את האחרים ולברוח על נפשו...

מחשבותיו המייסרות נקטעו למשמע קולות מאבק. פיטר נצמד אל קיר המדרגות, ולילי הציצה במסדרון בזהירות. אוכל מוות שנהדף איבד את ההכרה על הרצפה ממש לרגליה, ואחרי רגע סיריוס נראה חולף מעליו בריצת אמוק, לא מבחין בהם.

לילי נראתה כעומדת לצעוק לו, אך הופעתם של שלושה אוכלי מוות שרדפו אחרי סיריוס קטעה אותה. היא קיללה את שלושתם לפני שהספיקו להבין מאיפה מגיעה המתקפה. סיריוס נעלם במעלה גרם המדרגות הראשי, לא מבחין בחסד שהיא עשתה לו.

מבלי לומר דבר לפיטר, לילי בדקה שהשטח פנוי ורצה אחריו. פיטר נותר במקומו, משותק. הוא ידע שעליו ללכת אחריה, אבל הוא פחד כל כך שלא יכול היה אפילו לזוז.

אוכלי מוות נוספים התקרבו. פיטר שמע אותם בברור, וידע שהם מודעים בהחלט לכך שהם לא לבדם בבית. יודע מה יקרה כשימצאו את חבריהם המשותקים, הוא סב על עקביו ורץ בחזרה במעלה המדרגות, רגליו כבדות כעופרת ונשימתו נתקעת בגרונו. זה היה גרוע מהסיוט הנורא ביותר שלו.

אובד עצות לבדו, הוא שינה צורה ורץ בעיוורון לכיוון חדרי השינה, משתוקק למצוא מפלט בצורת עכבר בחדרו של ג'יימס. אך הוא לא לקח בחשבון את העובדה שהדרך הייתה ארוכה הרבה יותר בצורתו הזו.

פיו הקטן כבר החל להעלות קצף כאשר חושיו החייתיים דיווחו לו שהוא לא לבדו במסדרון. הוא נעצר והביט מעלה. הדלתות הכפולות הגדולות של חדר השינה של אדון וגברת פוטר היו פתוחות לרווחה, ובפתח עמד גבר צעיר שהסיר את הברדס השחור מראשו. אולי הוא היה אמור לעמוד על המשמר, אבל נראה שמה שמתרחש בתוך החדר – דבר שבעניי העכבר של זנב תולע נראה כמופע של אורות רפאים – מעניין אותו הרבה יותר.

פיטר העכברוש התגנב והציץ לתוך החדר בין רגליו הארוכות של אוכל המוות, מונע על ידי פחד מרתק. מה שראה שם היה גורם לו לצרוח, אם יכול היה.

דוראה פוטר שכבה על בטנה במיטתה בכותונת הלילה שלה, זרועה הלבנה משתלשלת לרצפה, רפויה. שיערה הכהה היה סתור, חוצה את פניה, שהיו לבנות כמו סיד. ענייה היו פעורות, בוהות, ודם שהחל להיקרש זלג מזוויות פיה ואפה אל המצעים הצחורים שלה. המצעים שהיא דאגה להחליף לעיתים קרובות כל כך, אלה שהכתמתם הייתה מזכה את בנה בנזיפה...

לצידה ריחף בעלה, כחצי מטר מעל מיטתם, עטוף אורות ערטילאיים, דמויי ידי שלד, שצבטו ושרטו אותו ללא רחמים. פיו היה פעור בצרחה אילמת, עניו קרועות בכאב וגופו מנסה להתפתל בתוך המרחב החונק שהקיף אותו באכזריות. הוא נראה עלוב, חסר אונים – פיטר מעולם לא ראה את אדון פוטר המכובד במצב משפיל כל כך.

לרגלי המיטה עמד גבר. הוא היה גבוה, זקוף, עטוי גלימה שחורה. הוא ניצח על העינוי של אדון פוטר במיומנות חיננית כמעט, כמו מנצח מנוסה. פניו הוארו באור הנורא של קללתו שלו – אלה היו פנים נאות, אכזריות. אלה היו פניו של אדון האופל, כפי שפיטר חזה בהן לראשונה.

הוא בהה במחזה, המום ומלא אימה, גפיו הקטנים רועדים באלימות.

ידי הרפאים הנמיכו את אדון פוטר אל מיטתו, כך שפיטר לא ראה אותו מאחורי גופתה של אשתו. הוא ראה רק את ידו הזקנה, הרועדת, שנשלחה אל שידת הלילה שלו בחיפוש נואש אחר שרביטו, שלא היה שם.

"תכבד אותנו במילים אחרונות, אדון פוטר?" קולו של האדון האופל היה נחשי, חלק כמו משי.

נשימתו של אדון פוטר בקעה מגרונו כשריקה. "אתה לא... תנצח..."

"הו, אבל כבר ניצחתי."

האור הירוק היה מסמא בבוהק שלו. כאשר גווע הותיר את החלל חשוך משהיה.

פיטר ידע, אבל לא ממש הבין, שאדון וגברת פוטר מתים. הוא ידע שעליו לברוח, אחרת גורלו יהיה כגורלם, אך הוא לא הצליח – הוא היה משותק מפחד. עניו השחורות של אדון האופל סרקו את החלל, ונחו בדיוק עליו.

"נראה שיש לנו קהל," אמר אדון האופל, מעביר את שרביטו על כף ידו, כקצב המכין את סכינו לשחיטה הבאה. "זוז בבקשה, רבסטן."

"אדוני?" אמר אוכל המוות שמעל פיטר בבלבול. זנב תולע ברח.

אור קרע את החשכה. אוכל המוות הועף לאחור בעוצמה ופיטר הוטח בקיר הנגדי. הוא צנח לרצפה בצורתו האנושית, דם וקיא ממלאים את פיו וכאב משתק מתפשט מאחורי ראשו במורד צווארו, אל עמוד השדרה שלו.

אדון האופל עמד מעליו. העולם התנדנד כמו ספינה בים סוער מול עניו של פיטר. הוא בוודאי חולם, לא ייתכן שאדון האופל עומד להרוג אותו... מוזר שהוא מכוון אליו כך את שרביטו, ללא מילים... האם הוא עכבר או אדם? הוא לא יכול אפילו לזוז, ואדון האופל גדול כל כך...

אור חזק גרם לו לעצום את עניו בכאב. תשומת ליבו של אדון האופל הוסחה, שרביטו מופנה על מנת להדוף את המתקפה הפתאומית.

ג'יימס? האם זה הוא, עורך דו קרב עם זה – שאין – לנקוב – בשמו? לא ייתכן. האורות והאוויר המפצפץ בוודאי גורמים לו להזות...

פיטר צפה בקרב המתחולל מולו כאילו לא היה חלק ממנו. זה היה קצת כמו הקופסא המשונה הזו שאביו הכיר לו כשביקר אותו בקיץ הקודם – הטלוויזיה. הוא יכול היה לראות את התרחשותם של דברים איומים, אבל לא להיות חלק מהם... הינה, רמוס וסיריוס מכניעים את אוכלי המוות, ולילי פונה לעזור לג'יימס, אך אדון האופל הודף את שניהם משני הכיוונים בזעם מחושב, אפילו לא מתחיל להזיע... זאת הייתה המצאה נפלאה, הטלוויזיה הזו. אולי הוא היה צריך להיות נחמד יותר לאביו באותו הביקור...

כעת עוד אוכלי מוות מגיעים מעבר לפינה. כמה מהם מקיפים את ג'יימס – זאת ההזדמנות של אדון האופל לחסל אותו – אבל לילי שולחת לכיוונו קללה מלאת עוצמה במיוחד, ובחוסר הריכוז הרגעי שלו היא מערערת אותו.

הוא פונה אליה. היא מנסה להדוף אותו, נסוגה לאחור, זרוע השרביט שלה מותשת, לחייה סמוקות ושיערה סתור... האחרים לא יכולים להציל אותה...

פיטר גישש אחר שרביטו. שוב הוא איבד אותו?

מישהו חלף על פניו. הוא ניסה לאחוז בשולי גלימתו, לבקש עזרה. במקום הוא זכה בבעיטה כואבת במיוחד לפרצוף, ודם חדש מילא את פיו ואת אפו.

לילי נפלה. היא הייתה חסרת אונים לרגליו של אדון האופל – בקושי היה לה כוח להרים את שרביטה וליצור מגן שברירי ורועד. היא נהדפה לאחור שוב ושוב עם כל קללה שלו, אורותיהן מחלחלים אל הסדקים שבמגן דמוי הזכוכית שלה, עוטפים אותה ברשת ירוקה, קטלנית. היא הולכת ונחלשת, פיטר הבין, עוד ועוד...

המגן נשבר כזכוכית דקיקה, ושרביטה הועף מידה. אדון האופל כיוון את שרביטו אל ליבה - המילים כבר היו על לשונו - וג'יימס הופיע משום מקום, מתנפל עליו בגופו ומפיל אותו לרצפה. אגרופו פגע בפניו בחוזקה, מבלבל אותו.

"שלא... תעז..." המילים נאמרו בזעם פראי מבין שיניו של ג'יימס, עם כל מכה שהנחית על גופו של אויבו. "לגעת... בה..."

לילי צפתה במחזה בעניים פעורות.

אדון האופל מצא את שרביטו והדף את ג'יימס מעליו. אז הוא הזדקף, אפו מדמם ושפתו חבולה, גאוותו נפגעה וזעמו פראי מתמיד.

מישהו הרים את פיטר לרגליו. העולם הסתחרר סביבו. במעורפל הוא הבין שרמוס מושך את תשומת ליבו של אדון האופל לכיוונו בעוד סיריוס גורר אותו מחוץ לטווח האש. לילי, מבינה את התוכנית, קמה על רגליה, תפסה בג'יימס, והשניים הצטרפו אל הבריחה, שולחים קללות בעודם רצים.

זה לעולם לא יעבוד – זה מה שפיטר חשב. אבל משום מה, אדון האופל לא רדף אחריהם. הם יצאו מהבית אל הגינה האחורית, מתנשפים בכבדות, אך לא עצרו שם, ועשו את דרכם אל השדות הפראיים.

אוויר הלילה הקריר ייצב את העולם סביב פיטר, והוא הבין שכל גופו בוער בכאב. אבנים וקוצים שרטו את רגליו היחפות, אך סיריוס לא אפשר לו להאט. הם רצו עד שעניו דמעו מחוסר חמצן, ונעצרו במפתיע. הוא נפל על העשב מייד.

כנראה התעלף. כשהתעורר, היה באותו המקום. הוא רעד מקור, כל גופו כואב ודואב, ובגדיו לחים. הוא פקח את עניו הצורבות וגילה נמלים שהשכימו קום עובדות בחריצות בין גבעולי הדשא המרוססים בטל. השמיים היו בצבע כחול עמוק של תרום שחר, ובאור הקלוש מאד, הוא יכול היה לראות את בית פוטר במרחק. מעליו, גבוה בשמים, זרח האות האפל. אירועי הלילה שבו אליו מייד.

נראה שהוא לא היה מעולף זמן רב, כי רק כמה דקות אחרי שפקח את עניו, חבריו החלו לדון במה שקרה. הם לא היו צריכים לשאול מה אדון האופל עשה שם, או איך נכנס – זה היה ברור מאליו, למראה גופותיהם המעונות של הוריו של ג'יימס. אבל הם היו צריכים להחליט מה לעשות עכשיו.

"כדאי שנלך להוגוורטס, לדווח לדמבלדור," הציע רמוס, שעמד על המשמר בדריכות. כולם הסתכלו על ג'יימס, מחכים לפסק דינו. הוא עמד במרחק קצר מהם, מביט בביתו שבמרחק ללא ניע.

לילי ניגשה אליו בזהירות והניחה יד עדינה על גבו. "אני מצטערת כל כך, יקירי..."

"הייתי צריך להגיע לשם קודם." קולו של ג'יימס היה יציב בצורה מפחידה. "הייתי צריך להבין שהוא מחפש אותם..."

"לא היית יכול לדעת."

ג'יימס הפנה אליה את מבטו. עניו היו אדומות, למרות שאיש לא שמע אותו בוכה. הוא הביט בלילי כאילו הוא רואה אותה לראשונה בחייו.

"ואת," הוא אמר בנוקשות. "הוא כמעט לקח גם אותך... אמרתי לך – אמרתי לך להישאר בחדר – "

לילי הביטה בו בחומרה. "אם הייתי מקשיבה לך, הייתי בידיו עכשיו."

הוא הפנה אליה את כל גופו, ודיבר בכעס. "היינו באים לקחת אותך! לילי, אני אהיה בעלך בעוד שלושה שבועות – "

"זה לא אומר שאתה יכול לתת לי פקודות, ג'יימס!" היא השיבה בענייניות, ואז התרככה ונגעה בפניו, משככת את קמט הכעס שנוצר במצחו. "כולנו היינו בסכנת חיים הלילה. אם אנחנו עומדים להתחתן, אתה מוכרח להשלים עם העובדה שלפעמים אני אצטרך להגן על עצמי."

פיו התהדק לקו של רגשות מודחקים. לילי החלה לבכות, והוא עטף אותה בחיבוק, מסתיר את פניו בשיערה.

הם נותרו באותו המקום עד שהשמש זרחה. עד אז פיטר איבד שוב את הכרתו, וכשהגיעו להוגוורטס, נשלח ישר למרפאה. שוכב שם לבדו במשך היום, הוא לא הצליח להירדם עד שקיבל שיקוי שינה. לאחר מפגשו הראשון עם אדון האופל, פיטר חש רק רגש אחד – הוא חש אימה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא