--

את הפרק הזה היה לי מאוד כיף לכתוב. נמאוד.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

 הימים הפכו לשבועות, ואחיי, פרד וג'ורג', הכריזו מלחמה של ממש על אמברידג'. "נראה לי שקצת תוהו ווהו.. זה בדיוק מה שמגיע למנהלת החדשה שלנו," אמרו בחיוך ענק, ולא יכולתי שלא להסכים. אבל למרות שהבהירו שהם יגרמו לאנדרלומסיה גמורה, איש מאיתנו לא צפה את מה שקרה בפועל. היה זה יום שקט למדי, וישבנו בשיעור של מקנוגל. לפתע נשמעו פיצוצים רמים, וקולה הגבוה של אמברידג' צרח. מקנוגל, שנראתה רגועה ואף מעט שמחה לאיד, שלחה את אחד התלמידים לבדוק את פשר המהומה. התלמיד חזר נרגש, חיוך פרוש על פניו. "אתם חייבים לראות את זה," אמר. רב התלמידים התרוממו מכסאותיהם [בכללם אני] והציצו אל המסדרון. אני חייבת להודות, זה באמת היה תוהו ווהו לתפארת. זיקוקים נורו לכל עבר, בקולות ווש רמים, ובמקום להתמוסס עם הזמן הם רק צברו כוח ותאוצה. הזיקוקים לבשו דמויות דרקונים, חזירי בר מאיימים ומה לא, ורדפו אחר אמברידג' ברחבי החדר. היא נופפה בשרביטה אנה ואנה כשהיא רצה ברגליה השמנמנות. "שתק!" ניסתה, אך במקום לקפוא התפוצץ הזיקוק במגוון צבעים. כולנו, התלמידים, היינו מאושרים מהמחזה המשעשע, ואפילו כמה מהמורים גיחכו. יכולתי להישבע שאפילו מקנוגל מבזיקה בחיוך. האגריד בכלל נתן חופש לצחוקו המתגלגל, ועיניו דמעו מרב צחוק. הבחנתי בתאומים בפינת החדר שנראו ספק משועשעים ספק גאים בעצמם. התקדמתי לעברם, וגיחכתי. "מרשים," אמרתי בכנות. "אני לא מבינה למה אמא מקשקשת על ציוני הקס"מ שלכם, אם אתם מסוגלים להפיק קסמים שכאלה," הם חייכו באושר ובגאווה. "תודה, אחות קטנה," אמר פרד. "חבל רק שבזבזנו את כל המלאי שלנו. לקח לנו חודשים לייצר את הדברים האלה," אמר ג'ורג'. "אלה הזיקוקין דה נזיקין של האחים וויזלי," הכריז פרד ברב חשיבות. "וזה היה שווה את זה," פנה אל תאומו. "טוב, נכון," הודה ג'ורג', והפנה את מבטו בחזרה את אמברידג' המצווחת, שלוותה בפילץ' בנסיונות נואשים להיפטר מן הזיקוקים הסוררים. הנהנתי. זה בהחלט היה המחזה המשעשע ביותר בו נתקלתי מזה חודשים. הם עוד ירוויחו יותר כסף מכל המשפחה עם הטריקים האלה. וזה לא היה הסוף כלל של מרדם של פרד וג'ורג' כנגד אמברידג'. הו לא. הייתה זו רק ההתחלה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~  ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

אני זוכרת את אותו היום כאילו היה אתמול. אותו יום, בו קרתה התקרית שתכונה לימים "ההיסתלקות הפרד-ג'ורג'ית", ו-"תועזת הוויזלים", ותריסר שמות נוספים. היה זה בתקופה בה לקחו פרד וג'ורג' הפסקה קלה בגרימת הצרות, ב'התחשבות', כפי שהם טוענים, בתלמידי השנה החמישית המתכוננים למבחני סוף-השנה, ולתמידי השנה השישית שנמצאים בשיא שנת הכשיפומטרי שלהם. ואולם, כשמצאתי התקהלות נוספת במסדרון, ובמרכזה התאומים ואמברידג'. "אני מניחה שחשבתם שזה משעשע ליצור ביצה באמצע המסדרון?" שאלה, עם אותה נעימות מעושה בקולה. "כן, די משעשע," השיב ג'ורג' בעליצות. "ובכן, אתם תלמדו מה קורה לתלמידים המפרים את החוקים בבית הספר שלי," אמרה, כשאכזריות מתחילה לחלחל לקולה. "את רואה, כאן אתה טועה," השיב לה פרד. "את מבינה, אני ואחי הגענו למסקנה שמיצינו את תקופת לימודינו, נכון פרד?" אמר ג'ורג'. "בהחלט, ג'ורג'. כבר זמן רב אני מרגיש כך." אמר פרד, וכאילו בהסכמה, הכריזו שניהם "אציו מטאטאים!" ומטאטיהם התעופפו לעברם, משאירים בדלת משרדה של אמברידג' זוג חורים בצורת מטאטאים. "שלום ולא להתראות!" קראו השניים ממרום מטאטיהם. "כן, אל תטרחי לשמור על קשר!" גיחכתי. פרשיית פרד-ג'ורג' קלאסית. "אם למשהו מתחשק לקנות ביצה ניידת, דומה לזאת המודגמת בקומה מעלינו, אתם מוזמנים אל סימטת דיאגון מספר 93 – חנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי," אמר פרד. "הכתובת החדשה שלנו!" הוסיף ג'ורג'. "הנחה מיוחדת לתלמידי הוגוורטס שישבעו שהם זקוקים למוצרים שלנו כדי לגרש את הזקנה הזאת," הוסיף פרד. "עצרו אותם!!!" צווחה אמברידג', אך התאומים כבר המריאו ובדרכם החוצה קראו "תעשה לה את המוות פיבס, בשבילנו." ופיבס, לתדהמתי הרבה, הסיר את כובעו והצדיע. וזאת הייתה התחלתה של תקופה.

הפרק הקודם		הפרק הבא