לכבוש את ליבה

אוף אתם כבר לא מגיבים לי על פרקים P:

חחחחח קריאה נעימה! 

ויקטואר הלכה בזעם לצד ג'ני במסדרון, בדרכה למשרדו של ארגוס פילץ'.

עונש עם פילץ'. מאז שנה שעברה (לאחר שהיא, אנה ובוני גרמו לכמה תלמידות בשכבתן להתעורר עם יבלות על פניהן, לאחר שאלו העליבו כמה מהלהקות האהובות ביותר על השלוש) היא לא עברה את הסיוט הזה.

העונשים של ארגוס פילץ' היו ידועים לכולם כעינויים טהורים, חשבה ויקטואר בעודה חושקת את שיניה. היא ידעה שעונש כזה בהחלט מגיע לג'ני, אבל לה?! היא בסך הכל הגנה על עצמה אחרי שהפסיכית הזאת ניסתה להרוג אותה עם מרביצן ואז הרביצה לה בעצמה.

נראה שמחשבות דומות עברו בראשה של ג'ני לפי מבטה הזועם והאופן בו קימצה את כפות ידיה לאגרופים, אבל ויקטואר יכלה רק לנחש כי אף אחת מהבנות לא דיברה עם השנייה.

הם הגיעו לדלת משרדו של פילץ', וויקטואר דפקה עליה בהיסוס.

לאחר שנייה נגלתה דמותו של ארגוס פילץ', אדם בשנות השמונים לחייו, מאובק, זקן, ומריח כמו דג רקוב. לצידו הייתה חתולתו הכעורה והמרושעת, גברת נוריס. ויקטואר ידעה שגברת נוריס חתולה, ולכן היא לא יכולה לנעוץ בה מבט מלגלג, אבל כך בדיוק נראה. בכל מקרה, היא העדיפה בהרבה את החתולה המפונקת והצמרירית של אנה.

"אלימות בהוגוורטס, הא?" אמר פילץ' בקולו החורק והשמנוני.

"קיוויתי שפרופסור מקונגל תיתן לי לתת לכן עונש ראוי... כמה הלקאות הגונות בשוט היו פותרות את הבעיה..." אמר פילץ' בזדויניות ורעד חלף בויקטואר.

"אבל לצערי היא עדיין מתנגדת לשיטות הישנות... לכן זה לא העונש שלכן. בואו אחריי!" קולו של פילץ' הזניק את שתי הבנות והן מיהרו אחר פילץ', שהוביל אותן במסדרון החשוך.

פילץ' נכנס לכיתה ריקה,עם שולחנות וכיסאות בודדים בלבד,שבה ניצבו ארבעה דליים.

"אחריי!" הוא נבח ושתי הבנות מיהרו ללכת לעבר הדליים, לצד פילץ'.

ויקטואר הזדעזעה ברגע שראתה את תוכנם של הדליים. שניים מהם היו ריקים, אבל השאר האחרים היו מלאים במה שנראה כמו עכבישים דוחים במיוחד. הם נראו מתים, כי חוץ מאחדים מהם שהתפתלו והתעוותו בצורות משונות, הם היו דוממים.

"יש כאן עכבישים,זכרים ונקבות, בשני הדליים! אתן צריכות לשים את כל העכבישים המנוקדים, שהם זכרים, בדלי אחד, ואת הנקבות הלא מנוקדות בדלי השני! העכבישים האלו ישמשו אתכם בשיעורי השיקויים הקרובים שלכם כמרכיבים" הוסיף פילץ' ברשעות.

"ובלי קסמים! תביאו לי את השרביטים שלכן!" נבח פילץ' ושתי הבנות הגישו לו באי רצון מובלט את שרביטיהן. הוא חייך בזדוניות.

"תהנו" אמר פילץ' ברשעות, חייך חיוך מרושע אחרון, וטרק את דלת הכיתה מאחוריו. הוא הותיר את ג'ני וויקטואר, חסרות כל אפשרות לביצוע קסמים, בחדר הכיתה הריקה.

ויקטואר נאנחה וכרעה לצד אחד הדליים, ובחוסר רצון אבל בהשלמה עם גורלה, החלה לשלוף עכבישים ולמיין אותם, כולה מלאה דחייה וגועל. בדלי האפור שמה את הזכרים המנוקדים, ובדלי השחור את הנקבות. רק לאחר כמה דקות הבחינה שג'ני עומדת בפינת החדר, מלאת חלחלה.

"תקשיבי, אם את חושבת שאני הולכת לעשות את כל העבודה ואת הולכת לשבת עכשיו שלוש שעות בצד ולא לעשות כלום, אז את טועה בגדול!" אמרה ויקטואר, מלאה בכעס.

"בסדר, בסדר" אמרה ג'ני בכעס אם כי קולה רעד קלות. היא כרעה לצד ויקטואר ושלחה יד מהססת לעבר הדליים. ויקטואר הביטה בה במבט מלא תוכחה, והיא בלעה את רוקה ושלפה עכביש אחד, מנוקד, קטן במיוחד. לרגע אחד הוא אחזה אותו בין אצבעותיה, ואז היא עזבה, מזדעקת, אותו והוא נפל ארצה.

"אני לא עומדת לעשות את כל העבודה, אם זה מה שאת חושבת!" אמרה ויקטואר בכעס וזרקה את העכביש המנוקד לדלי של הזכרים. היא שמה לב שג'ני חיוורת כמו סיד. היא רעדה כולה וויקטואר שמה לב שדמעות ביצבצו בזוויות עיניה. היא כמעט שאלה את ג'ני מה קרה, אבל אז ג'ני הושיטה את ידה הרועדת במהירות לעבר אחד הדליים, תפסה שתי עכבישות וזרקה אותן לדלי של העכבישות הנקבות, ואז החלה לבכות בהיסטריה.

"הם בסך הכול עכבישים!" אמרה ויקטואר בתערובת של הלם, דאגה וכעס.

"אני מבינה שזה מגעיל- אבל בחיי מרלין, למה את בוכה?" היא שאלה והביטה בדמעות הרבות שזלגו על לחייה של ג'ני.

"כי...כי... בשנה הראשונה שלנו אני וטדי ומייקל הלכנו ליער האסור" אמרה ג'ני, קולה רועד וחנוק מבכי.ויקטואר שלחה בה מבט מופתע.

"הלכנו לשם כי איזה כמה תלמידי שנה שלישית אמרו לנו שיש שם חדי קרן... כל כך התלהבנו כי מעולם לא ראינו חדי קרן, והחלטנו ללכת בלילה ליער האסור. הלכנו ממש עד לעומק היער, ואז..." ג'ני נשמה עמוקות.

"נתקלנו בכמה עכבישים מפלצתיים, ענקיים. כמו האגריד כפול שלוש או ארבע פעמים. הם... ניסו לטרוף אותנו. ברחנו מהם כמו משוגעים, ובלי טדי עוד היינו מתים.." אמרה ג'ני ברעד.

"מה טדי עשה?" שאלה ויקטואר בסקרנות.

"הוא זימן את המטאטא שלו מהטירה, את יודעת, "אציו מטאטא" ואז שלושתינו עלינו עליו וטסנו לטירה... לכולנו יש סוג של טראומה מאז מ.. עכבישים.. אבל תמיד היה לי יותר מלמייקל וטדי כי אחד מהעכבישים האלו ממש אחז בי באחת הזרועות שלו..." אמרה ג'ני, ושלחה מבט מלא חלחלה ובהלה לעבר דלי העכבישים.

"וואו.. זה חתיכת סיפור" אמרה ויקטואר במבוכה. היא לא מצאה מה להגיד. לבסוף, אחרי דקת שתיקה ארוכה, המשיכה ויקטואר במיון העכבישים בלי לומר מילה. ג'ני הביטה בה רגע בהיסוס, ולאחר כמה דקות שלחה את ידה והוציאה במבט מלא בגועל ובפחד כמה עכבישים.

"זה בסדר, אני אעשה את זה בשביל שתינו" אמרה ויקטואר בקצרה, בעודה משתדלת לא להביט ישירות בג'ני.

"אבל...זה לא הוגן" מלמלה ג'ני והניחה בהקלה את העכבישים בדליים.

"תחזירי לי בהזדמנות" אמרה ויקטואר והתאפקה שלא להוסיף "כשלא תנסי להרוג אותי עם מרביצנים מקוללים".

"מה? אני לא ניסיתי להרוג אותך!" אמרה ג'ני בבהלה. אופס, אז היא כן אמרה את זה.

"אז אולי לפצוע אנושות. סליחה על הטעות הטראגית" אמרה ויקטואר בציניות.

"אני...לא..." אמרה ג'ני, קולה מלא בבושה.

"את מנסה להכחיש את זה?" שאלה ויקטואר ושלחה בה מבט חד.

"לא.. טוב, באמת קיללתי את המרביצן הזה" הודתה ג'ני באנחה. ויקטואר שלחה בה מבט קצר ומלא בתיעוב, ואם זאת בסיפוק, וחזרה למיין את העכבישים.

"אבל אני נשבעת לך שזה לא היה בגלל מה שאמרת. לא בגלל טדי ולא בגלל שאת... לא מתאימה לקבוצה" אמרה ג'ני.

"נו, אז בגלל מה זה היה?" אמרה ויקטואר בזעם. ג'ני השפילה את מבטה. סומק הציף את לחייה.

"בשביל אח שלי, נוויל" היא מלמלה בהיסוס.

"נוויל?! כמו פרופסור נוויל לונבטום?" אמרה ויקטואר בהפתעה.

"כן... רק שהוא נוויל בטסון..." אמרה ג'ני והעלתה שמץ של חיוך על פניה.

"איך אח שלך קשור לכל העניין?" שאלה ויקטואר בבלבול.

"טוב.. הוא.." אמרה ג'ני ונראתה מתלבטת ומלאת היסוס עד מאוד.

"הוא היה בן השנה החמישית, שאמרת לי ללכת להזדיין איתו" אמרה ג'ני.

"מה?! הוא?! אבל...בחיים לא ידעתי שהוא אח שלך ואני מכירה אותו ואותך כבר שנים!" אמרה ויקטואר בהלם.

"טוב...אנחנו לא שומרים את זה בסוד, אבל הוא מעדיף שרק החברים הקרובים של שנינו ידעו את זה..." אמרה ג'ני.

"למה?" שאלה ויקטואר בבלבול. היא לא סבלה את אחותה, דומיניק, פעמים רבות, אך מעולם לא עלה בדעתה להסתיר מהאנשים את העובדה שהן אחיות.

"טוב.. את מבינה, הוא סובל מהמון אפליה בבית שלנו. אחי הגדול נורא מוצלח, יש לו משרה חשובה במשרד הקסמים והוא נשוי לאישה יפהיפייה למרות שהוא רק בן עשרים ושלוש... ואני תלמידה מצטיינת, מדריכה ומשחקת בקבוצת הקווידיץ'... אז להורים שלי יש ממנו דרישות מאוד גבוהות והוא לא ממש עומד בהן... הוא לא תלמיד משהו, הוא לא מדריך והוא מחליף בחורות כמו גרביים... ולא בחורות טובות"

"אז הוא לא רוצה שגם כאן כולם ישוו אותם לאחותו הגדולה.." אמרה ג'ני במבוכה.

"אז מה ניסית לעשות?" שאלה ויקטואר בחוסר הבנה.

"אני... חשבתי שאם הוא לפחות יהיה בקבוצת הקווידיץ' ההורים שלנו יהיו קצת מרוצים ממנו, שלפחות יצא ממנו משהו... אז שיכנעתי אותו ללכת למבחנים ו... כישפתי את המרביצנים כדי שיעצרו בכל פעם שהם עומדים לפגוע בו, כי הוא נורא בלהתחמק מהם-" כעת ויקטואר הבינה מדוע בשלב מסוים היא הבחינה שהמרביצן נעצר כמה שניות באוויר לפני שפגע בנוויל, ואז חזר להתעופף כרגילת כאשר נוויל נבחן.

"וכישפתי את המרביצנים אחר כך כדי שייפגעו בך ישירות אחרי שראיתי כמה את טובה... כי ידעתי שתעקפי אותו ולא יהיה שום סיכוי שהוא יתקבל.." מלמלה ג'ני.

"את... רצינית?" אמרה ויקטואר שלא ידעה מה לומר. היא הייתה המומה, וגם חשה הרבה מאוד חרטה על כל מה שאמרה לג'ני (ועל כמה מכות הגונות שנתנה לה).

"אני... מצטערת" אמרה ויקטואר, במבוכה, אבל בכנות.

"את לא צריכה...זה באמת לא היה הוגן מצדי" אמרה ג'ני.

"את כועסת?" הוסיפה בהיסוס.

"לא! ברור שלא.. אני מתכוונת הוא אח שלך, בסך הכל רצית בטובתו..." אמרה ויקטואר. היא חשבה עליה ועל דומיניק. האם הייתה עושה משהו דומה עבור דומיניק אילו הן היו במצבן של ג'ני ואחיה? היא ידעה שהייתה עושה משהו כזה עבור לואיס. אבל כעבור דומיניק?

ג'ני חייכה אליה, חיוך כנה ואמיתי.

ויקטואר לא ידעה בדיוק להסביר איך ולמה, אבל מאותו ערב היא וג'ני נהפכו לחברות טובות. חברות אמיצה, שנמשכה שנים רבות.

הפרק הקודם		הפרק הבא