אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

הנה הפרק השני להיום.

אזהרה: הפרק הזה הוא PP18.

קריאה מהנה!

פרק 14: הזירה: ניסיון שני

הדבר הראשון שראתה הרמיוני בבוקר הבא, היה סנייפ יושב על הכיסא כשבחיקו החרב שהיא מתכוונת להשתמש בה בעוד כמה שעות. הדבר השני שראתה היה מגש האוכל על השולחן שלה.  היא התיישבה והתמתחה כשסנייפ עדיין מביט בה. "אתה יודע, זה יותר ממטריד להתעורר ולמצוא אותך בוהה בי." היא אמרה כשהיא מביטה בו מעבר לכתפה. "טוב, אני לא זה שנרדם לפני שהסתיר תוכניות אפשריות לקרב האחרון." הוא השיב מגחך. הרמיוני קפאה, עיניה פתוחות לרווחה ומלאות בפחד. "האם הוא יודע מה את עושה?" סנייפ נאלץ לשאול אותה את אותה השאלה פעמיים נוספות לפני שהרמיוני הצליחה לענות,"ל-לא. אתה מתכוון לספר לו? הוא צופה?"

"לא, הוא יצא לשעה בערך,"  סנייפ ענה רק לחלק האחרון של השאלה שלה. הרמיוני סימנה את זה לעצמה אך לא אמרה על כך דבר. בעוד הרמיוני אוכלת, סנייפ נעמד והניח את החרב על הכיסא. "בהצלחה מיס גריינג'ר."  והוא הלך כשגלימתו מתנפנפת מאחוריו. היא הביטה על החרב ואז החביאה את התוכניות שעבדה עליהן בלילה הקודם.

אחרי שאכלה היא הלכה להתקלח ולהתארגן לקרב האחרון מול לוציוס. לא עבר הרבה זמן מאז החלה להתאמן עם החרב עד שמצאה את עצמה מול סנייפ, וולדמורט ולוציוס כמו תמיד. לוציוס אחז גם הוא בחרב וכמו תמיד צעד לפנים וקד לפניה בעוד היא מנידה בראשה לכיוונו.

הוא התקרב לכיוונה והרמיוני נעה במהירות, היא נראתה מהירה, הרבה יותר מהירה מתמיד והתאימה כול מהלך למהלכיו של לוציוס. צליל צחצוח החרבות נשמע ברחבי החדר בעוד השניים חגים סביב, נסוגים או חוסמים במין ריקוד מוזר. להרמיוני נראה היה שחלפו רק חמש דקות עד שחרבו של לוציוס צנחה לרגליו של וולדמורט וחרבה שלה הייתה צמודה לצווארו.

"טוב מאוד." קולו של וולדמורט חתך את הדממה וגרם להרמיוני להצטמרר בעוד היא מורידה את להבה. "את משוחררת מיס גריינג'ר. אני אפגוש אותך בחדרך תוך זמן קצר." היה כול מה ששמעה לפניה שהחדר התפוגג והיא מצאה את עצמה עומדת מול שתי הדלתות הארורות. היא נאנחה והלכה אל הספה שם קרוקשנקס התכרבל מאחורי כרית. היא התיישבה ועצמה את עיניה כדי לחכות להגעתו.

כשהרמיוני התעוררה שעתיים לאחר מכן, היא מצאה את וולדמורט עומד מעליה עם ניירות בידיו. כשהסתכלה מקרוב היא הבחינה שאלה הניירות שעליהם היא קשקשה 'להציל את הארי או להציל את טום' שוב ושוב. היכן הוא מצא אותם היא לא ידעה, היא יכלה להישבע שהיא זרקה אותם לתוך האש. וולדמורט הביט מטה אליה כשהיא נעמדה והעבירה את ידה בשיערו.

"הרמיוני." הוא נהם ולרגע היא חשבה שהוא נראה פחות מפחיד ככה מאשר בדמותו הנחשית. אבל כול מחשבותיה נעלמו כשהוא החל להתקרב לכיוונה באיטיות כמו טורף המתקדם לקראת ההרג. לפתע הרמיוני הלחוצה החלה לסגת, עוקפת את הספה כשהוא ממשיך להתקרב לכיוונה. הוא קטע את קשר העין רק כאשר היא פגעה בקיר ופלטה יללה.

הרמיוני הביטה מטה על עצמה ומצאה שהיא עירומה לגמרי, וכשהרימה את מבטה היא מצאה את וולדמורט המאוד עירום עומד מולה. "כבר אמרתי לך הרמיוני," הוא התחיל וכרך רגל אחת שלה סביב מותנו ואחר כך את השנייה, "אני לא יכול להינצל."  הוא החליק לתוכה. שניהם גנחו והוא קבע את הקצב, לא נותן לה שום שליטה. "תגידי את זה." הוא דרש והיא התנשמה, "אני לא יכולה להציל אותך." אך כשהוא כיסה את פיה בפיו מחשבה אחת חדרה למוחו, 'זה לא אומר שאתה לא רוצה שאני אנסה.'

וולדמורט נהם בהסכמה ובמחאה גם יחד והחל לחדור לתוכה בחוזקה, מותניה נחבטות בקיר בעוצמה. כשוולדמורט נע לצווארה, הרמיוני נשמה אוויר שהיה נחוץ לה מאוד, ואז שאפה אוויר בחדות כשהוא נשך את צווארה מוציא קצת דם. הוא עצר הכול לחלוטין והביט בטיפה של הנוזל האדום. "אני הולך נגד כול דבר שנלחמתי בשבילו אי פעם,  כל דבר שאני מאמין בו ובשביל מה? בשביל ה... בוצדמית הזאת?" הוא ליקק את טיפת הדם והרים את עיניו לעיניה של הרמיוני.

הוא יכול היה לקרוא בעיניה את הפחד וההתרסה הלוהטת, אך מה שתפס את תשומת ליבו היה רגש אחר, האחד שהוא לא הצליח לזכור. "שיהיה." והוא המשיך להטריף את גופה.

שעות אחר כך, הרמיוני לא הצליחה לזכור מתי הוא העביר אותם למיטה, אך היא שמחה שהוא לא שבר את מותניה על הקיר הזה. היא הביטה מעלה אל וולדמורט שנתן לה להתכרבל לצידו כמו חתולה, וכרך את זרועו סביב מותניה הצרים. הוא נראה כל כך נורמאלי ואנושי כשהוא ישן, נושם עמוק ושווה, הוא לא זז כשהרמיוני חמקה מהמיטה. היא הוציאה במהירות את התוכנית לשני הצדדים לקראת הקרב הקרוב, ואז יצרה שני עותקים של התוכנית המקורית בעזרת שרביטה, חוץ מהעמוד האחרון.

עותק אחד היא קיפלה, כיווצה והכניסה למעטפה קטנה כשהיא מייעדת אותה להארי, רון ופרופסור מקגונגל. היא החביאה את העותק השני ואת התוכנית המקורית פעם נוספת ואז בדקה את וולדמורט, לבשה את הגלימה האדומה על גופה העירום, לקחה את המעטפה ויצאה מהחדר כשקרוקשנקס הולך בעקבותיה.

מסיבה לא ידועה רגליה הובילו אותה אל המטבח הקטן, שבו חלקה משקאות עם לוציוס וסנייפ. כשהרמיוני דחפה את הדלת היא וסנייפ בהו אחד בשני מעט מופתעים. "פרופסור, אתה צריך לקחת את זה אל המסדר, מיד." הרמיוני דיברה ראשונה, דוחפת את המעטפה לידו. "אני לא צריך לעשות שום דבר בשתיים ורבע לפנות בוקר, מיס גריינג'ר."  סנייפ השיב בשלווה כשהוא בוחן את המעטפה.

"אם אתה רוצה לנצח את המלחמה הזאת אז אתה צריך. זה רציני, לא אכפת לי מה אתה חייב לעשות רק תוודא שזה יגיע לידי פרופסור מקגונגל לפני הצהריים. בבקשה... סוורוס." זו הייתה הפעם הראשונה שהיא השתמשה בשמו הפרטי לפי ידיעתו, והדרך שהיא אמרה אותו, כמו ליטוף, בתחינה, ליטוף מיני. זה הזכיר לו את לילי אוונס, והפעם היחידה שהיא השתמשה בשמו באותה הדרך, היא מתה רק יומיים לאחר מכן. "טוב, בסדר. לפני הצהריים." הוא נעמד רק בשביל ליפול חזרה אל הכיסא מחיבוקה.

"תודה רבה אדוני! תגיד להארי ורון לזכור את החבר בעל הניבים מהשנה השנייה." וכך הרמיוני עזבה את החדר וגם סנייפ עשה כמותה. הוא לא הבחין בחתול הכתום העוקב אחריו במקום אחרי הרמיוני.

וולדמורט התעורר כשהרמיוני חזרה אל המיטה. "הלכת." הוא ציין והביט בה. "הייתי רעבה." היא ענתה במשיכת כתפיים, אך היא הבחינה שהוא יודע שהיא משקרת, אך הוא לא לחץ עליה. הוא רק משך אותה מעליו וכבש את פיה בנשיקה צורבת. הפעם הרמיוני היא ששלטה,  איכשהו היא נראתה אלימה ועצובה בו זמנית בתנועותיה. למרות זאת, היא הביאה את שניהם אל מעבר לקצה, כשהיא צועקת את השם בו נולד והוא רק צועק. לבסוף הם ישנו שוב, וולדמורט נראה לא מודע לתוכניתה של הרמיוני.               

הפרק הקודם		הפרק הבא