רגעים של תהילה

פרק ארבע- עשרה

מילים שלא נאמרות

אלבוס פיהק פיהוק כל כך ארוך שהדייסה שבכף שהחזיק מול פיו צנחה בחזרה לקערה. סקורפיוס צחק, למרות שהשקים שתחת עניו היו כהים ושקועים יותר מאשר אצל אלבוס. הם הלכו לישון רק לפנות בוקר, לאחר כמה שעות ארוכות של ניסיון ללמוד את השלב הראשון של קסם האנימאגוס.

אבל אלבוס לא דאג מהמחסור בשעות שינה. בקרוב מאד יגיע חג המולד, ויהיה לו מספיק זמן להשלים שעות שינה במיטתה שלו, בביתו. הוא סיפר לכל מי ששאל, בלי חשש, שהוא לא מתכוון להישאר בשביל הנשף הדבילי.

"אולי כדאי שבכל זאת נישאר כאן בחופשה," סקורפיוס הציע כמה ימים קודם לכן, כשהם למדו בסתר בשירותי הבנות הרדופים שבקומה השנייה. "אתה יודע – כדי להמשיך להתאמן."

"אתה יודע שאני שונא להישאר כאן בחג," אלבוס אמר, שישב על הרצפה בעודו מתאמן על הפיכת אחת מאצבעות ידיו לכפית, בלא הצלחה גדולה. שינוי צורה של איברים בודדים בגוף היה חומר של השנה השישית לפחות, אבל הוא היה נחוץ על מנת לבצע שינוי צורה מלא של אדם לחיה.

"אתה שונא להישאר כאן בחג? תתאר לעצמך איך זה מרגיש בשבילי!" התערבה מירטל המייללת, רוח הרפאים שרדפה את השירותים האלה. היא נכנסה לאחת האסלות ולא הפסיקה ליילל מאז שהשניים נכנסו לשירותים שלה ולפני שבירכו אותה לשלום טרחו לציין כמה קר שם ("לפחות אתם עדיין יכולים להרגיש קור!").

"חשבתי שנוכל ללכת לנשף," סקורפיוס הציע בביישנות, מתעלם מהמים שבקעו מהאסלה של מירטל והרטיבו את הרצפה. "זה יכול להיות נחמד."

"בלי בנות זוג? אנחנו נראה כמו שני מטומטמים. אתה יכול ללכת אם אתה רוצה – רוזי תשמח ללכת איתך, אם תציע לה. אבל אני לא נשאר."

סקורפיוס מלמל משהו על כך שהוא לא עומד להישאר בבית הספר בלעדיו. הוא נראה חסר נחת מאד במשך כל אותו הערב, כאילו הוא רוצה להמשיך לנסות לשכנע את ידידו להישאר אבל לא מעז.

הם סיימו את ארוחת הבוקר שלהם באולם הגדול, התעטפו בגלימות החורף שלהם ויצאו לשיעור הראשון שלהם, שהיה תורת הצמחים. בחוץ המדשאות היו מכוסות שלג צחור לאחר הסערה שהשתוללה בלילה שלפני. רוח קפואה נשבה, מנדנדת את האחוזה של בובאטון על פני הגלים באגם שצבעו היה אפור כמתכת, כמו השמיים.

"הי, פוטר!" קרא קול מאחוריהם בעודם מתעטפים בצעיפים ומתכוננים לצאת אל הקור. מורגן הדביק אותם בריצה קלה מכיוון האולם הגדול, נושא את גלימת החורף שלו על כתפו. "איזה שיעור יש לך עכשיו?"

"תורת הצמחים."

"בקור הזה? אני לא מקנא בכם." הוא נראה מעט קופצני, כאילו הקסם האישי המוכר שלו הוא מעטה שמחליק מעל כתפיו ללא שליטתו. "תגיד, אנחנו יכולים לדבר?"

"אה, השיעור מתחיל עוד מעט – "

"אני יודע. אני אלווה אותך, אם זה בסדר."

הוא הסתכל לכיוונו של סקורפיוס. נראה שהוא מבין את הרמז, למרות שבכלל לא נראה מרוצה מהמצב. הוא משך בכתפיו באופן כמעט ילדותי ויצא אל הקור מבלי לסיים לכפתר את הגלימה שלו.

מורגן עטה את הגלימה שלו. "שנלך?"

אלבוס הנהן, תוהה מה מורגן רוצה לומר לו שהוא לא יכול לומר בפני סקורפיוס.

הם ירדו במדרגות בשתיקה. הרוח הייתה קפואה ומרה, ואלבוס משך את הצעיף שלו כדי שיכסה גם את אוזניו. פתאום הוא הבין שמורגן מסתכל עליו והרגיש קצת מטופש.

"על מה רצית לדבר?"

"אה... ובכן..." מורגן חייך אליו, אבל לא הצליח להסתיר שמץ של מתח שנגלה על פניו. שיערו הכהה נפרע בחינניות ברוח החזקה ולחיו הפכו וורודות מהקור. "בטח שמעת על הנשף..."

"איך אפשר שלא? זה הדבר היחיד שכולם מדברים עליו."

"כן... אז חשבתי – רוצה ללכת איתי?"

אלבוס לא היה בטוח כיצד להגיב. הוא לא היה בטוח אפילו איך הוא צריך להרגיש.

"אתה לא... כלומר, אתה הקפטן של סלית'רין – אתה בטוח יכול למצוא בת זוג..."

"אני מניח שכן," מורגן אמר. כעת הוא נראה הרבה יותר בטוח בעצמו. "אבל אני לא רוצה בת זוג. הייתי מעדיף בן זוג. אותך, אם אתה מסכים."

כשאלבוס שתק כמו דג, הוא הבהיר, "אני מתכוון שנלך לנשף כזוג. לא כידידים."

אלבוס השפיל את עניו, מבטו של מורגן גורם לו להרגיש מוזר פתאום.

מה הוא צריך לומר? האם הוא רוצה בכלל ללכת? זו הייתה שאלה מורכבת. עד עכשיו הנשף נתפס בעניו כאירוע חברתי בו כל אחד מכריז על מעמדו בסולם הפופולאריות של בית הספר, והיות והוא נמצא בשלב הנמוך ביותר בסולם הזה, לא היה לו מה לחפש שם. אולי אם הייתה לו בת זוג לנשף הוא היה מרגיש שונה – אולי אם הייתה מישהי שהייתה רוצה ללכת איתו זה היה סימן שיכול להיות שיש אנשים בעולם שבאמת יכולים ליהנות מחברתו, שיש לו סיכוי להיות אהוד יותר.

אבל הבעיה הייתה שהוא לא באמת רצה לגשת אל אף נערה ולהציע לה ללכת איתו. לא הייתה אפילו תלמידה אחת איתה היה רוצה ללכת. נראה שאף נערה גם לא מעוניינת בו, והוא הרגיש בסדר עם זה. משום מה, המחשבה לאחוז בידה של מישהי ולרקוד איתה ערערה אותו, כמעט הגעילה אותו.

אבל מורגן... זה היה מעט שונה. ללכת איתו לנשף לא היה מרגיש כמו חובה, משהו שהוא חייב לעשות כדי לא להרגיש חריג באירוע הזה. בעוד שהנשף לא באמת עניין אותו, האפשרות ללכת אליו יחד עם מורגן הייתה קצת מושכת. זה הרגיש הרבה יותר נכון מאשר ללכת עם בת זוג, למרות שהוא ידע שזה מאד חריג. מאד- מאד חריג.

הם כמעט הגיעו לחממות כשמורגן עצר והוביל אותו אל מאחורי משוכה עמוסה שלג שהפרידה בין כמה מהארוגות הלימודיות שהושבתו בשל הכפור, הרחק מעיניהם של התלמידים היורדים אל החממות.

כשהיו מוסתרים מאחורי השיח הגבוה, הוא פנה אליו ואמר, "תראה, אתה מאד מוצא חן בעיני, פוטר. ואני מרגיש שגם אני מוצא חן בעיניך. בגלל זה אני מעז להציע לך. אל תחשוב שאף פעם לא קראתי את הסימנים לא- נכון ועשיתי לאיזה בחור טראומה לכל החיים... אבל אני אבין אם אתה לא רוצה להיראות עם בחור אחר – "

"לא, זה לא זה," אלבוס אמר מייד, מפחד שמורגן יתחרט. אף אחד אף פעם לא אמר לו שהוא מוצא חן בעניו. זה החמיא לו מאד. הייתה לו הרגשה בקשר לזה מאז תחילת השנה, אבל זה עדיין היה נעים הרבה יותר לשמוע אותו אומר את זה מאשר להרהר בכך בסתר ולתהות האם הוא מדמיין את זה, ואם כן, למה שידמיין שבחור אחר נמשך אליו.

הוא ניסה להסביר את עצמו, "כלומר... אני לא... אף פעם לא באמת חשבתי על..." המילים נעתקו בגרונו. זה מעולם לא קרה לו קודם לכן.

מורגן רכן ונישק אותו על השפתיים – בטבעיות, כאילו זה היה הדבר הפשוט ביותר בעולם. זה היה רק מגע קצר, הוא נמשך בקושי שנייה, אבל הוא הצליח להעביר זרמים של חשמל בכל גופו של אלבוס, גורם לו להשתוקק לעוד. בסיום הנשיקה הקצרה מורגן לא התרחק  ממנו, נשאר במרחק נגיעה. אלבוס בלע את הפיתיון ונישק אותו בחזרה באומץ.

הוא אף פעם לא נושק קודם לכן. הוא בכלל לא השתוקק לכך במיוחד – הוא תמיד חשב שזה משהו שמוערך יתר על המידה. אך לאחר האירוע הזה הוא היה מוכן לשקול את העניין מחדש.

כשהם התנתקו הוא גילה שהתיק שלו נפל מכתפו. הוא מיהר להרים אותו, ליבו פועם בחוזקה. פתאום בכלל לא היה לו קר – הוא כמעט הזיע תחת גלימת החורף שלו.

"אם עוד היו לך ספקות לגבי ההעדפות שלך, זה בטח פתר אותן," מורגן אמר בקול מהוסה, מרוצה מעצמו כמו חתול שמצא את השמנת.

אלבוס הנהן, חש צמרמורת בזרועותיו, והרגיש צורך לצחוק כדי להפיג את המבוכה.

"אז אתה תבוא איתי לנשף?"

אלבוס הנהן שוב, במהירות וללא היסוס. הוא הרגיש כאילו המוח שלו הפך לעיסה לא מתפקדת, ולכן ליבו השתלט על המצב.

"אני ממש מאחר לשיעור," הוא אמר כשהבין שקולותיהם של התלמידים הממתינים מחוץ לחממות גווע.

"כן, גם אני," מורגן אמר ונישק את אלבוס על הלחי. שפתיו היו חמות כנגד עורו הקריר. "אבל זה היה שווה את זה, לא?"

הוא השתדל לא לחייך כמו מטומטם כשנכנס לשיעור באיחור משמעותי. פרופסור לונגבוטם נזף בו על האיחור ואמר לו לקחת כפפות מגן ולהצטרף אל התלמידים האחרים, שהיו עסוקים בניקוז מוגלה של צמחים בעלי שלפוחיות שחורות גדולות ומכוערות. הוא התעכב על בחירת הכפפות והצטרף אל סקורפיוס ורוז, ששמרו לו מקום.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" רוז שאלה אותו.

אלבוס משך בכתפיו והעמיד פנים שהוא מרוכז בלהבין איך מנקזים את המוגלה, מקווה שהסומק שעל פניו כבר הספיק להיעלם. סקורפיוס נתן בו מבט מוזר מאד. אלבוס תהה האם הוא צריך לספר להם מה קרה, ואם כן, מה תהיה התגובה שלהם... הם היו אמורים לשמוח בשבילו, נכון? גם אם חשבו שזה מעט יוצא דופן?

"אל?" ברור שרוז הבחינה שהוא מתנהג לא- כרגיל. "יש משהו שאתה רוצה לספר לנו?"

אלבוס הפסיק להעמיד פנים שהמוגלה מעניינת אותו. "אממ... אני הולך לנשף."

"ברצינות?" רוז לא הייתה נראית מופתעת יותר אם היה מספר לה שהוא מתכוון להגיש בקשה לעבור לבית גריפינדור. "עם מי?"

"עם מורגן..."

"האנס מורגן? הקפטן של נבחרת סלית'רין בקווידיץ'?..."

"את לא צריכה לצעוק את זה."

רוז מצמצה אליו כמו ינשוף מבולבל מאחורי משקפיה. ואז, כאילו ההבנה שקעה בה, היא האדימה כמו עגבנייה. "אבל הוא... כלומר..."

"בחור. כן, שמתי לב." מצב הרוח הטוב של אלבוס נותר על קנו.

רוז הייתה חסרת מילים. אלבוס הסתכל לעבר סקורפיוס ומצא שחברו נטש לחלוטין את ניקוז המוגלה ונראה חיוור מאד, כאילו היה נתון בכאב פיזי גדול אך הוא מתאמץ להסתיר זאת.

ההתרגשות החמימה בחזהו של אלבוס גוועה מעט. "זה לא מפריע לך, נכון?"

סקורפיוס מצמץ. "לא." קולו היה כל כך קר שזה נשמע יותר כמו 'כן'. הוא שם לב לכך והוסיף בקול מעט רועד, "באמת, זה לא מפריע לי." הוא לא הסתכל לכיוונו של אלבוס כשדיבר.

"זה... נהדר, אל." רוז מצאה את קולה. "באמת נהדר. אני בטוחה שתיהנו."

מרגיש מעט רע עם עצמו, אלבוס אמר, "אתם יודעים, אתם שניכם צריכים ללכת ביחד."

הסומק חזר לפניה של רוז. היא הציצה בסקורפיוס בחשש, אבל הוא לא הרים את מבטו.

לא היית צריך להיות אדם פיקח במיוחד כדי להבין שרוז הייתה מאד רוצה ללכת איתו לנשף. הוא אולי היה שקט, אבל זה לא סתר את העובדה שסקורפיוס היה נאה מאד, מלבד זאת שתמיד היה נחמד אל רוז. כמה בנות מסלית'רין כבר הציעו לו ללכת לנשף, אבל הוא סירב בגמגום בכל פעם – הביישנות שלו תמיד הייתה המכשול הגדול ביותר שעמד בדרכו.

"מה אתה אומר, סקורפ?" אלבוס ניסה לעודד אותו.

סקורפיוס הביט בו, אז ברוז ואז שוב בו. לבסוף הוא מלמל משהו לא ברור והנהן. רוז תפסה את מבטו וחייכה אליו לפני שהוא השפיל שוב את עניו.

היא נראתה מעט מרחפת במשך שארית השיעור, עד כדי כך שאפילו לא הקשיבה לדברי הסיכום של פרופסור לונגבוטם, לא לקחה סיכומים ולא ענתה על שאלות. באותו הרגע אלבוס ידע בדיוק איך היא מרגישה.

אחרי השיעור, כשהם נפרדו כדי ללכת לשיעורים שונים, היא עשתה משהו מפתיע: היא חיבקה אותו בחום ולחשה באוזנו, "תודה, אל."

***

אימון הקווידיץ' האחרון לפני חופשת חג המולד כלל לא התנהל כמתוכנן. רוח קפואה נשבה מכיוון האגם, כל כך חזקה עד שלילי לא הצליחה לשמור על המסלול של המטאטא שלה, שחזר ונסחף לכיוון עמודי השער. בכלל לא היה טעם לדבר על חיפוש אחר הסניץ', זה נבלע במערבולות פתיתי השלג. בנוסף לזה, אפה נזל ואוזניה התחילו לכאוב ברמה כמעט בלתי נסבלת.

היא ניסתה לעוף לכיוון מארק כדי לבקש ממנו לחזור אל המלתחות החמימות, אבל אפילו את זה היא לא הצליחה לעשות.

"זה לא יעבוד!" היא שמעה את רוקסן צועקת מעל שאגת הרוח. שיערה המקורזל היה מנוקד פתיתי שלג לבנים כאילו הזדקנה פתאום בחמישים שנה. "מארק, אי אפשר ככה!"

"כן, עוד רגע לילי תיסחף לכיוון היער! זה מסוכן!" צעק אנדרו בנקוול, השומר מהשנה הרביעית, שתפס את ידית המטאטא של לילי כדי שלא תתעופף אל מחוץ לשטח המגרש.

"בסדר!" מארק צעק. הוא כבר היה צרוד מהקור ומהניסיון לגבור על שאגת הרוח. "בואו נאסוף את הכדורים!"

אנדרו עזר ללילי לחזור אל האדמה. ברגע שירדה מהמטאטא היא שקעה עד מעבר לקרסוליים בשלג וכמעט נפלה לתוכו.

"את לעולם לא תגיעי לחדר ההלבשה ככה. בואי, תטפסי על הגב שלי," אנדרו אמר לה, לוקח את שני המטאטאים שלהם. היא עשתה כדבריו והוא נשא אותה מחוץ למגרש כמו שק – מזל שהוא היה עצום בגודלו ביחס לתלמיד שנה רביעית. היא הרגישה שהיא עשויה להתעלף מרוב הכאב באוזניה, והייתה אסירת תודה.

"אנדרו, זה מקסים מצידך!" אמרה קריסטיאן וולקינגס, הרודפת הבלונדינית מהשנה החמישית, כשאנדרו נכנס לחדרי ההלבשה כשלילי על גבו. לחייה ואפה עטו גוון זועם של אדום מהקור.

אנדרו חייך בשביעות רצון כשהוריד את לילי מגבו. היא המשיכה למלמל תודות בעודה משפשפת את אוזניה הכואבות בניסיון נואש לחמם אותן. מארק ליבה את האש באח ואמר לה לעמוד קרוב כדי שלא תצטנן.

"זאת הייתה חוויה חד פעמית," אמר ג'יימס בטוב מזג בעודו מנסה לשטח את שיערו הרטוב, שהזדקר לשלל כיוונים.

קריסטיאן צחקקה.

"זה משעשע אותך?" הוא אמר לה, מעמיד פני נפגע.

"אתה נראה כמו המברשת שמנקים איתה את הארובה!"

"אני לא בדיוק יודע מה זה אומר, אבל אני יודע שזה מעליב," הוא אמר ברצינות מזויפת. "זה מאד לא חברי מצידך, קריסטיאן. אני חושב שאת צריכה לפצות אותי."

"אה, כן?" קריסטיאן נראתה מרוצה מהמצב. "איך בדיוק?"

"טוב, את תמיד יכולה ללכת איתי לנשף."

"כן, זה חברי," צחק פרד, שהוריד את נעליו ושפשף את בהונותיו הקפואות. "הלוואי שהחברים שלי היו נותנים לי פיצויים כאלה."

"פרדי! למה לא פשוט הצעת לג'יימי ללכת איתך לנשף?" אחותו אמרה לו בחמלה לעגנית, משרברבת את שפתה התחתונה.

"אני דווקא חושבת שאני מסכימה," קריסטיאן אמרה, מתעלמת מההתנצחות של התיאומים, ובהבעה מרוצה מאד לקחה את חפציה ונכנסה למקלחות של הבנות. רוקסן הלכה אחריה כמעט מייד, בוודאי כדי לפטפט על מה שהתרחש זה עתה.

מחליטה שרק מקלחת חמה תעזור לה, לילי הלכה לקחת את הדברים שלה מתא ההלבשה, רועדת מכף רגל ועד ראש בעוד שיערה מטפטף מים על רצפה.

"הי, את מרגישה בסדר? שלא תצטנני לפני החג," אנדרו אמר לה בעודו מסיר את מגני הברכיים שלו.

"לא, אסור להיות חולים בחג," היא אמרה בלהט, כאילו יכולה הייתה להרתיע את הצינון עם נחישותה. חג המולד היה התקופה האהובה עליה בשנה.

"כן, את לא תרצי להפסיד את הנשף," אנדרו אמר, ומשום מה הסמיק.

"הו, אני לא הולכת. אני רק בשנה שנייה," לילי אמרה בעליזות. "אני חוזרת הביתה בחופשה."

היא לא התביישה בכך שהיא רוצה יותר מכל לבלות את ערב החג עם משפחתה במחילה, כפי שהם נהגו לעשות כל שנה, ושהיא מצפה להתעורר בבוקר חג המולד במיטתה, תחת החלון שמשקיף על האגם הקפוא והחורשות המכוסות שלג לבן. זה היה הנוף שליווה אותה כל חג מולד במשך כל חייה, ותמיד הזכיר לה זמנים טובים ומאושרים.

"אה." אנדרו נראה מאוכזב מאד.

לפני שסגרה אחריה את דלת המקלחות של הבנות, לילי שמעה את פרד מצקצק בלשונו ואת ג'יימס ממלמל בשעשוע, "חובבן..."

האם אנדרו ניסה לרמוז שהוא רוצה שהיא תלך איתו לנשף? פתאום היא הרגישה מבוכה גדולה וחוסר נעימות לנוכח האפשרות שאולי פגעה ברגשותיו.

היא ואנדרו היו שני השחקנים הכי צעירים בנבחרת, כך שבאופן טבעי התחברו זה לזו במהירות, והוא תמיד היה מאד נחמד אליה. אך למרות כל זאת, היא שמחה שהיא הצליחה לחמוק מההצעה שלו. היא לא האמינה שהייתה מצליחה לסרב מבלי להרגיש מאד מרושעת.

היא עשתה מקלחת חמה וארוכה, מקשיבה לרכילויות של שתי השחקניות האחרות על בני זוגן לנשף. המים החמים הרחיקו את הרעד מאיבריה ואת הכאב החזק באוזניה. השתיים האחרות עזבו עד מהרה, וכשלילי יצאה מהמקלחת, השקט ששרר במלתחות העיד שהיא האחרונה שנשארה.

היא לבשה בגדים חמים, ייבשה את שערה ועטתה כובע צמר, כדי להגן על אוזניה הרגישות מהקור הנושך של דצמבר. אז היא יצאה מחדר המקלחת והופתעה לגלות שהיא לא לבד.

מארק ישב לבדו על אחד הספסלים בחדר בו היה מעביר להם את שיחות העידוד לפני המשחקים ואת תוכניות האימונים. הוא עדיין לבש את המדים הרטובים וסחרר קוואפל בין ידיו בחוסר ריכוז. נראה שגם הוא חשב שהוא לבד, כי הוא הופתע מאד כשלילי התפרצה לשם פתאום וקטעה את הרהוריו.

"למה אתה עוד פה?" היא שאלה אותו בדאגה. לא
התאים למארק להישאר לבד מאחור ולשקוע במחשבות. "הכל בסדר?"

"שום דבר. סתם, אין לי כוח להיכנס למקלחת." זה היה שקר גרוע. אף אחד לא נהנה להישאר עם בגדים רטובים כשבחוץ משתוללת סופה.

לילי התיישבה על הספסל בקרבתו. "אתה בטוח? אתה נראה מדוכדך."

מארק נשבר בקלות מפתיעה תחת דאגתה. הוא משך בכתפיו במבט מריר מאד. "נהרסו לי התוכניות. התכוונתי ללוות את קריסטיאן לטירה ובדרך להזמין אותה לנשף. חשבתי שזה יהיה רומנטי... אבל נראה שלא באמת משנה לה איך מציעים לה..."

לילי הרגישה מאד רע בשבילו. זה בוודאי היה מאכזב וכואב מאד לראות את חברו הטוב ביותר מזמין לנשף את הנערה שהוא מחבב.

"אני מצטערת," היא אמרה, לא באמת יודעת מה להגיד. "אני בטוחה שאם היית מקדים את ג'יימס היא הייתה מסכימה..." זה בכלל לא עודד אותו. "אני בטוחה שג'יימס לא התכוון – "

"זה בדיוק העניין, שהוא כן התכוון." היא נבהלה מהתקפות שבקולו של מארק. "הוא יודע שאני דלוק על קריסטיאן מאז שנה שעברה. הוא יודע. ועד שמצאתי את האומץ לומר לה את זה סוף- כל- סוף הוא חוטף אותה מתחת לאף שלי. הוא תמיד עושה את זה!" הוא זרק את הקוואפל לצד השני של החדר, שם הוא התרסק לתוך צרור מטאטאים ישנים של בית הספר.

הוא הסתכל על לילי בפנים שטופות זעם, אך כשראה כמה הוא מפחיד אותה הוא הרפה וטמן את פניו המיואשות בידיו, מסרק לאחור את שיערו הרטוב בעצבנות.

לילי לא ידעה מה לומר. ג'יימס היה אח שלה והיא אהבה אותו... אבל היא מאז ומתמיד שמה לב שליחס האוהב והמסור שהוא נותן לה לא כולם זוכים.

כלומר, כשג'יימס אהב מישהו באמת הוא היה מסוגל לתת לו את כל כולו ללא היסוס – היא ראתה את זה כל יום ביחס שלו אל התיאומים, אל טדי ואל בני הדודים האחרים. אפילו כשהיה מציק לאלבוס ניתן היה לראות שהוא עושה את הכל במסגרת של אהבת אחים, גם אם היא הייתה מהולה ביריבות. אבל לפעמים לילי הייתה שומעת עליו רכילות מרושעת בחדר המועדון ומתביישת בעצמה כשהייתה מהרהרת בכך שיש אמת בדבריהם של הרכלנים. כשזה הגיע לבנות, לפעמים ג'יימס היה עושה דברים שגרמו ללילי להרגיש לא בנוח בחברתו. היא ידעה שהוא חושב שהיא תמימה מכדי להבין את זה – שהיא לא מבינה מה הוא מנסה לומר כשהוא משתמש במילות צופן מטופשות בשיחותיו עם פרד או עם טדי – אבל הביך אותה יותר מידי לנסות להסביר לו שהיא מבינה טובה מאד.

"אני מצטערת," היא אמרה שוב, מפרה את הדממה המתוחה.

"זאת לא אשמתך שאח שלך פוץ," מלמל מארק מבין ידיו. לפתע הוא הרחיק אותן וסידר את עצמו, כאילו תם הזמן שהקצה לעצמו לזעוף. "בכל אופן, זה לא משנה. אני לא מתכוון להמשיך להיות חבר שלו."

"אבל... אתם חברים מאז השנה הראשונה," לילי אמרה, מעט מזועזעת מדבריו. "אני בטוחה שאם תדבר איתו – "

"דיברתי איתו מספיק. זה לא רק קריסטיאן, לילי – זה הכל. הוא ייצא מגדרו כדי להביס אותי בכל תחום. בשיעורים, בקווידיץ', עם בנות... עם הטורניר." הקנאה שפעה מקולו. "זו הייתה אמורה להיות השנה שלי. עד עכשיו להיות הקפטן היה המעמד הכי נחשק פה. זה בדיוק המזל שלי, שעד שאני משיג את מה שאני רוצה מגיע משהו יותר טוב שאני לא יכול לקבל... הייתי מטומטם לחשוב שיש סיכוי שאני אבחר לטורניר כשג'יימס פוטר בסביבה..."

הם שתקו במשך זמן ארוך. המרירות בקולו של מארק הרתיעה את לילי מאד.

לבסוף היא אמרה, "הטורניר הזה בכלל לא נהדר כמו שכולם חושבים. עכשיו כולם מצפים לזה ומתרגשים, אבל עוד כמה שנים לאף אחד לא יהיה אכפת... אתה יודע, לפני עשרים וחמש שנים הנציג של הוגוורטס בטורניר מת. היום אף אחד לא זוכר את השם השלו."

"אלה סתם שמועות, לילי," מארק אמר ביובש.

"אלה לא סתם שמועות," היא אמרה בשלווה כל כך מוחלטת שהוא הסתכל עליה בהפתעה.

"איך את יודעת?"

"אני לא יכולה לספר," היא אמרה, נזכרת במה שהבטיחה לפרופסור צ'אנג ביום הגעת המשלחות. "הבטחתי. אבל זו האמת – לפני עשרים וחמש שנים הנציג של הוגוורטס נהרג."

"מה את יודעת על זה- שאין- לנקוב- בשמו?..."

נראה שמארק לא יודע כיצד להגיב למידע הזה.

"מה שקרה בטורניר הקודם לא יחזור על עצמו."

לילי הצטמררה לפתע.

"את בסדר?" מארק שאל אותה.

"כן. קריר פה," היא אמרה, למרות שזה לא היה נכון. "כדאי שאני אעלה, יש לי עוד שיעורי בית לסיים. אני לא רוצה שיישארו לי בחג..."

"ברור. אני צריך להיכנס למקלחת בכל מקרה." מארק קם, מתנשא מעליה בכל גובהו. הוא סידר את כובע הצמר שלה על ראשה כמו שג'יימס נהג לעשות ואז חייך אליה. "תודה שישבת איתי, לילי."

היא הרגישה מאד טוב עם עצמה בזמן שיצאה אל הלילה הקפוא והתחילה לעשות את דרכה לכיוון הטירה. הכישוף ששמר על השבילים נקיים משלג היה הדבר היחיד שמנע ממנה לטבוע בלובן שהציף אותה מכל עבר.

עיניה דמעו מרוב קור כשהסתכלה על הטירה, שהייתה מוארת היטב על רקע משבי השלג האימתניים, שהתחזקו מאד בזמן שהייתה במקלחת. היא הייתה יפיפייה עם מגדליה הגבוהים, נצחית, על רקע שמי החורף השחורים... ופתאום לילי כבר הרגישה קצת פחות טוב. היא התחילה להרגיש חוסר נחת לא ברור.

היא שמעה אלף פעם את הסיפור על הקרב האחרון והעקוב מדם, שהתרחש בדיוק במקום בו היא צועדת כרגע, אבל מעולם לא באמת הצליחה לתפוס את העובדה שדמם של קוסמים ומכשפות נשפך על האדמה שהיא צועדת עליה, כדי שהיא תוכל ללכת שם בשלווה וללא דאגות מלבד הקור המקפיא. אותו הדבר עם הסיפורים על אדון האופל. היא התביישה לשאול את משפחתה מדוע הוא נחשב מרושע כל כך כמו שכולם אמרו. מה הבדיל אותו מקוסמים אפלים אחרים במהלך הזמנים? לא חסרים קוסמים שעינו ורצחו אנשים ממניעים אכזריים. אז למה אנשים עוד הצטמררו כששמעו את שמו? היא לא הצליחה להבין את האימה. זה כנראה נבע מהעובדה שהיא מעולם לא נחשפה אל האפלה ששלטה באותם ימים.

וזו גם כנראה הייתה הסיבה שבעוד שהיא הבינה שדבר מה מתרחש מתחת לפני השטח בהוגוורטס, היא לא הצליחה לקלוט בדיוק מה הוא, ולמה הוא קורה. פרופסור בליין שמבטיח לפרופסור צ'אנג הבוכייה שאירועי הטורניר הקודם לא יחזרו על עצמם, המורים הלחוצים והדואגים, איש הצל המסתורי שהיא פגשה במסדרון, שמאחור יותר עקב אחרי אחיה ביער... נראה שכולם חושבים שמשום מה התוצאה הטרגית של הטורניר הקודם – מותו של תלמיד – תחזור על עצמה.

אבל למה? אם זה באמת היה קשור לאדון האופל, כפי שפרופסור צ'אנג הספיקה לרמוז לה באותו הערב, למה שזה יקרה שוב? הרי אביה הביס את אדון האופל מזמן. כולם ידעו את זה.

"מה את יודעת על זה- שאין- לנקוב- בשמו?..."

אורות בהירים פילחו את הסופה. לרגע לילי חשבה שאלה ברקים, אבל זה היה לפני שהבינה שהם מגיעים מהאדמה, ושהם אדומים. היא נעצרה וצמצמה את עיניה לעבר המחזה המטושטש. אש? כן, אלה סילונים של אש, באמצע סופת שלגים.

היא פנתה בנתיב המוביל אל המדשאות כדי להסתכל מקרוב, סקרנותה מתעוררת למרות שהיה לה קר מאד. אחרי מספר צעדים גיתלה את מקור האש. היא נעצרה ובהתה בתדהמה.

על גבי השלג הסמיך, בליבה של הסופה המשתוללת, ניצבו תלמידי דורמשטנג בשורה ארוכה וישרה, כתמים אדומים בתוך הלבן והשחור. הם לא לבשו מעילים, וחלק מהבנים אפילו היו חשופי חזה, למרות הקיפאון. הם עמדו וחיקו בדקדקנות כמעט מפחידה את התנועות שביצע המנהל שלהם, שניצב מולם, הגלימות השחורות שלו מתערבלות ברוח בעוצמה.

זה נראה כמו סוג של ריקוד. לילי עקבה אחריו בעיניה, מנסה לקלוט את הצעדים. הם היו מסובכות מכדי לזכור אותם בעל פה, ובכל זאת, ברור היה שהם מרכיבים איזו שהיא תבנית מסודרת וסבוכה מאד.

מולודוב נע בזרימה ובדייקנות, חינני כמו חתול. בסוף כל סדרת תנועות אותן ביצע בזריזות, ממש כפי שגמל שלמה חושף את מחטיו, להבות אדומות בקעו יש מעין, מתפרצות בסילונים מתוך ידיו החשופות. מידי פעם אחד התלמידים צלח גם הוא להפיק אש מהאוויר הקפוא, והיא ליחכה את הפתיתים המתערבלים בעוצמה.

המחזה היה יפיפה, מרתק, ובו בזמן מפחיד מאד. האם זה הוא אחד הסודות השמורים של אקדמיית דורמשטנג? אם כן ואם לא, היא בוודאות לא הייתה אמורה לצפות בפעילות הכיתתית המשונה הזו.

מחליטה שמוטב לה לא להסתבך בצרות עם התלמידים הזרים ועם מנהלם מולודוב, היא סבה והלכה אל הטירה במהירות.

כמה שעות מאוחר יותר, לפני שהלכה לישון, היא הציצה מחוץ לחלון המגדל. הסופה רק נהייתה גרועה יותר, אבל כיוון שידעה מה היא מחפשת, היא הצליחה להבחין בהבזקי לשונות הלהבה שעדיין נעו עמוק בתוך השלג.

הפרק הקודם		הפרק הבא