לב החשכה

פרק 13

הברק מכה

זה היה יום שמשי ואביבי, מושלם בשביל לערוך פיקניק גדול בבית הישן של סבא וסבתא וויזלי. ג'יימס לגם את שאריות הבירצפת מהבקבוק שלו, מאפשר לשמש הבהירה לסנוור אותו. נדמה היה שלא הרגיש את חומה של השמש כבר שנים, והתענג על הבהירות העזה שהרחיקה ממנו את זיכרונות החלומות מאותו הלילה. אין דבר בעולם שמרחיק ביעותי לילה טוב כמו אור שמש הצהריים.

המפגש המשפחתי השנתי תמיד היה אירוע משמח עבורו. הוא הרגיש חסר דאגות באופן יוצא דופן בעודו יושב עם דודיו ובני דודיו, צוחק ומספר בדיחות. אף אחד לא דיבר על פוליטיקה או על הסכסוך. במפגשים האלה היה חוק לא כתוב שאסר לדבר על דברים רציניים ומדכדכים, וזה בדיוק מה שג'יימס היה צריך באותם ימים. פשוט שלווה.

"אני משחק איתכם השנה," הבהיר לו הוגו תוך כדי הדיון שהתפתח בנושא טורניר הקווידיץ' השנתי. "נמאס לי להפסיד בסיבוב הראשון."

"אני לא חושב שזה תלוי בג'יימס," הקניט אותו דוד צ'ארלי.

"שתוק, חד- רגל," החזיר הוגו.

הדרקון של דוד צ'ארלי ריסס לכיוונו, חושף שני טורים של שיניים מחודדות. הוגו העמיד פנים שהמחזה לא מערער אותו, למרות שפניו המנומשות החווירו. רוז צחקה.

"בניגוד אליכם, פרחחים כפויי טובה," סיפר דוד צ'ארלי בטוב מזג, מרגיע את הדרקון בכמה ליטופים של ידו הגדולה והמצולקת. "הוא זוכר שבצעירותי הציעו לי להיות המחפש של נבחרת אנגלייה בקווידיץ'."

"אז למה שלא תשחק?" הציע ג'יימס, פותח בקבוק ברצפת נוסף ומכרסם עוגיית קדרה. "הבנתי שהקבוצה של פרדי צריכה מחפש."

"ג'יימס," התרתה בו בת דודתו. כולם ידעו שדוד צ'ארלי לא עלה על מטאטא מאז הפציעה ברגל, שהכריחה אותו להיעזר במקל הליכה.

"לא, הוא צודק," התערב דוד צ'ארלי בנחישות. "אני אשחק."

"אבל – "

"אל תדאגי, רוזי. אני לא זקן כמו שאני נראה," הוא הרגיע את רוז, שנראתה קצת לחוצה לנוכח ההצהרה.

"על מה אתם מדברים?" שאלה ויקי, שהתקרבה לשולחן שעונה על זרועו של אחיה יפה התואר. לואיס היה הצעיר מבין בני הדודים; בן הזקונים של דוד ביל ואשתו פלר היה צעיר מג'יימס כמעט בעשר שנים. בשל היותו הצעיר ביותר בהרבה, באופן טבעי הוא היה אהוב במיוחד על כל בני דודיו.

האהבה הזו נבעה בעיקר מזיכרונות ילדות, בתקופה בה בני הדור שלהם עוד התחרו על האהבה של בן דודם התינוק. אם להודות באמת, ג'יימס לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה דיבר עם לואיס. הוא לא הגיע להתכנסויות משפחתיות בשנתיים האחרונות; אחיו והוריו סיפרו שהוא עושה תפקיד חשוב וסודי ביותר במשרד הקסמים, ולכן הוא נאלץ להזניח מעט את משפחתו. דודה פלר הייתה גאה מאד, אבל דוד ביל לא נראה מרוצה במיוחד מהמצב. ואף אחד, אפילו לא הם, לא ידע בדיוק מה הוא עושה במשרד הקסמים.

"דוד צ'ארלי רוצה להשתתף בטורניר," אמרה רוז, כמעט במצוקה.

"אוי, דוד צ'ארלי, אתה לא יכול," אמרה לו ויקי מייד. "אם אתה תשתתף, גם אבא ירצה להשתתף..."

"להשתתף במה?" שאל דוד רון, שהופיע בחצר כשהוא מנווט שני כיסאות נוח מוגלגיים מתקפלים – ללא ספק אחת המותרות שהיו לדודה הרמיוני כבת מוגלגים.

"אנחנו מקימים קבוצה," אחיו הודיע לו. "אני, אתה, ביל, ג'ורג', ואנג'לינה. קבוצת האחים וויזלי המקוריים. הגיע הזמן שנראה לפרחחים האלה איך משחקים קווידיץ'."

"אני בפנים," הודיע דוד רון ללא היסוס, בהתלהבות כמעט ילדותית שגרמה לו להפיל את הכיסאות. מצוקתה של רוז גברה, והיא ביקשה סליחה ועזבה, ללא ספק כדי להזעיק את אימה שתעצור את הטירוף הזה.

בלהט השיחה, אף אחד לא הבחין שלואיס עזב. ג'יימס הבחין בו משוחח עם טדי ובן ליד הגדר, ואז מוביל את בן אל הצריף של סבא וויזלי, שם בני המשפחה שימרו את אוסף חפצי המוגלגים שלו. משום מה, בן לא נראה מאד בנוח עם המצב. טדי נתן לו מבט מרגיע וחזר אל השולחן.

"מה קורה?" ג'יימס שאל אותו, מחניק תחושת קנאה לא ברורה לנוכח העובדה שבן ביקש לדבר עם טדי בפרטיות ולא איתו.

אבל טדי לא הספיק לענות, כי תשומת ליבו המלאה נתבעה מייד על ידי ויקי. מאז שהיא התחתנה, ג'יימס חשב שזה אכזרי מצידה לדרוש את קרבתו של הארוס שלה לשעבר ככה. אבל טדי מעולם לא התלונן, וגם מעולם לא הראה כוונה להיות יותר מאשר ידידה של ויקי.

אולי המצב הזה פשוט היה טוב לו. ג'יימס לא חשב שבמקומו היה מסוגל לנהוג באיפוק שכזה, אבל מצד שני, הוא וטדי היו מאד שונים בתחום הזה. בעוד שהוא בצעירותו עבר מבחורה לבחורה בשיטתיות, הוא היה משוכנע למדי שבצעירותו טדי לא אהב אף אחת מלבד ויקי. וגם אחרי ביטול האירוסין, הוא לא ניהל מערכת יחסים רצינית עם אישה – ג'יימס היה יודע אם כן.

היה בזה משהו מאד עצוב, אבל זה היה טדי; תמיד בתנועה, לא מסוגל להיות כבול למקום אחד. אולי אלה היו שאריות ממחלת ההזדאבות של אבא שלו – הוא לא היה מסוגל לסבול את המחשבה על מחיה בכלוב. הוא היה מוכרח להיות חופשי. האפשרות ללכת לאן שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, בלי צורך לתת דין וחשבון, לא באה בחשבון עבור אדם שנמצא במערכת יחסים רצינית. אבל זה לא סתר את העובדה שהוא מעולם לא הפסיק לאהוב את ויקי. ג'יימס ראה את זה בעניים שלו כשדיבר איתה; כשהיה איתה, הוא כאילו חזר להיות בן שמונה עשרה.

ג'יימס לקח את הבירצפת שלו והצטרף אל דוד רון והוגו, שנאבקו עם כיסאות הנוח המוגלגיים, כדי לתת לויקי וטדי פרטיות מסוימת. זה לא היה ממקומו לשפוט את טדי – הוא מעולם לא חווה אהבה ששרדה כל כך הרבה זמן.

הוגו ניסה לכשף את אחד הכיסאות כדי שיפתח. הכיסא קפץ באוויר ואחת הרגליים שלו יצאה ממקומה. הוגו השמיע קול לא ברור, ודוד רון נראה אובד עצות.

"תגיד, ניסת ליצור קשר עם גאליוס לאחרונה?" הוא שאל את ג'יימס פתאום, כנזכר בדבר מה שהיה צריך לומר לו.

"מרלין, לא," השיב ג'יימס, תוחב יד אחת לכיסו בעודו צופה בבן דודו נאבק ברהיט המוגלגי. "אני תמיד מקווה שהוא פשוט ישכח שהוא חבר מסדר... למה אתה שואל?"

"שלחתי לו כמה הודעות לאקדמיה, אבל הוא לא ענה לאף אחת מהן," אמר דוד רון, מפשיל את שרווליו וחושף את זרועותיו המוכתמות לשמש החזקה. "זו בדרך כלל לא תקופה עמוסה באקדמיה, ומזג האוויר שם אמור להשתפר, אז אני בטוח שהוא כבר היה צריך לקבל אותן לפני כמה ימים."

"אני במקומך לא הייתי דואג לברנש הזה," אמר הוגו, שהצליח להחזיר את הרגל למקומה הראוי במאמץ. "כל מה שהוא רוצה זה להיות ראש המסדר. הוא אפילו מוכן להשמיץ את ג'יימס בשביל זה. חוץ מזה שהוא מרצה בווינטרהול, הוא יכול לדאוג לעצמו."

"אני לא יודע בקשר לרצון להיות ראש המסדר," השיב דוד רון. "הוא יודע שהוא לא מספיק פעיל ומוכר בשביל להיבחר אם ג'יימס יפסל. אבל העניין הוא שלגאליוס יש נטייה לדחוף את האף שלו למקומות שהוא לא צריך להיות בהם – "

"מה אתה אומר," מלמל ג'יימס במרירות.

"וזה מכניס אותו להרבה צרות. כלומר, לרוב הוא מצליח להתמודד איתן, אבל עדיין..."

באותו הרגע דודה הרמיוני יצאה מהדלת האחורית, צועדת לכיוון בעלה בצעד תקף, תלתליה מקפצים סביב פניה כמו שיערותיו של חתול כועס, ורוז ממהרת בעקבותיה. כמובן – אי אפשר בלי המריבה השנתית המסורתית של דוד רון ודודה הרמיוני.

"והנושא השנה," הצהיר הוגו בקול חגיגי. "העובדה שאבא בן כמעט שביעים, ומה הוא חושב לעצמו בכלל כשהוא מסכים לשחק קווידיץ'..."

בסופו של דבר סוכם שדוד רון לא ישחק, ודוד צ'ארלי נאלץ לאחד כוחות עם כמה מבני המשפחה הצעירים יותר כדי להרכיב קבוצה מלאה. ג'יימס מצא את עצמו תוהה האם הוריו היו משחקים היום, לו היו בחיים. הרי אהבתם המשותפת הגדולה הייתה לקווידיץ'.

הוא כמעט יכול היה לראות אותם, מתעופפים וחגים בזריזות על המטאטאים שלהם על רקע השמיים המנוקדים ענני נוצה, בתיאום הרמוני שנבע מעשרות שנים של משחק משותף. הוא כמעט יכול היה לראות אותם מביכים את ילדיהם, חולקים נשיקה ארוכה או מבצעים ריקוד ניצחון מגוחך לאחר שהבקיעו את הקוואפל. הוא כמעט יכול היה לראות את אלבוס מרחף בנוקשות על מטאטא שאול, מגלגל את עניו אבל מחייך, ואת לילי צוחקת ומסתחררת באוויר בקלילות, שיערה האדום מרחף סביבה כמו שיערותיה של בת ים במעמקים.

אבל הוא לא כמעט יכול היה לראות אותם. הוא ראה אותם; את שיערה הארוך של אימו מתנופף מאחוריה כשהיא משוטחת על המטאטא בריכוז מקצועי, את ברק השמש הבהיר על עדשות המשקפיים של אביו בעודו מבצע סחרור התחמקות, את פניו החולמניות של אלבוס המרחף במקומו מול השער, משועמם, את החיוך הבהיר של לילי כשידה הקטנה נסגרת סביב הסניץ' הזהוב. הוא שמע את הצחוק הצלול שלה כמו צלצול פעמוני כסף ליד אוזנו...

"נראה שעומד לרדת גשם הערב." קולו של טדי חדר למחשבותיו. הוא בוודאי חשב שג'יימס מביט באופק המתקדר, ולא בזיכרונות שרקמו עור וגידים מול עניו.

"כן," ג'יימס השיב, מרים את מטאטא שלו ומנסה להפסיק לחשוב על מה שראה – או יותר נכון, על מה שחשב שראה.

ליליאנה צצה לצידו, שיערה הזהוב אסוף לזנב סוס, והיא אוחזת בסניץ' מפרפר בידה. כשאור שמש הצהריים הבהיר מאיר ישירות על פניה הבהירות, מאיר את עיניה, פתאום היא נראתה דומה להחריד לנערה על שמה נקראה. ג'יימס הרחיק את חיזיון מעיני רוחו והושיט את ידו לקבל את הסניץ'.

"צריכה עזרה להתחמם?"

היא מסרה לו את הכדור והם עלו על המטאטאים שלהם. בני המשפחה שעל הדשא התגמדו תחתיהם בעודם מתרוממים לאוויר, והנוף התפרש סביבם לכל עבר; השדות המזהיבים, החורשה האהובה, הנהר המבריק כסרט כסוף, הרכבת המוגלגית המתפתלת כנחש, יוצאת מהעיירה אוטרי סנט קאצ'פול אדומת הגגות, מלאה מוגלגים שלא היו מסוגלים לראות אותם מתעופפים בקלילות על רקע הבית המכושף. טדי צדק; על רקע מגדל הכנסייה הלבן של העיירה, עננים כהים החלו לגלוש לתוך האופק.

ג'יימס שחרר את הסניץ' וצפה בבתו רודפת אחריו במיומנות, פניה היפות מעוות ברצינות מרוכזת. הוא עצמו ביצע כמה סיבובים מסביב לבית והתחמם עם כמה מהלכי התחמקות, שהיו פשוטים וטבעיים עבורו כמעט כמו ריצה. כולם תמיד דיברו על כך שילדיה של הרודפת המפורסמת של ההארפיות ידעו לרכב על מטאטא לפני שידעו ללכת; לג'יימס הייתה תמונה בה אביו הרכיב אותו לפניו על מטאטא כשהיה בן פחות משנה. אולי לכן הפעילות הייתה כל כך מרגיעה וטבעית בשבילו.

הם שיחקו לפי שיטה של שלבים. ארבע נבחרות, שני משחקים, המנצחים עולים לגמר. המגרש היה מאולתר; בסך הכל עשרים מטרים רבועים בחצר האחורית של המחילה, ורוז כישפה שניים מהעצים שישרגו את ענפיהם בצורת שערים עגולים משני צידי המגרש. זה לא היה מפואר, אבל זו הייתה הדרך הוויזלית לעשות את זה.

המשחק היה הסחת דעת מבורכת עבור ג'יימס מהבזק הטירוף האחרון שחווה. הוא הספיק ללמוד בחודשים האחרונים שפעילות גופנית והתרגשות מחזקות את הקשר שלו אל המציאות, וגם הפגיעות המכאיבות של המרביצנים עזרו להתמקד באמיתי, ולא לשקוע להרהור בבדיוני.

הקבוצה שלו הובילה ברוב המשחק הראשון. בן היה פחות מיומן מרוב השחקנים האחרים, אבל הוא ניחן בכישרון הטבעי של בני המשפחה לתעופה (גם אם עדיין לא הצליח להיות מודע לכיוון ממנו יגיע המרביצן במפתיע). וג'יימס היה סמוך ובטוח שליליאנה לא תאכזב ותתפוס את הסניץ' – גם היא ניחנה בעין החדה והידיים הזריזות של סבה.

היא אכן תפסה את הסניץ', והם ניצחו במשחק הראשון עם 190 נקודות, לעומת 40 הנקודות של הקבוצה השנייה. העובדה שהיו במצב של שיווין מסוכן לפני שליליאנה תפסה את הסניץ' הייתה אשמתו של ג'יימס, למרות שטדי לקח את האחריות על עצמו. ג'יימס זיגזג בין שחקני הקבוצה השנייה עם הקוואפל, כשלפתע מישהו הופיע מהאוויר הדק מולו וחסם את דרכו. הוא בלם בחדות כדי לא לפגוע בו וסטה הצידה, מתנגש בחוזקה בפרד ומפיל את הקוואפל, שנפל היישר לידיה של בתו. ההתנגשות כמעט הפילה את פרד מהמטאטא שלו, ובעוד ג'יימס עוצר להתנצל ולוודא שהוא לא נפגע, הקוואפל עבר את טדי, שאיבד את הריכוז למראה התאונה, והקבוצה היריבה סגרה את פער הניקוד.

"אני בסדר גמור," הבטיח לו פרד. "אבל אולי כדאי שתחליף מטאטא. הקפיצה הזו לא נראתה טוב."

ג'יימס מלמל דבר מה ללא הבחנה. מדוע פרד חשב שהוא קפץ הצידה בלי סיבה? הוא לא ראה שחסמו אותו? אבל כשחשב על זה, ברגע שסטה היריב שחסם אותו כבר לא היה שם. ויותר מזה – הוא לא יכול היה לומר מי מחברי הקבוצה השנייה זה היה. הוא זכר פנים בהירות ועניים בהירות, בוערות, אבל התיאור הזה לא הלם את אף אחד מחברי הקבוצה השנייה... והמבט בעניים האלה לא הרפה ממנו, כאילו היה יותר מסתם מבט של אדם...

הקבוצה שלו עלתה לגמר, שם הם שיחקו מול קבוצת האחים וויזלי המקוריים, בראשות דוד צ'ארלי, שהיה מעט חלוד על מטאטא אבל לא נתן לפציעה שלו לעמוד בדרכם של כישורי הקווידיץ' שאכן היו לו בשפע. בינתיים, מזג האוויר התחיל להתקרר לקראת הערב, ועננים לבנים ושמנים התחלו להטיל צללים על הדשא. הקרירות הייתה מבורכת כנגד עורו הלוהט והמיוזע של ג'יימס.

היריבים שלהם זכו ביתרון מיידי, גם כי למעשה היו חבורת שחקנים מוכשרים ביותר למרות גילם המבוגר, אבל גם כי בן לא היה מסוגל לנהוג באלימות כלפי אנשים מבוגרים. באותה המידה הוא יכול היה פשוט למסור לאנג'לינה את הקוואפל בכל פעם שניסתה לחטוף אותו ממנו.

טדי ביקש לקבל פסק זמן, ובן נראה קרוע בין ייאוש לבושה. ג'יימס החליט להתעופף לכיוונו ולומר לו שזה לא נורא, שזה רק משחק, אבל דבר מה אחר שראה שיתק אותו למקומו.

לרגע חשב שמישהו עומד על גג המחילה, אבל לאחר רגע של הסתכלות הבין שהוא לא עומד על הגג, אלא עומד באוויר מול הבית, מרחף. שמש אחר הצהריים האירה היישר עליו, נאחזת בברק של שיערו הכסוף ושל היהלומים ואבזמי הכסף המרהיבים שעיטרו את גלימות המכשפים השופעות שלבש, מבהירה מעבר לכל ספק שהוא מוצק ואמיתי, ולא פרי הדמיון של ג'יימס.

הוא הביט סביבו בחדות. לא נראה שמישהו מלבדו מבחין בדמות המרחפת. שוכח מכל דבר אחר, הוא התקרב אליה באיטיות, מעמיד פנים שהוא סתם מתעופף לו מסביב. הדמות לא נעלמה כשהתקרב אליה, רק נהייתה ברורה ומוצקה יותר. הזיעה הקרה על גופו גרמה לו להצטמרר פתאום.

עיניה של הדמות היו כחולות- כסופות בהירות להחריד. כשהביט בהן כעת, ג'יימס הבין שהכיר אותן – אלה היו עניו הבהירות בצורה לא טבעית של פורטונה. אך בניגוד לעניו של פורטונה, שהיו מתות וחסרות ברק, העניים האלה היו מלאות באור אדיר, דחוס, כמו שני כוכבים בשיא חייהם שזורחים בשמי הלילה.

"מה אתה?" הוא שאל בשקט, לא מסתכל היישר בדמות, מפחד שמישהו מהיושבים על הדשא יבחין בו מדבר אל עצמו.

"אוכל לומר לך," השיב החיזיון. קולו היה גבוה, לא נשי או גברי באופן מובהק, והוא לא נע אלא על מנת לבצע תנועות הכרחיות, דבר שגרם לו להיראות יותר כמו פסל מדבר מאשר כל דבר אחר. "אבל אני בספק אם יש ברשותך את הזמן הדרוש בשביל לשמוע את הסיפור הזה. אם בכוונתך לשאול מי אני, אני סבור שאתה כבר יודע."

ג'יימס באמת ידע, הוא פשוט לא רצה להודות בכך. עד כה הוא התנחם בעובדה שהשאיר את השד הזה מאחור כשעזב את המערה שלו... אבל כעת לא יכול היה לברוח מהידיעה שהוא עומד שוב מול פוספורוס, גם אם זה לבש צורה נעימה הרבה יותר לעין.

"אתה לא צריך להעמיד פנים שאתה לא מדבר עם אף אחד," המשיך פספורוס יפה התואר, פניו ריקות מהבעה. "השיחה הזו מתנהלת אך ורק בתוך הראש שלך."

ג'יימס הסתכל בבני משפחתו הצופים במשחק מהדשא, בילדיו ובטדי מרחפים יחדיו מול השער המאולתר. זה היה כמו להסתכל דרך חלון חד צדדי, והמחשבה עוררה בג'יימס תחושת מחנק בלתי נסבלת. תחושה שאין לו לאן לברוח.

"אין לך צורך לפחד ממני," אמר בן לווייתו. "אני ידידך."

"אתה לא אמיתי," הצהיר ג'יימס, מקווה שאם יאמין בכך בכל ליבו, הוא יעלם.

"הו, אני אמיתי, ידידי. אני הדבר האמיתי ביותר בו נתקלת בחייך הקצרים."

"זה שקר."

"לא, זו האמת. כל דבר הוא בר חלוף – העצים, הציפורים, בני האדם, ואפילו האבנים. גם זיכרונות לא נשארים לנצח. אני, לעומת זאת, לא סובל מהפגם הזה."

ג'יימס הפנה את גבו אל הדמות וחזר בריחוף אל המגרש, בוחר להתעלם מההתגלות המטרידה הזו. אבל הוא מצא שהוא קפוא במקומו, המום ומוכה פחד; לנגד עניו, אפלה סמיכה שטפה את העיירה אוטרי סנט קאצ'פול כמו גל. בתוך החשכה הבזיקו אורות, כמו ברק המכה בין עננים כבדים; אורות בגוון כחול קר, לא טבעי, כמו הגוון חסר ההסבר של השמיים בחלום לילה טרוף. וג'יימס ראה אותו בעבר – הוא הוטבע בו, למרות שלא הושפע ממנו. וכמו באותה פעם, צפצוף התפוצץ באוזניו, נמתח וגווע באיטיות.

"אני ידידך," חזר הקול חסר המין ואמר לו, כעת מדבר מתוכו, כמו קול מצפונו הבלתי מעורער. "לכן אני פה. אני מזהיר אותך ואת היקרים לך מפני הסכנה המתקרבת... זה הוא תפקידי."

הוא מצמץ והעיירה חזרה להיות שלווה, מוצפת אור אחר צהריים רך על רקע ענני הסערה המתקרבים בעצלתיים. הוא המשיך לבהות באופק, לא מסוגל להפנים את מה שראה, ולא הבחין שהמשחק התחדש עד שהיה מאוחר מידי.

בן, בניסיון נואש לחמוק מאנג'לינה ובו בזמן לא לפגוע בה, מסר לאביו את הקוואפל. ג'יימס תפס אותו מתוך אינסטינקט, מבולבל, רגע לפני שהמרביצן שג'ורג' שלח פגע בו השייר בגב.

הוא נזרק מעל המטאטא, מפיל את הקוואפל. לרגע קצר הצליח להחזיק את עצמו הפוך בעזרת הרגליים, אבל הבד של מכנסיו החליק על גוף המטאטא הממורק והוא נפל מגובה שלושים מטרים.

שנים של עבודה כהילאי העניקו לו את המיומנות הדרושה על מנת לתפוס את שרביטו בזמן ולהטיל לחש שעטף את גופו ביריעות אור כסופות וריכך את נפילתו. אך הפגיעה באדמה עדיין הייתה כואבת, והוא שכב בעשב מספר רגעים אחרי הנפילה, גופו כואב. כשהוא פקח את עניו הוא ראה את פוספורוס מעליו, כאילו לועג לו, למרות שפניו הלבנות כשיש היו חסרות הבעה וגופו זקוף ודומם.

ראשו של דוד ביל חדר אל שדה הראיה שלו, ופוספורוס נעלם. גם דוד רון הגיע למקום במהרה והוגו ובן סייעו לו להתיישב תחת השגחתה הדאוגה של ליליאנה. דוד רון סימן לשאר בני המשפחה המתוחים שג'יימס בסדר, והם הריעו ומחאו לו כפיים על המהלך.

"אני יודע ששיחקנו מדהים, אבל לפי התדהמה שלך אפשר לחשוב שאף פעם לא ראית קוסמים על מטאטאים," התבדח ג'ורג' לאחר שהתנצל על המרביצן האלים.

ג'יימס הסתכל בפנים מלאות ההקלה שהקיפו אותו. כל דבר הוא בר חלוף...

"העיירה," הוא פלט מתוך פה משותק למחצה, שוב מרגיש כאילו הוא יכול לראות את כל האנשים האלה אבל הם לא יכולים לראות אותו. "ראיתי אור כחול בעיירה. אני חושב שמתחילה פשיטה..."

ההקלה הפכה מייד למבטים חמורים ומבוהלים.

"אתה בטוח?" דרש דוד ביל לדעת. ג'יימס הנהן, לא סומך על עצמו לומר עוד בנושא, ולא יפלוט בפניהם את פרטי ההזיה שחווה, והם ידעו שהוא יצא מדעתו לחלוטין.

"אי אפשר להסתכן," קבע דוד רון ברצינות מקצועית כמעט מפחידה. "יש כאן ילדים. עדיף להיות בטוחים מאשר לקחת את הסיכון. הוגו, ג'ורג', תסבירו לכולם את המצב, אבל תדאגו שיישארו רגועים. צ'ארלי, לך הביתה עם הרמיוני ורוז, אתה לא יכול להישאר כאן. ביל, בוא איתי, צריך להזהיר את לונה ואת שאר המשפחות שגרות באזור. ואתה, ג'יימס – לך ישר הביתה."

באזור בית משפחת פוטר הישן ירד קילוח יציב של גשם במשך כל היום והערב. ארבעת דיירי הבית ישבו בסלון המחומם במתח, עומדים בתורות ליד החלון כאילו סברו שיגיעו משם חדשות כל שהן. התרמיל של טדי, שעמד ליד הדלת לקראת המסע אליו תכנן לצאת באותו הערב, ננטש לעת עתה.

ג'יימס לא הצליח להפסיק לחשוב על פוספורוס, ומה היה פשר החיזיון שהראה לו. האם יכול היה לסמוך עליו בכלל, או שהיצור הזה ניסה להתבדח על חשבונו? אם הוא עורר פאניקה בבני משפחתו ללא צורך, אנשים יתחילו לקרוא לו פרנואיד ברצינות.

הוא לא ידע האם הוא צריך לשמוח או להיות מוטרד כשבמהדורת הערב של הנביא היומי התנוססה על העמוד הראשי ידיעה על הפשיטה הראשונה מזה חודשים, והפעם באזור העיירה אוטרי סנט קאצ'פול, סביבה חיים קוסמים רבים. למרבה ההקלה, אמרו בעיתון, הקוסמים היו ערניים והספיקו לברוח מבתיהם לפני שהיה מאוחר מידי.

הידיעה הזו הכריעה את כף המאזניים בשאלה שבין פרנויה לגבורה. ליליאנה חיבקה אותו בגאווה, טדי טפח על שכמו שוב ושוב, ואפילו בן הסתכל עליו בהערכה מחודשת, כמוה הוא לא זכה לקבל ממנו מאז הריב בנושא החברה טהורת הדם שלו.

ההתרגשות וההקלה שבחמיקה מגורל אכזרי נמשכו אל תוך הלילה. ג'יימס קיבל מספר פניות בפולו מבני משפחה שרצו להודות לו על הערנות והיוזמה שלו, והוא קיבל אותן בחיוך ובנימוס, למרות שבתוך תוכו נגעל מעצמו משום מה.

הוא חיכה עד השעות הקטנות של הלילה, כשהיה בטוח שכולם ישנים, לפני שיצא מהחדר החשוך שלו. בין הקירות הוא חש מחנק לא ברור. בחוץ הגשם התגבר, הופך לסערה אביבית פרועה. הוא יצא יחף אל הגזוזטרה שמחוץ למטבח, מרצפות האבן הקרות מקפיאות את אצבעותיו בצורה מנחמת משהו, וישב על ספסל העץ הישן שפנה לכיוון בו היה הים. אורות העיירה הקרובה נבלעו במטח הגשם, ומעל, עננים שחורים מפלצתיים בגודלם שהגיעו מהאוקיינוס הוארו בברקים משוננים, כמעט בדיוק מעל הבית.

רעם כבד הרעיד את החלונות, וג'יימס ידע שהוא כבר לא לבד.

כעת פוספורוס ישב, שעון על מסעד הספסל בצורה אלגנטית אך נוקשה, כאילו הוא מחקה תנועה לא מקובלת שראה איפה שהוא.

מה אתה רוצה ממני? ג'יימס רק חשב את המילים, מיואש כמו חיה קטנה במלכודת חסרת רחמים, אבל זה לא מנע מפוספורוס לענות.

"אני רוצה שתמשיך לחיות," הייתה תשובתו. הוא דיבר הרבה יותר בטבעיות, אבל עדיין בנוקשות, מניע את שפתיו הבהירות והדקות כמו אדם הלומד שפה חדשה.

"למה? מה ייצא לך מזה?" ג'יימס דרש לדעת, מתחיל להבין שאפילו התוקפנות שלו לא תרחיק את היצור הזה.

"אתה שואל שאלות רבות וחכמות, ידידי, אבל אתה מבזבז את זמנך. אתה יודע את התשובות לכל השאלות האלה, גם אם אתה לא רוצה להכיר בהן. אני הרי חלק ממך – "

"אתה לא חלק ממני!" הצעקה ללא ספק נשמע בכל רחבי הבית.

"הו, אבל אני כן. מהרגע בו נוצר המגע בינינו הקשר נרקם, והוא רק מתחזק עם הזמן. עד כה יכולתי ליצור איתך קשר רק באמצעות חלומות מבולבלים, שאת רובם שכלך האנושי פירש בצורה מוטעה לחלוטין. אבל הקשר בינינו מתהדק בכל הרגע, ידידי.

"אתה לא צריך לפחד," הוא המשיך, מגיב למחשבה מפחידה שעברה בראשו של ג'יימס עוד לפני שהוא עצמו הספיק להגיב אליה. "אתה לא תעבור את הדרך המכאיבה שהאיש שאתה מכנה פורטונה עבר. הוא היה נפש עיקשת ומעונה. בניגוד אליו, אתה בחרת בקשר מרצונך החופשי. אתה הושטת לי את ידך." פוספורוס הושיט לו את ידו הלבנה לשם הדגמה. ג'יימס הביט בה כפי שאדם מביט בנחש ישן, לא מסוגל להתעלם מהעובדה שהיא הייתה מציאותית ומוצקה כמו כל דבר אחר; אור הברק המכה האיר את החריצים שבכף ואת המסלולים הנסתרים והייחודיים שבקצה כל אצבע.

"אתה תעזור לי להשיב לי את צורתי המקורית, ובתמורה, אני אעניק לך כוחות שאף בן תמותה לפניך לא חלם עליהם אפילו."

ידיו של ג'יימס חפנו את מכנסיו בעוצמה. הוא היה קפוא במקומו, כמו בחלום בלהות, לא מסוגל לברוח.

"אני לא רוצה את הכוח שלך," הוא התעקש, למרות שהרגיש שהוא כבר יודע מה תהיה ההכרעה בוויכוח, כאילו הוא היה מנהל וויכוח עם עצמו. "ואני לא רוצה לעזור לך. אני לא יודע מה אתה, ואני לא רוצה שום חלק בתוכניות שלך – "

"אני חושש שאין לך ברירה," השיב פוספורוס בנעימות. רוח הלילה הקרה בידרה את שיערו הכסוף. הוא נראה טבעי ואמיתי יותר בכל רגע שחלף, כאילו הוא שחקן שלומד כיצד לשחק דמות מסוימת. הוא החווה אל הסערה המשתוללת. "כשסערה מתחוללת במרומים, אין ליצורים שעל הארץ שום קשר אליה. אבל כשהברק מכה..." כאילו כדי להדגיש את דבריו, ברק אימתני התפרץ היישר מעל ראשו של ג'יימס, מעוור אותו. כשראייתו שבה אליו, פוספורוס לא היה שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא