The games begin

והנה פרק ארבע עשר. אני די מרוצה ממנו.
תגובות? D:

~*~


פרק ארבעה עשר




שלפתי את הפצצה מהתיק. זו ההזדמנות היחידה שלנו – ההזדמנות היחידה שלי ושל קייט לקבל מעט סיכוי במשחקים. חיסול הברית הגדולה של המשחק תצמצם משמעותית את כמות המשתתפים. נוכל לנצח.

הבחנתי בקייט שפילסה את דרכה באיטיות ובדממה בין העצים. היא הייתה יכולה להיות אויבת שלי. זו שתתקע בי את החנית ותמהר הלאה מבלי להעניק בי מבט נוסף. בעצם – יכול להיות שהיא עוד תצטרך לעשות את זה. רק אחת מאיתנו יכולה לנצח.

שמחתי שהיא כאן איתי. אחרי הכל – העובדה שאנחנו מגנות אחת על השנייה בהחלט תורמת לביטחון שלנו ולסיכויים שנישאר בחיים. אבל המחשבה על כך שרק אחת מאיתנו יכולה לשרוד בסוף – אם בכלל – טורדת את מנוחתי וגורמת לי להרגיש בוגדת במובן מסוים. אנחנו אמורות לסמוך אחת על השנייה, ואני בהחלט לא מרגישה כך. אבל הפרנויה והחשש התמידי סחררו את חושיי ומנעו ממני לחשוב בהיגיון. אני לא יכולה להאשים את עצמי. במצב הזה עדיף לחשוד בכולם מאשר להצטער על כך מאוחר מדיי, ידעתי, אבל לא רציתי לחשוב דברים כאלה על מישהי שאמורה להיות הקרובה ביותר אליי כרגע.

התנערתי ממחשבותיי וצפיתי בה מתקרבת אל אח שלה. היא גמעה את המרחק במהירות, ונראה שהוא עומד בראש מחשבותיה. ולפתע היא נעצרה. במשך כמה שניות היא עמדה ללא נוע – נראה שהיא לא מצאה את הכוחות להתקדם. ואז, כשעמדתי לרדת אליה, היא התקדמה בפתאומיות אל עבר אחיה. בשקט היא משכה אותו אל בין העצים בעודה חוסמת את פיו בידה.

עכשיו זה הזמן. אני צריכה לעשות את זה לפני שישימו לב שהוא נעלם. לבחור את סוג הפצצה שאני רוצה להשתמש בה ולזרוק אותה בצורה מדויקת. יש לי זריקה אחת. תשעה מתמודדים לפגוע בהם. אבל הנורא מכל – תשעה מתמודדים שאני צריכה להרוג.

להרוג. אני צריכה להרוג תשעה נערים ונערות. אני צריכה להיות הנערה קרת הדם שתזרוק את הפצצה ותצפה באדישות במעשה ידיה. זו שתגרום לתשע משפחות להישבר ולכל כך הרבה אנשים לאבד את יקיריהם. אני מסוגלת לכך?

הבטתי סביבי ומצאתי כמעט מיד מצלמה הממוקדת בי. ידעתי לזהות את המצלמות בכל מצב. יכולתי להרגיש מאחוריה כל כך הרבה מבטים הממוקדים בי, כל כך הרבה אנשים שמביטים בי בנשימה עצורה. הדבר גרם לי להרגיש אפילו יותר כמו צעצוע של הקפיטול.

אם אהרוג את תשעת הנערים הללו אני אהיה המשחק המושלם – הכלי שהעלה את ההצלחה, הכוכבת של המשחקים, גם אם רק לרגע. אני אהיה בדיוק מי שהנשיא רצה שאהיה.

ופתאום עצם שמו של הנשיא הזכיר לי מה הוא רצה שאהיה. אני צריכה לגרום לאנשים לרצות לשלוח לי מתנות ולהמר עליי. אני צריכה שיזכרו אותי. אני צריכה לנצח את המשחקים הללו. אני צריכה לחיות. אני לא יכולה פתאום לרחם על נערים שאני לא מכירה ולשכוח מסכנת החיים שאני שרויה בה.

שנאתי את עצמי כשהישרתי מבט אל המצלמה ולחשתי: "אני כל כך מצטערת."

לאחר מכן שלפתי את הקופסא ופתחתי אותה, נועצת מבט מתייסר בשמות שנכתבו עליה. אני צריכה לקחת את הפצצה הנכונה – ומהר.

הבנתי מיד שהפצצה המקורית היא היחידה שתוכל לעזור לי כאן. אני צריכה לפוצץ את כל האזור, כולל כל המתמודדים שימצאו בו. הדרך האגרסיבית ביותר היא זו שתביא למוות המתמודדים הללו.

השפעת המילה 'מוות' עליי לא מצאה חן בעיניי ומיהרתי להדחיק אותה. שלפתי את הפצצה, מוודאת מספר פעמים שלא התבלבלתי ושלפתי את הכדור הלא נכון, ונעצתי מבט בשטח שנפרש לרגליי.

קייט ואחיה כבר התרחקו משם. צפיתי בה בערפול בעודה מתווכחת איתו בלהט בקרחת יער במרחק מה משם. הם נראו נסערים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לתת להם להסתדר ביניהם וחזרתי להביט בקרחת היער שמולי.

גיגית גדולה הגדושה במים ניצבה קרוב יחסית לעץ עליו ישבתי. ידעתי שקיים סיכוי גבוה בו  אצליח לקלוע לתוכה, אבל אז אני אהיה בטווח המוות המיידי – ואני לא יכולה לסכן את עצמי כל כך. אבל אני חייבת מטרה לקלוע לתוכה – מטרה סבירה שאוכל בעזרתה להשיג את מטרתי ולא למות מעצמי.

ולפתע אורו עיניי. במרכז קרחת היער ניצבה לה קרן השפע. לא הצלחתי להבין כיצד לא חשבתי על כך עוד קודם...

אבל זה תלוי בכישורי הזריקה שלי – ואלה מעולם לא היו מוצלחים. המרחק שלי מקרן השפע היה גדול בהחלט ויש לי ניסיון אחד. הסיכויים קלושים. אני לא יכולה להסתמך על המזל; לא עכשיו, כשכל טעות יכולה לעלות לי בחיי...
אבל אין לי אפשרות אחרת. קרן השפע היא האפשרות היחידה שלי. אחזתי בפצצה ונשכתי את שפתיי. לאחר מכן כיוונתי אותה במהירות וזרקתי אותה אל האוויר.

צפיתי בה במתח בעודה עפה במסלול כללי מאוד לכיוון הקרן. נראה שהמתמודדים התחילו להבחין בה – בקרוב הם יעקבו אחרי המסלול שעברה ויגלו אותי. אני חייבת לברוח במקרה והפצצה תחטיא...

בעודי מביטה בפצצה נחרדתי לגלות שהמסלול שלה מתחיל להשתנות. הוא התחיל לנטות ימינה ולהתרחק מהיעד הצפוי, להתרחק מקרן השפע. והדבר הנורא ביותר היה שידעתי שאני חסרת אונים בעניין הזה.

ולפתע משב רוח אקראי דחף קלות את הפצצה שמאלה. הבטתי בה בהלם מובהק כשנחתה על חלקה העליון של הקרן והתגלגלה באיטיות אל תוך בטן הקרן עצמה. היא נחתה בתוכה ברעש עמום.

הנשיא – כמובן. כבר הספקתי לשכוח שהוא תומך בי. ההבנה שהוא באמת מעניק לי סיכוי סחררה אותי וגרמה לי ללטוש מבט בנעשה בריחוק מוזר. או לפחות עד שיד הונחה על צאוורי.

קפצתי בבהלה, אך לא הצלחתי להתחמק מהאחיזה החזקה כברזל. בעוד הקרן מתפוצצת מולי בעננת עשן מרשימה והרסנית אני הישרתי מבט אל תוך עיניו של טדי, בעודו משלב את ידיו בתוכחה. "לא ציפיתי לזה ממך, היידי."  

יכולתי להרגיש את המבטים הננעצים בנו מכל עברי פאנם.

הפרק הקודם		הפרק הבא