בתו של וולדמורט

אוקיי, אז אני לא אתן לכם תירוצים. אני פשוט אומר שאני נורא מצטערת שלא היה שום פרק עד עכשיו. בזמן ההיעדרות שלי, קרו כמה דברים שאני לא יכולה להיות יותר מאושרת מהם גם אם ניסיתי.
קודם כל הפאנפיק הגיע ל-7000 צפיות, מה שאני חושבת שהוא מטורף ולא ייאמן!!! הפאנפיק נצפה 7000 פעמים. אני פשוט חסרת מילים...
דבר שני, יותר מ-50 (56, ליתר דיוק) אנשים כעת רשומים לעדכונים של "בתו של וולדמורט"!!!!! אלה הם מספרים שקשה לי להכיר בהם, ואני רוצה להודות לכל אחד ואחד מכם על התמיכה הענקית שאתם נותנים לי בתור כותבת ולפאנפיק הזה- לרוז, פרד, דראקו, סינדי וכל השאר. אתם עוזרים לי ולסיפור להתפתח ולהשתפר בכל פרק עם כל תגובה שאתם מגיבים. כל השיפור שקרה לי בזמן הזה, הוא אך ורק בזכותכם!!

אז תודה אדירה לכל מי שנרשם לעדכונים - Barden Bella, lole10, Both Of Us, Pigfarts, גרינגרית, האריפוטר12345, esther, Not Your Business, שירה לונה לילי פוטר, אריאנה אולסון, ביברית, עורבני חקיין, פוטר לילי, peoza256, גרפינדורית חמודה, Miku, daniel hacmon, קורה111, סטפני פוטר, הראל HD, ליאלוש, הרמיוני האחת והיחידה XD, שרון מאלפוי, talush, GTA, White Gold, asaflevoss, Persiwol gryfindor, Noa.g, BlueMoon, lilipoter531, פסק זמן, Paramore ♥, חסוייים, HSM, ozr, פאר878, u and i forever, פייפרמקלין, נימפלורה לסטריינג', someome, גולי 1234, Miracles, blom, mayan123, Dids13, Winter Daughter, JulieDarknight, עתליה קניגסברג, קרוקשנקס123, mayag, *קריסטל*, 9לונה321, ג'יני וזלי, BSL221 ו- Perry the teenage girl !!! (וואו היד שלי כואבת רק מלשים פה את כל השמות!!!) ותודה גם לכל מי שרק נכנס והשקיע מזמנו כדי לקרוא!

תודה רבה גם ל-20 המדרגים של הפאנפיק, שאני לא יכולה לדעת מי הם, אך אני עדיין מודה להם מאוד על-כך!!!

תודה פשוט ענקית לכל מי שהגיב והראה לי את דעתו, תמך ועזר לי להשתפר. פה אני אשים רק את מי שהגיב על הפרק הקודם, אך שתדעו שזה מכוון לכל מי שהגיב אי פעם על כל פרק בפאנפיק הזה - קורה111, נימפלורה לסטריינג', White Gold, עורבני חקיין, קרוקשנקס123, ג'ני וזלי, lilipoter531, ביברית, האריפוטר12345, הרמיוני-גריינג'ר, noaq, BSL221, Perry the teenage girl ו-שרון מאלפוי. אני ברצינות לא יכולה להודות לכם מספיק על זה שהגבתם!! בכל פעם ופעם אתם גורמים לי לרצות ולהמשיך לכתוב, אפילו שלא פרסמתי פרק במשך זמן רב כל-כך, ועוד פעם, אני באמת מצטערת על-כך.

ואם יש מישהי שעשתה כל-כך הרבה: נתנה הרבה מזמנה בשביל לעזור לי להשתפר ולקדם את הפאנפיק, נתנה לי פידבק ודעה ואפילו ביטאה בשבילי, זוהי Winter Daughter, שבלעדיה אני ברצינות לא הייתי נמצאת ברמה שאני נמצאת בה עכשיו. התגובות שהיא נתנה לי היו מועילות ובזכותן הצלחתי להשתפר כל-כך! את פשוט מלכה, ועזרת לי בצורה אדירה!!!

אז תודה רבה ל- Winter Daughter הנפלאה שביטאה את הפרק הזה!

אני מצטערת על החפירה הארוכה, שעדיין לא מראה עד כמה שמחה אני אבל בסדר... נסתדר עם מה שיש, וקבלו את הפרק שאני מקווה ויכפר על ההיעדרות הארוכה!

הפרק מוקדש לכל מי שנמצא תחת ירי הרקטות. נישאר חזקים ואני מאמינה שהכל יסתדר בסופו של דבר, וכל זה לא יהיה לשווא.

-  

קול זועם ומוכר היה זה שהעיר את רוז משנתה, או שמא זה היה הקור העז שהיא הרגישה? גופה היה נוקשה ורעד בחוזקה באופן לא רצוני, בדיוק כמו מה שהיה לפוף סביב מותנה.

"מה לעזאזל שניכם עושים כאן?!"

רוז נאלצה לפקוח את עיניה במרירות. הדבר הראשון שהיא ראתה היה שורות של מדפים, שעליהם היו בקבוקונים רבים. הו, נכון. היא ומאלפוי נתקעו במחסן – מקרר הייתה מילה נכונה יותר – של סנייפ. מאחוריה מאלפוי נאנק וניסה להזיז את ידו ממותנה של רוז, ללא כל הצלחה. כנראה שגופו של הסלית'ריני היה נוקשה בדיוק כמו שלה.

"איך שניכם מצאתם את עצמכם פה?" קולו המעצבן של סנייפ היה כמו פטיש שהכה בראשה. רוז ניסתה לענות, אך נדמה היה שלשפתיה היו חיים משלה, וכל מה שהיא הצליחה להפיק מפיה היה רצף של גניחות עמומות. גופה סירב להקשיב לה. היא חשה כאילו כל שריריה קפאו (והיה סיכוי גדול שזה אכן מה שקרה). באותו הרגע היא ברצינות שקלה אם לעזוב את בית-הספר הארור הזה ולחזור ללונדון. מצד שני, כל הקסם...

היא שמעה מלמול כלשהו מצידו של סנייפ, ולאחר מכן משהו הונח עליה. רוז מיד הרגישה מכת חום, וכמה שניות לאחר מכן שריריה סוף-סוף החלו לעבוד. היא עדיין רעדה נואשות והייתה קפואה, אך לפחות כעת היא יכלה להתיישב. מה שהונח עליה כמה שניות קודם לכן נעלם, ורוז הסיקה שסנייפ זרק עליה שמיכה או משהו בסגנון. המורה לפט את זרועה וזרועו של מאלפוי ומשך את שניהם כלפי מעלה. "קדימה, צריך להביא אתכם למרפאה," הוא פקד.

רוז לא זכרה איך זה קרה, אך היא מצאה את עצמה בחדר הלבן ומלא המיטות שהיה מרפאת בית-הספר. כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו היה הקור. הקור, שלא עזב אותה, מרעיד את גופה כאצבעות ארוכות ודוקרניות. הקור הזה שרף, ורוז לא יכלה שלא לדמיין את עורה אדום. היא נזכרה שמאמא סיפרה לה פעם שכאשר אנשים קופאים הם מתחילים להרגיש כאילו הם נשרפים במקום. רוז לא רצתה להרגיש ככה יותר בחיים.

"אלוהים אדירים!" מדאם פומפרי הופיעה בתווך ראייתה, מבט מבועת על פניה. "סוורוס, מה קרה להם?"

"את לא רואה?" הייתה תשובתו הצינית של סנייפ, "מכת קור. ביצעתי לחש הפשרה, אך הם עדיין סובלים מהיפותרמיה. צריך לחמם אותם במהירות."

ללא שאלות נוספות, האחות הניפה את שרביטה ומולם הופיעו שתי אמבטיות ריקות. רוז תהתה מאיפה פומפרי זימנה את האמבטיות. היה לה עוד כל-כך הרבה מה ללמוד על עולם הקסמים, אך האם כל זה היה שווה? בתקופה הקצרה שהיא שהתה בעולם הקסמים, היא גילתה שהיא בתו של אחד מהאנשים המסוכנים ביותר בעולם הזה, קיבלה צלקות על ידה ממורה וכמעט הוקפאה למוות על-ידי חבר נוסף בסגל המורים. אמנם בבית הכל היה הרבה יותר משעמם, אך גם הרבה יותר בטוח. רוז אולי אהבה לשחק באש, אך גם לקלות הדעת שלה היה גבול.

מדאם פומפרי מלמלה לחש ומשרביטה פרץ זרם מים אשר מילא את האמבטיות במהירות, משפריץ בכל האזור ומנחית על עורה של רוז טיפות מים מעט שורפות. לאחר לחש נוסף שהאחות ביצעה, היא פנתה אל הפרופסור לשיקויים. "עזור לי להניח את הנערה באמבט, סוורוס. היא עומדת להתנגד."

לפני שרוז יכלה לשאול מה זאת אומרת 'להתנגד', ידיים חזקות משכו אותה והכניסו אותה לתוך האמבט. מים רותחים - לא, רותחים היה לשון המעטה - נגעו בעורה, ורוז פלטה צווחה מצמררת. היא התפתלה בניסיון נואש לצאת מהאמבט, אך הידיים ריתקו אותה למקום. "זה רותח!" דמעות כאב החלו להיווצר בעיניה, "בבקשה, תנו לי לצאת! זה רותח!"

"המים רק פושרים, יקירה." קולה של פומפרי היה אמור להיות מנחם, אך באותו הרגע הוא נשמע כה סדיסטי לאוזניה של רוז. "עוד כמה שניות הכל יעבור. רק עוד כמה שניות."

רוז רצתה לקלל את האחות, אך במקום זאת פלטה צווחה נוספת. לא רחוק ממנה מאלפוי הצטרף לצרחות שלה - כנראה שסנייפ החליט שהגיע תורו של הבלונדיני. רוז חשבה שקול הצרחות של מאלפוי יהיה מהנה לאוזניה, אך היא נרתעה מאחר וצווחות הסבל של הנער הפריעו לה. הוא אמנם היה אידיוט, אך לא הגיע לו לסבול בצורה שכזאת.

דבריה של פומפרי התממשו במהרה, ותחושת נינוחות פקדה את רוז, המים עוטפים אותה כעת בחום עדין ורך. היא שקעה עמוק יותר בתוך האמבט, וכעבור כמה שניות גם הסלית'ריני לידה הפסיק להתנגד ונרגע בתוך המים. רוז שמעה את הלחישות הכעוסות של שני המבוגרים מעליה, אך מוחה סירב להתרכז בשיחה ובמקום זאת היא התענגה על התחושה שהתפשטה בכל גופה. היא נאנחה בשלווה, כמעט ומכניסה את ראשה אל מתחת למים, אך קולה של מדאם פומפרי נשמע כעת חזק יותר בעוד שידיים, כעת עדינות יותר, משכו את רוז כלפי מעלה ומחוץ לאמבט החמימה.

"קדימה, קדימה, יקירה." הפצירה האחות. "צריך לייבש ולהשכיב את שניכם במיטה." היא הניפה את שרביטה ורוז חשה רוח קרירה עוברת בגופה בעוד המים מתאדים אל האוויר. שיערה ובגדיה התייבשו באופן מידי וכבר לא היו דבוקים אליה בכבדות. רוז הרגישה כיצד עיניה החלו להיעצם באיטיות ושפשפה אותן מתוך אינסטינקט כפי שנהגה לעשות כשהייתה קטנה. פומפרי גיחכה בחום והשכיבה את הנערה באחת המיטות, עוטפת אותה בשמיכה עבה ונעימה.

"אני הולכת להביא לכם שיקוי מחמם." האחות הודיעה ונעלמה מתווך ראייתה של רוז. הנערה התכוונה לחכות לחזרתה של מדאם פומפרי, אך השינה התגברה עליה, וברגע שרוז עצמה את עיניה על-מנת למצמץ, חשכה עמוקה פקדה אותה.

כשפקחה את עיניה, רוז הרגישה כאילו לא עברה דקה, אך מבטה נחת על הנער הג'ינג'י שהביט בה בעיניים מודאגות, שיערו וגלימתו פרועים מיום הלימודים הארוך והיא הבינה שהיא ישנה כמה שעות לפחות. גופה היה חם ומיוזע, והיא הזיזה את השמיכה החמה הצידה והתיישבה באיטיות, נאנקת כששריריה הנוקשים התנגדו ותחושת חמימות מוזרה התפשטה בכל גופה.

"יש לך מושג עד כמה הדאגת את כולנו?" שאל פרד, פניו רציניות לשם שינוי.

מוחה עדיין היה מעורפל, וכל מה שרוז עשתה היה לבהות בנער בעיניים גדולות. לקח לה כמה שניות להבין שהוא דיבר, והיא המהמה, "...מה?"

המוח שלה הרגיש מוזר. התחושה הייתה מעורפלת, והכל הרגיש איטי ומוגבר. היא לא ידעה למה זה קורה לה, או מה בדיוק קורה לה, אך זה מנע ממנה לחשוב בצורה תקינה והיא התקשתה להבין מה מתרחש מסביבה.

"הלכת לרצות את הריתוק שלך עם מאלפוי," פרד הזכיר לה בטון ציני, "ואנחנו היינו צריכים להתעורר ולגלות שלא חזרת למעונות בלילה. ואז קייטי סיפרה לי שגם לא היית בשיעורים היום... כמעט התחרפנו כולנו."

רוז קפצה לפתע, ראשה מביט לצדדים. היא שכחה לגמרי מהסלית'ריני. "איפה מאלפוי?!"

"הוא פה, ישן." פרד גיחך, דוחף אותה בחזרה למצב של חצי-שכיבה. רוז סוף-סוף ראתה את הבלונדיני במיטה ליד, אפוף בשמיכה עבה, פניו רגועות וכמעט ילדותיות. "אבל ברצינות – לילה שלם עם מאלפוי במחסן הקפוא של סנייפ?"

"כה... לא אחד מרגעי הזוהר שלי..." רוז השיבה במרירות לאחר כמה שניות בהן ניסתה להבין מה הנער אמר. שנייה נוספת עברה, והיא הרימה את גבותיה בהפתעה. "איך אתה יודע מה קרה?"

פרד חייך את חיוכו הממזרי. "יכולות הבילוש המופלאות שלי." לאחר שרוז נעצה בו מבט ספקני, הוא גיחך פעם נוספת. "פומפרי לא בדיוק הייתה... דיסקרטית לגבי חוסר שביעות הרצון שלה בקשר לסנייפ. ליאנה אפילו פחדה להיכנס."

"איך ידעתם בכלל איפה אני?" בשלב מסוים רוז הייתה בטוחה כי היא רואה את פרד פעמיים. אך זה היה יכול להיות גם ג'ורג'. כן, זה היה ההסבר ההגיוני ביותר – כמובן שג'ורג' היה פה. התאומים כמעט אף-פעם לא עזבו אחד את השני!

החיוך הממזרי שב לפניו של הנער האדמוני. "אינטואיציה." רוז גלגלה את עיניה. פרד בהחלט אהב את התשובות המתחמקות האלה. למראה הבעת פניה, הנער הביט בה ברצינות מזויפת. "אני רציני. כשקייטי סיפרה לי שלא נכחת בשיעורים, הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא – 'המרפאה'. זו הייתה ההשערה ההגיונית ביותר, אם את שואלת אותי. אני פשוט חשבתי – 'לאיזה מקום הסקרנות היתרה של רוזמארי שלנו עוד לא הבילה אותה?' והתשובה הייתה דיי ברורה."

"אני לא כזאת סקרנית." רוז הגיבה בטון ילדותי, משלבת את זרועותיה על חזה. "ואל תהיה יותר מדיי שמח שכמעט קפאתי למוות... תגיד ג'ורג' גם פה?" היא הסיטה את עיניה אל עבר התאום השני, אך זה נעלם מתווך ראייתה, משאיר את הנערה מבולבלת.

משום מה פרד נהיה רציני. "הדבר האחרון שאני מרגיש בקשר לזה הוא שמחה, רוז. את לא מבינה מה הרגשתי כשקייטי אמרה לי שהיא לא יכולה למצוא אותך. וכשגיליתי שסנייפ, התירוץ החלש הזה למורה, נעל אותך במחסן והקפיא אותך, וכל מי שהיה שם לצידך היה מאלפוי... אני רציתי... לא יודע."

"הו פרד..." רוז צחקקה, מתרוממת ונושקת קלות לשפתיו. פרד קפא במקומו, עיניו פעורות לרווחה ומביטות בה בהפתעה גמורה. "אתה כל-כך נחמ-" הנער קטע אותה, עוטף את ידיו סביב מותניה ,לוחץ את השפתיים שלו לשלה בתשוקה כוחנית ומושך את כל גופה אליו. שריריה, שעדיין לא החלימו לגמרי מהקיפאון הזמני, זעקו בהתנגדות ורוז פלטה צווחה קטנה, חוזרת לתנוחתה המקורית על המיטה.

פרד הביט בה בדאגה, והיא הנידה את ראשה לשלילה, מרגיעה אותו. "אני בסדר, אני בסדר. רק בלי תנועות חדות..." ג'ורג' חזר לחדר, הבעת פניו בדיוק כמו של פרד, ורוז האדימה, מהרהרת כמה מכל הסיטואציה הוא ראה. הוא לא ירפה מזה בחיים...

"סליחה..." פרד נשמע מעט כמו ילד שעשה משהו אסור אך כלל לא הצטער על כך. זה גרם לרוז לחייך, והיא חזרה לתנוחת הישיבה באיטיות, נעזרת בזרועו המושטת של הנער. "אז אני מניח שזה הזמן הטוב ביותר לשאול אם תרצי לבקר אצלנו בחופשה?"

רוז קימטה את מצחה בבלבול. "החופשה? חופשת החורף? יש עוד מלא זמן, לא?"

"אלוהים," פרד וג'ורג' פלטו צחקוק משועשע בסנכרון מדהים, "עד כמה חסרת תשומת לב את היית בשבועיים האחרונים? אנחנו יוצאים לחופשה מחרתיים. כל מה שבנות הוגוורטס מדברות עליו הוא המתנות שהן הולכות לקנות אחת לשנייה..."

"אתה לא רציני..." רוז לא האמינה למשמע אוזניה. בבית-ספרה הקודם החופשה לא החלה עד העשרים ושלושה בדצמבר, יום לפני ערב חג המולד, ולפי מה שהיה זכור לה התאריך היום היה רק השניים עשר – כנראה שבעולם הקסמים החופשות היו שונות. "חוץ מזה הבנות שאני מסתובבת איתן היו עסוקות בלדבר על המשחק הנפלא שהיה בין גריפינדור לסלית'רין..." היא הוסיפה, הסרקזם נוטף ממילותיה בעודה נזכרת במשחק הלא הוגן של גריפינדור וסלית'רין. מה שמאלפוי אמר לה הדהד בראשה - "קרו הרבה דברים לפני שהגעת לפה" והיא לא יכלה שלא לתהות אם הפעולות של הסלית'רינים היו כתוצאה מאירועים קודמים. בליבה היא החליטה שתשאל את הבלונדיני על כך בהזדמנות. דרך עננת הערפל ששררה במוחה היא חשה כי יותר נח לה לדבר על הנושא עם הסלית'ריני מאשר עם חבריה והיא גם ידעה שזה לא משהו שהיא הייתה צריכה להרגיש.

"אממ... כן." פרד נראה עצוב לרגע מסוים, אך מיד חזר למצב רוחו העליז, החיוך מתפשט על פניו פעם נוספת. "בכל מקרה, זה יהיה כיף. אמא בטח תכין לך סוודר, ואת תפגשי את לופין, מודי וכל שאר מסדר עוף החול."

"היי, אני כבר מכירה את מודי!" רוז הודיעה בחיוך. "הוא ממש מצחיק. כל הזמן הזהיר אותי לגבי אויבים סמויים וסכנות מתמידות."

"וואו... מכל האנשים, לא ציפיתי שתכירי דווקא את 'עין הזעם' מודי..." פרד אמר בהלם. "מאיפה את מכירה אותו באמת?"

רוז החליקה את שיערה, שמה לב לכך שג'ורג' נעלם פעם נוספת. זה היה מוזר שהוא ופרד דיברו יחד בתזמון מושלם, זו כנראה הייתה אינטואיציה בין תאומים או משהו בסגנון. "פגשתי אותו בפאב כזה בלונדון. הוא זה שהכיר לי את עולם הקוסמים. בן- אדם מוזר, אבל מאוד נחמד כשלומדים להכיר אותו."

"נחמד?" פרד שאל בזלזול. "יש הרבה מילים בהן ניתן להגדיר את מודי, 'נחמד' לא נמצאת ביניהן."

"מה? הוא היה ממש נחמד אליי... בצורה המיוחדת שלו..."

הצלצול הדהד ברחבי המרפאה, ופרד החמיץ את פניו, מעביר את ידו בשיערו המבולגן. "יש לי עכשיו שיעור עם אמברידג'..." הוא גנח בחוסר-אונים. הוא רכן והניח נשיקה מהירה על שפתיה של רוז. הגריפינדורי כבר היה בפתח הדלת כשרוז קראה לעברו.

"פרד! אני אבקר אותך בחופשה." הנער הסתובב וחיוך שובב התפשט על פניו, עיניו נוצצות. הוא קרץ ונעלם בדלת המרפאה, משאיר את החדר ריק ושקט. לא להרבה זמן.

רוז לא הספיקה להרהר על כל מה שקרה בעשר הדקות האחרונות, וכבר קול נבזי, חלש מעט מהרגיל ומוכר נשמע מימינה. "בוצדמית ובוגד דם מבלים יחד בחופשת החורף... כמה מתאים."

"מאלפוי!" הנערה קפצה במיטתה, אנקת כאב נפלטת ממנה כששריריה התנגדו לתזוזה. הבלונדיני שכב במיטתו, מבטו האפור מכוון אליה. הוא נראה חלש ועייף, מבטו מרחף מעט, ורוז לא יכלה שלא לדמיין את עצמה במצב דומה. כן... לא אחד מהימים הטובים שלה, בזה הייתה בטוחה. היא כנראה הייתה מיוזעת, חיוורת עוד יותר ובעלת שקים שחורים מתחת לעיניה. היא לא רצתה שפרד ייראה אותה ככה, אך היא לא יכלה לעשות כלום מאחר והנער הג'ינג'י כבר נעלם. עם מאלפוי, לעומת זאת, לא היה לה אכפת איך היא נראית או מה הוא חשב עליה, וללא שום ערעור במודעות העצמית שלה היא נשכבה בחזרה, עיניה בוהות בתקרה הגבוהה. "כמה זמן אתה ער?"

"מספיק." הוא ענה בפשטות. "אני לא מאמין שנפלת בפח שוויזלי טמן לך."

מבטה של רוז סטה מהתקרה והיא נעצה את עיניה בבלונדיני. "מה?"

"כל החרא הרומנטי הזה שהוא האכיל אותך בו... כל מה שהוא רוצה זה להיכנס לך לתוך החצאית." מאלפוי הסביר, עיניו מתרוצצות בינה לבין משהו לידה. "אני רק אומר... אם אני הייתי רוצה לעשות מישהי, זה בדיוק מה שהייתי אומר לה. 'הו, כמה דאגתי לך! אני מחזיק את עצמי בשביל לא לדקור את סנייפ למוות!' " הוא חיקה את פרד, מניף את ידיו תוך כדי דיבור על-מנת לחזק את טענתו.

"תעשה לי טובה מאלפוי, לא כל האנשים כמוך." רוז השיבה בלגלוג. "אתה רגוע באופן מוזר אחרי מה שקרה אתמול..." היא הבחינה. "מה שסנייפ עשה לא יעלה על הדעת. אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו."

"והנה כבר חשבתי שאת אוהבת אותו..."

"אני כן אוהבת אותו. הוא מורה טוב." רוז התווכחה. "אבל זה לא אומר שמה שהוא עשה זה בסדר! הוא שם אותנו בסכנה, היינו יכולים –"

מאלפוי נאנח בדרמטיות. "סמית', הרשי לי להסביר לך משהו על עולמנו שככל הנראה חמק מהבנתך: זה עולם מסוכן. כולם פה רגילים לסכנה. למה את חושבת שאף-אחד עוד לא עשה שום דבר עם העונשים של אמברידג'? תראי, אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שנפצעתי בצורה חמורה ממשחקי קווידיץ', כשהייתי בן 13 היפוגריף כמעט וקרע לי את היד ממקומה ובשנה שעברה הפכתי לחמוס לכמה זמן. זה חלק מהעולם שלנו, ואם את רוצה להמשיך לחיות בו אני מציע לך להתחיל להתרגל לזה." הוא חייך בנבזיות והוסיף, "ווויזלי משחק בך."

"אתה טועה בקשר אליו." רוז הודיעה לו, משנה תנוחה כדי שתוכל לראות אותו טוב יותר. "אתם אולי שונאים אחד את השני, אבל פרד לא כזה." היא הייתה בטוחה שפרד לא היה כמו שמאלפוי הציג אותו, זה היה חלק מכל מה שקרה לפני שהיא הגיעה. הסקרנות בערה בה והיא רצתה לשאול את מאלפוי על האירועים שהתרחשו בעבר אך הייתה צריכה להיות טקטית לגבי זה, אחרת הנער לא יסכים לדבר.

"אם את אומרת סמית'..." הוא מלמל, מושיט את ידו לאוויר ותופס משהו בלתי-נראה, ללא הצלחה. הוא בחן את אצבעותיו ביתר עניין, ורוז חשבה שזו לא התנהגותו הרגילה של הנער. משהו אצלו היה מוזר, בדיוק כפי שהיה אצלה.

"תגיד, אתה מרגיש מוזר?"

עיניו נחו עליה פעם נוספת, מבטו מתעניין לפתע. "גם את מרגישה מסוממת?"

"כן... כאילו יש איזה מסך ערפל בתוך הראש שלי." מאלפוי הנהן לאות הסכמה. מעבר להשפעה המוזרה, משהו אמר לרוז שזו הייתה ההזדמנות שלה לשאול את מאלפוי על מה שהיא רצתה. אם רק היא תיגש בעדינות לנושא, מאלפוי ייפתח וייספר לה את מה שהיא רוצה לדעת.

היה הבדל משמעותי בין לרצות לגשת לנושא בעדינות ובין לממש את הרצון, ורוז, אשר מאז ומעולם לקתה בטקט (ובמיוחד עכשיו, במצב הרגיש שלה), פלטה את המילים מפיה. "מה קרה בין כולכם שאתם שונאים אחד את השני כל-כך?"

השינוי בהבעת פניו של מאלפוי היה מיידי והוא רטן, "למה שלא תשאלי את החבר בוגד הדם שלך ואת שאר החבורה שלכם? אני בטוח שהם ייתנו לך תשובה מספקת למדיי."

"אבל אני שואלת אותך." רוז מיהרה להגיב, חיוך עדין מתפשט על פניה. לא היה לה מושג למה היא חייכה. אולי מכיוון שכמה אורות צבעוניים רקדו מסביב למאלפוי כמו פיות. למרבה צערה, האורות נעלמו מהר להפליא.

מאלפוי נראה מופתע לרגע. עיניו האפורות בחנו אותה כמה רגעים, אך לבסוף הוא נאנח והזיז כמה קצוות של שיערו הלבן מפניו. רוז לא ראתה את שיערו של הנער מבולגן לפני כן, מאחר וזה תמיד נראה מסודר ומצוחצח, ולא הייתה בטוחה מה היא חשבה בדיוק על המראה הזה שלו. "...מה שקרה ביני ובין פוטר, וויזלי, ג'ריינג'ר וכל שאר 'נבחרת החלומות' הוא גדול ממך, סמית'. אני חושב שזה גדול גם מאיתנו. זה חלק ממשהו גדול עוד יותר, ואת לא תביני את זה." הוא השיב. "זה, והעובדה שכל אחד ואחד מהם בורים נחותים ומתועבים."

התשובה של מאלפוי רק בלבלה את רוז יותר. איזה מין כוח היה מעליהם שגרם לשנאה הרותחת ביניהם? היא התכוונה לשאול את הנער בקשר לזה, אך הבעת פניו הודיעה לה שהוא לא מתכוון לדבר עוד על הנושא, לא משנה עד כמה מעורפל הרגיש. רוז ניסתה לחשוב מה היה יכול לגרום לקרע שכזה, אך היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר. מוחה פשוט סירב לתפקד כראוי.

כמה דקות של שתיקה לאחר מכן, מאלפוי, באופן מוזר, החליט להמשיך בשיחה שלהם. "את באמת לא ידעת שהחופשה מתחילה עוד יומיים?" טון קולו היה משועשע, אך לא בדיוק באותה צורה כמו של פרד.

"לא, מאלפוי! אני, בניגוד אליכם, רגילה ללוח חופשות שונה!" רוז קראה בתסכול, מניחה יד אחת על עיניה בניסיון לחסום את הגיחוכים הנבזיים של הנער לידה.

"גם אם את רגילה למשהו אחר," היא יכלה ממש לדמיין את גלגול העיניים של מאלפוי. "היית צריכה לשים לב שמעמיסים עלינו שיעורי בית יתר על המידה. וחוץ מזה, התאריכים של כל החופשות מופיעים על לוח המודעות מתחילת השנה."

"הו... לוח המודעות." כל-כך ברור. רוז עוד לא התרגלה להביט בלוח בחדר המועדון, והיא הייתה בטוחה שהיא לעולם לא תרגיל את עצמה לכך. "לי ולו יש מערכת יחסים... חמקמקה."

הגיחוך שנפלט מפיו של מאלפוי היה... לא משמיץ, לשם שינוי. "אני יכול לדמיין את זה."

"הו כן, תצחק, תצחק." זה היה מוזר - לנהל שיחה רגילה ואף מתורבתת עם הנער הסלית'ריני. עוד דבר שרוז לא ידעה היה כיצד היא מרגישה בנוגע אליו. "מה אתה מתכוון לעשות בחופשה?"

"אם את חייבת לדעת... פרקינסון ואני יוצאים לחופשת סקי."

המילים שקעו במוחה של רוז כמה שניות, ולאחר מכן היא פרצה בצחוק עז, כל גופה רועד. היא הרגישה אי-נוחות בשריריה, אך הצחוק המשיך לפרוץ מפיה בכל מקרה. לבסוף היא נרגעה, מנגבת את דמעות הצחוק שהתגלגלו מעיניה. בזמן הזה האורות חזרו לרקד מסביב לנער. "פרקינסון? ברצינות? מה לעזאזל גרם לך לרצות לבלות איתה במשך שבועיים?"

"זאת לא הייתה אשמתי!" הנער הצטדק, קמט מופיע על מצחו החיוור. "זה פשוט קרה... ישבתי בחדר המועדון עם החברים שלי, ואז שמענו צווחת התרגשות. בשנייה הבאה היא הייתה תלויה על הצוואר שלי, מקשקשת על זה שאמא שלי שלחה לה ינשוף והזמינה אותה לנסוע איתנו לאלפים." הוא הסביר, חוסר שביעות הרצון שלו מובהק בכל מילה ומילה. "וחוץ מזה, זה רק לכמה ימים. הייתי מעדיף להתאבד מאשר להיות עם פרקינסון לבד שבועיים שלמים..."

"אני יכולה לדמיין את זה." רוז חזרה על מילותיו, מנסה לא לפרוץ בגל צחוק נוסף.

מאלפוי התכוון להשיב, אך מדאם פומפרי פרצה למרפאה, פניה אדומות מכעס. "מדוע שניכם לא ישנים?! לא ייתכן שהשיקוי שנתתי לכם התפוגג כל-כך מהר!" היא נבחה עליהם, דוחפת לכל אחד מהם כוס קטנה לתוך היד. "אתם צריכים לישון בשביל להחלים כמו שצריך! קדימה, תשתו את זה ותעצמו עיניים." האחות פקדה והמשיכה לרטון מתחת לאפה, מדיי פעם המילים "להרוג" ו"סוורוס" נשמעות בחדות.

מבינה לפתע למה ליאנה פחדה להיכנס למרפאה, רוז שתתה את הנוזל בתוך הכוס בלגימה אחת, ותחושת חמימות התפשטה מגרונה ומטה, מזכירה מעט לנערה את התחושה שאלכוהול השרה עליה. היא רצתה לשאול את האחות מה בדיוק היא נתנה להם, אך הערפל במוחה התעצם והשחיר, מכסה אט-אט את כל ראשה, והיא נכנסה לתרדמת עמוקה ונינוחה.

-

אז רוז המסוממת מוצלחת הרבה יותר מרוז הרגילה (דיי צפוי אם אתם שואלים אותי...). היא גם מצליחה סוף-סוף להתנשק עם פרד, אחרי כמה מאמצים דיי כושלים, גם מצליחה לנהל שיחה נורמלית עם מאלפוי (הא, מי היה מאמין?) וגם מקבלת מידע שהיא לא ממש מצליחה להבין. אין לה שום מושג מי זה הכח הזה שבגללו כולם בסלית'רין וגריפינדור שונאים אחד את השני, ובגלל שזאת רוז, היא פשוט תהיה חייבת לעשות הכל בשביל לגלות ;) וגם, היא לא מאמינה שסנייפ עשה את מה שעשה, אבל מה שמאלפוי אמר לה גורם לה לחשוב - אם היא באמת רוצה להמשיך לחיות בעולם הזה, האם היא באמת צריכה להסתגל לעובדה שהוא פשוט הרבה יותר מסוכן מהעולם אליו היא רגילה?

לכל אוהבי פרד+רוז : ברכותיי! אני מקווה שאתם שמחים עכשיו ;)
לכל אוהבי דראקו+רוז : חכו, יקירים שלי. יש עוד זמן רב מאוד. מי יודע מה הולך לקרות? ;)

עכשיו אני מבטיחה לכם שהפרק הבא באמת יהיה בקרוב מאוד מאוד.
חופש שמח לכולכם, וליבי עם כל מי שנמצא תחת ירי הרקטות. אנחנו חזקים, ואני באמת מאמינה שבסופו של דבר הכל יהיה טוב!

הפרק הקודם		הפרק הבא