כוכב השחר

פרק 13

משחקים בכאב

המסדרון מחוץ לחדרו של אדם היה ריק. בחוץ התחיל לרדת גשם חזק מעורב בשלג, מעמעם את קול צעדיה של ליליאנה על פני השטיח. כך היא התגנבה בזהירות רבה לעבר חדר העבודה של סר ברנדט.

סורקת את השטח בעוד ראשה אוסף תירוצים שונים שתוכל לספק לדיירי הבית במקרה שיראו אותה משוטטת לבדה, היא חצתה בזהירות את המסדרונות. היא כמעט נתקלה בשומר הראש המוזר, אבל הספיקה להסתתר מעבר לפינת המסדרון בזמן שהוא חלף ונעלם בתוך אחד החדרים. היא חלפה על פני הדלת הסגורה במהירות והחליקה לתוך המסדרון שהוביל אל חדר העבודה.

מודעת לעובדה שהיא חשופה לחלוטין ואין לה איפה להסתתר במקרה הצורך, היא ניגשה אל הדלת במהירות וסובבה את הידית. הדלת הייתה נעולה. מציצה מעבר לכתפה, ליליאנה הוציאה את האולר המכושף של אביה ופתחה את המנעול ללא קושי, חומקת פנימה ונועלת את הדלת אחריה.

חדר העבודה היה מפואר מאד, קירותיו לבנים לחלוטין והשטיח שריפד אותו כחול מלכותי, תואם את הווילונות הכבדים שכיסו את החלונות הרבים. היה שם ארון משקאות וכמה מדפי ספרים מסודרים בקפדנות גדולה. מרכז החדר היה שולחן עבודה גדול עליו נחו סדורים מסמכים רבים ומכתבים. ליליאנה ניגשה היישר אליו.

היא לא התיימרה להבין במה עסקו המסמכים, אבל היא ידעה בוודאות שכמה מהם עוסקים בחוק העבדות שאדם התנגד לו. היו שם אישורים רבים, חלקם חתומים וחלקם לא, שביקשו את דעתו של ראש הממשלה בנושא, ומכתבים ארוכים ומפורטים שתמכו בהצעת החוק או התנגדו לה. לפי מה שהיא ראתה, ראש הממשלה נטה לתמוך בחוק הזה. זה לא היה טוב.

היא הייתה כל כך שקועה בניסיון להבין את צרור המידע ששולחן העבודה סיפק לה שהיא לא שמה לב לרעש מחוץ לדלת המשרד עד שזה היה מאוחר מידי; קול סיבוב המפתח במנעול הבהיל אותה.

ללא רעיון טוב יותר, היא מיהרה והסתתרה מאחורי אחד הווילונות הארוכים. אבל היא ידעה שהתחמקותה לא הייתה מושלמת; הדלת נפתחה לפני שהיא סיימה להסתיר את עצמה היטב מאחורי הבד הכבד, והוא עוד נע כשקול צעדים נשמע על השטיח.

הצעדים התקרבו לכיוונה בקצב חדור מטרה. ליבה דפק בחוזקה בעודה מוציאה את שרביטה בשנית ונוגעת איתו בקצה ראשה בדחיפות. היא הרגישה כאילו נוזל קר זולג ממקום הפגיעה במורד גופה, מגיע אל קצות אצבעותיה שנייה לפני שהווילון הוסט מעליה.

סר ברנדט עמד בדיוק מולה, עניו הקודרות מסתכלות היישר בה אבל לא רואות אותה. היא עמדה קפואה לחלוטין בתוך כישוף ההנגזה, לא מעזה לנשום, בעוד עניו של ראש הממשלה סוקרות את גופה אבל רואות רק את החלון שטוף הגשם שמאחוריה. לבסוף הוא וויתר, כנראה מחליט שדמיין את התנועה בווילון, והתרחק. ליליאנה הרגישה הקלה בלתי נתפסת בכל שריריה. זה היה קרוב. ממבט קרוב קצת יותר הוא היה מבחין שלמרות שהייתה בדיוק בצבע של החלון מאחוריה, היא הייתה מוצקה, ועמדה במרחק נגיעה ממנו.

ראש הממשלה התיישב בכורסא מול האח הריקה. הוא לא טרח להדליק את האור, וניצוץ אדום הבהב באפרוריות החלל כשהוא הדליק סיגריה בעצבנות. רק לאחר שלקח כמה שאיפות, מפזר זרזיף עשן אל החלל במאמץ להירגע, הוא קם ומזג וויסקי לתוך כוס צלולה.

ואז קרה משהו שהפתיע את ליליאנה עד שהיא נאלצה לבלוע קריאת תדהמה. להבות ירוקות התעוררו באח בשאגה, זורקות צללים אפלים מסביב לחדר, ושלושה אנשים צעדו זה אחר זה מתוכן.

הראשון היה איש מבוגר בחליפה צהובה ועניבה מפוספסת בשלל צבעי הקשת, בעל הילה של שיער אפור פרוע וזקן תואם שהמשיך אותו, עם גבות עבותות תחתיהן נצצו עניים כהות בשובבות וערמומיות. הוא נשען על מקל הליכה שבקצהו ניצב כדור בדולח בתוכו התערבל עשן אדום. אחריו הגיעה אישה שהייתה מבוגרת כמעט כמוהו, אבל גבוהה ובעלת שיער שעדיין היה כהה ברובו. היא לבשה מעיל אפור מהודק בחגורה עבה עם אבזם זהב גדול, ופניה היו רציניות וחכמות, קשות ומחורצות כמו קליפה של עץ. כשהיא הסבה את ראשה הרחב והאצילי כדי להסתכל בהופעתו של האדם השלישי, ליליאנה הבחינה ששיערה החום מהודק בסיכת כסף פשוטה בצורת ינשוף דואה.

אחרון הגיע גבר שהיה מבוגר משניהם. הוא היה זקוף מאד – בצעירותו ללא ספק היה חסון – ושיערו הלבן הצחור הגיע עד כתפיו. פניו היו רבועות, חזקות, ובו בזמן חכמות. הקווים של פיו וגבותיו הראו סימפטיה, כמעט עדינות, ועניו הירוקות היו בטוחות ונבונות. בניגוד לחברו בחליפה הצהובה, הוא היה מוצלח במיוחד בהתחזות למוגל; הוא לבש חליפה כחולה רשמית ועניבה שחורה, שתאמה את נעליו המבריקות. אם ליליאנה לא הייתה רואה אותו צועד מתוך הלהבות, היא הייתה מאמינה שהוא מוגל לכל דבר.

"ידידי," האיש בחליפה אמר, פונה אל ראש הממשלה בחום חברי. "טוב לראות אותך שוב."

סר ברנדט הנהן, למרות שנראה פחות נינוח מחברו. הוא כיבה את שארית הסיגריה והמשיך לאחוז בכוס הוויסקי באחיזה עצבנית. "מי הם החברים שלך?"

"אני גאה להציג בפניך שניים ועמיתיי וחבריי הקרובים ביותר, האדון קדוגן ועלמה פיונה. הם משמשים גם כיועציי."

סר ברנדט לחץ את ידיהם של שני הקוסמים בנימוס, למרות שלא נראה מרוצה מנוכחותם. הם, לעומתו, לא נראו מתרשמים או מודאגים מקיומו, כאילו היה חרק קטן ולא מזיק.

כל הארבעה תפסו מקומות בכורסאות שמול האח, ששבה להיות ריקה. החדר היה קריר; זו כנראה הייתה הסיבה שליליאנה הצטמררה ועור ברווז כיסה את זרועותיה.

"ספר לי על עבודותיך האחרונות," האיש בחליפה הכחולה אמר בשלווה, צופה בראש הממשלה לוגם את המשקה שלו כאילו זו הייתה פעולה מעניינת ביותר.

"מה הטעם? אתה הרי יודע. אתה תמיד יודע," ראש הממשלה אמר, וידו רעדה בזמן שסיים את המשקה שלו בלגימה אחת.

האיש בחליפה הכחולה צקצק בלשונו. "אתה נסער, ידידי. הינה – " בתנועת אצבע פשוטה בקבוק הבדולח שהכיל את המשקה החריף ריחף ומילא את הכוס שבידו של סר ברנדט.

הוא נראה מוטרד מהמחזה, כאילו נתקל בחרק מגעיל, וליליאנה הייתה המומה. היו מעט מאד קוסמים שהיו חזקים מספיק כדי לבצע אפילו קסם פשוט בלי להיעזר בשרביטם. אבל אם הקוסם בחליפה הכחולה היה כה חזק, מדוע ליליאנה לא ידעה מי הוא?

"אתה חושב על ג'ושוע?" האיש בחליפה הכחולה שאל את ראש הממשלה בסימפטיה רכה, כאילו היה הפסיכולוג שלו.

ראש הממשלה לא ענה, ממשיך לשתות.

"אתה מפחד שאתה עושה טעות?"

הוא הניח את הכוס. אם היה ממשיך לאחוז בה עוד רגע בוודאי היה מפיל אותה.

"זה יותר מידי," הוא אמר, כמעט בתוקפנות. "לא התכוונתי שזה יגיע רחוק כל כך – "

"זו הדרך היחידה," האיש בחליפה הכחולה אמר לו בביטחון מושלם, כאילו ראש הממשלה טען שהשמש זורחת בלילה. "ללכת מחצית מהדרך משמעה לא לצאת לדרך בכלל. מה הטעם של כל מאמציך אם לא הגעת לתוצאה? עליך להמשיך הלאה. בשביל ג'ושוע. אתה לא מבין? הקוסמים מיומנים במחייה בצללים. כל עוד האור לא ישמיד כל פיסה של צל הם ימשיכו לחמוק מפניך, ואתה לעולם לא תמצא את הפושע שגזל ממך את אחיך."

פתאום סר ברנדט שקע בכיסאו, כאילו כל כוחותיו עזבו אותו. ליליאנה הרגישה כאילו הקיצה בפתאומיות מתנומה קלה. היא הבינה שהאיש בחליפה הכחולה, מי שהוא לא יהיה, היה קוסם עוצמתי במיוחד. איך שהוא, הוא הצליח להפנט את ראש הממשלה, וגם אותה לרגע, מבלי להשתמש בקללה שאין עליה מחילה. מבלי להשתמש בשום לחש.

"אני פשוט לא מבין," סר ברנדט התעקש בחולשה. "אנחנו ניצחנו. כלאנו את רובם, והאחרים לא יוכלו להמשיך לברוח זמן רב. למה צריך להפוך אותם לעבדים? הציבור זועם, זה גורם לי להיראות רע מאד... איזו מטרה זה ישרת?"

"כך יתפנה עוד מקום בבית המאסר שנמצאים מתחת לאדמה. אתה הרי יודע שהתפוסה שם מלאה, ואי אפשר להכניס לשם אסירים נוספים."

זה היה כל כך הגיוני, כל כך פשוט, שלרגע אפילו ליליאנה השתכנעה למשמע הטיעון לפני שתפסה את עצמה מאמינה לדבריו הנוראיים.

ראש הממשלה נראה משתכנע. ליליאנה רצתה לפרוץ ממחבואה, לנער אותו ולהבהיר לו שהוא לא חושב בצלילות. אבל היא הייתה יכולה רק לצפות באיש שוקע בכיסאו בתחושת חוסר אונים משתקת.

"אתה צודק, אדון ספקטרום," הוא הסכים בתבוסה. "אני אחתום את הסכמתי כבר היום..."

ליליאנה שאפה בחדות, בולמת את עצמה מלהתערב. אבל היא עצרה מאוחר מידי; פיונה הפנתה את ראשה לכיוון מקום מחבואה, אוזניה קולטות את הצליל הדק. היא הסבה את תשומת ליבו של הקוסם בחליפה הכחולה – אדון ספקטרום – לכיוון החלון שהווילון היה מוסט מעליו.

עניו הירוקות של הקוסם סרקו את גופה הבלתי- נראה של ליליאנה בתבונה. ליבה דהר מהר כל כך שהיא כבר איבדה את תפיסת הקצב שלו. ידה הרועדת התהדקה מסביב לשרביטה, מתוחה במקומה.

"אדון קדוגן," אדון ספקטרום אמר בקול ברור. "האם תועיל?"

"בחפץ לב," האיש בעל השיער המדובלל אמר בשובבות בקול גבוה, מטה את מקל ההליכה שלו קלות. לפני שליליאנה הבינה מה קורה הווילונות סביבה התעוררו לחיים ולפתו אותה כמו זוג ידיים רכות אך חזקות. היא ניסתה להתנער, למרות שידעה שאין תקווה; האחיזה התקפה רק התהדקה סביבה, חושפת את צורתה.

אדון ספקטרום קם על רגליו בחינניות של אדם צעיר ממנו בהרבה, פונה לכיוונה של ליליאנה במבע כמעט משועשע. ראש הממשלה הזדקף במקומו בדריכות, מסתכל בצורתה של ליליאנה בתדהמה.

אדון ספקטרום הוציא את שרביטו בתנועה חלקה, מצמיד את קצהו הקריר למצחה של ליליאנה בעדינות.

"ריביליו."

היא הרגישה כאילו טיפות חמות בוקעות מקצה השרביט, זולגות על פניה ועוטפות אותה, מגלות את קיומה.

עניו של סר ברנדט נפערו בתדהמה. "את! את – "

"ידידי, אתה מכיר את האישה הצעירה הזו?" אדון ספקטרום שאל בעצלות, מסיט קצוות משיערה של ליליאנה בעזרת שרביטו.

אבל סר ברנדט היה חסר מילים, ממשיך לבהות בליליאנה בחוסר אמון.

"אני מכיר אותה," אדון קדוגן צייץ בחדווה, משתעשע בבדולח שבקצה מקל ההליכה שלו. "זו הבת של ג'יימס פוטר. האחיינית של אלבוס סוורוס."

"כמה אופייני לבת משפחת פוטר לדחוף את האף לעניינים שלא נוגעים לה," פיונה אמרה בקרירות.

"כן, בהחלט, אפשר לראות את הדמיון," אדון ספקטרום מלמל לעצמו, שרביטו תחת סנטרה של ליליאנה, מקבע את פניה במקומן. היא השיבה את מבטו הבוחן באומץ, למרות שפחדה לחשוב מה עומד לעלות בגורלה. "יש לך את העקשנות והתושייה של סבא שלך, בזאת אי אפשר לפקפק. גם הוא אהב להתערב, ותראי לאן זה הביא אותו..." האם ליליאנה דמיינה זאת, או שהיא הבחינה בחרטה בעניו? אולי געגוע? "אילו הוא רק היה מניח לדברים להיות כפי שהם, סביר שהיה בחיים היום. בדיוק כמוך, יקירתי."

קצה השרביט טיפס מסנטרה אל מצחה. היא עצמה את ענייה בחוזקה. זה לא יכול היה להיות הסוף –

נקישה חדה על הדלת ניפצה את המתח. כולם הפנו את מבטם בהפתעה. הנקישה נשמעה שוב, ואז קול קרא, "אבא?"

ליבה של ליליאנה צנח והדלת נפתחה. אדם הציץ לתוך החדר בתהייה שמייד הפכה להפתעה, ואז לתדהמה כשעניו נפלו על ליליאנה, מקובעת במקומה על ידי הווילונות שהתעוררו לחיים, ועל שרביטו של אדון ספקטרום.

קדוגן ופיונה קמו על רגליהם בדריכות. אדון ספקטרום הסתכל מעבר לכתפו, דעתו מוסחת. ליליאנה הרגישה את אחיזת המשי מתרופפת סביבה, והיא הייתה מסוגלת להזיז את ידיה מספיק כדי לקרוע את הבד בעזרת לחש פשוט.

אדון ספקטרום קילל אותה, אבל היא חמקה והקללה פגעה בחלון, מנפצת אותו למיליוני רסיסים. היא חשה טיפות גשם על גבה בעודה חומקת במהירות לכיוון הדלת. פיונה נראתה כאילו היא עומדת לעצור אותה, אבל ליליאנה הספיקה לעקב אותה על ידי קללה. היא חלפה על פני אדם המזועזע מבלי להביט לאחור והתפרצה מתוך החדר, הישר אל זרועותיו של שומר הראש.

הוא לפת את זרועה בכוח, והיא הרגישה כאילו הוכתה על ידי ברק ובו בזמן כאילו כל כוחותיה נשאבים מתוכה, משאירים מקום לתחושת ריקנות קיומית כמוה היא לא חשה מעולם קודם לכן, כאילו מישהו מנסה לגזול ממנה משהו שהיה חלק מהותי מקיומה.

שומר הראש גנח בכאב כשאגרוף פגע בפניו, משחרר את ליליאנה. מייד היא הרגישה את מגעו המוכר של אדם כשהוא אחז בזרועה התקפות, והם התחילו לרוץ.

המסדרון עף על פניהם. ליליאנה צעקה בהפתעה כשהקיר שמימינה קרס בעוצמה, כמעט פוגע בה וחוסם את דרכה בהדף של אבנים ואבק. אדם חיזק את אחיזתו בידה ומשך אותה מעט אחורה למסדרון צדדי; היא הספיקה לראות את דמותה הזועמת של פיונה צועדת מתוך חדר העבודה בשרביט שלוף לפני שהם היו במסדרון אחר, שעד מהרה התברר כמבוי סתום.

אדם פתח את אחד החלונות מבלי לחשוב פעמיים ודחף את ליליאנה לעבור דרכו אל הגג המוצף גשם. היא עשתה זאת מבלי להתווכח ואדם הגיע מייד אחריה, רגע לפני שהדף הציף את המסדרון והוא החליק על פני הרעפים בלי שליטה אל קצה הגג.

"אינקרמנטום אין וור!" ליליאנה דקלמה במיומנות. אחד השיחים שמסביב לבית צמח מעלה במהירות, ואדם נאחז בו על מנת לא ליפול.

ליליאנה החליקה במורד הגג בזהירות ונעזרה בצמח לטפס מטה אחרי אדם. ברגע שהיא נחתה על הדשא הרטוב מבטיהם הצטלבו לרגע, והיא ראתה בלבול, הלם, פחד, וגם שמץ של התרגשות. אבל היא לא הספיקה לחקור את מה שקלטה, כי היה עליהם להמשיך לרוץ.

שוקעים בבוץ ומועדים, הם חצו את המדשאה לעבר השביל. ליליאנה הבחינה בהדף של קללה שנשלחה לעברם מכיוון החלון והספיקה להתכופף ולמשוך את אדם איתה, רגע לפני שעברו את פינת הבית. האופנוע של אדם עמד בסככה במגרש החנייה, והם טיפסו עליו במהירות ונסעו משם, אדם מבצע תמרון מסוכן על מנת לחמוק ממכונית אבטחה שנסעה בכביש המוביל הרחק מהבית ועצרה בחריקת בלמים כדי לא לפגוע בהם.

הם דהרו הרחק מהבית, טסים במורד דרכים צדדיות אפורות עד שעלו על הכביש הראשי, שם תמרנו בין המכוניות מבלי להאט. כל אותו הזמן הגשם לא פסק, מכה בהם ומרטיב אותם עד העצם. הם לא לבשו מעילים ולא עטו קסדות.

לאחר זמן שנדמה לליליאנה ארוך מאד היא הייתה מסוגלת לשוב לחשוב בצלילות. היא הבינה שהרוח המכה בה מקפיאה אותה, שאין לה מושג לאן הם נוסעים, ושהמידע שגילתה היום עשוי לשנות את מאזן במאבק מקצה לקצה.

היא לא העזה לנסות לדבר עם אדם, מתרצת לעצמה שבכל מקרה לא ישמע אותה מעל שאגת הרוח. במשך זמן מה הייתה בטוחה שגם הוא לא יודע לאן הם נוסעים, עד שהם נכנסו אל מבוך עירוני עקלקל ואז עלו על דרך אפר צדדית. אז ליליאנה התחילה להילחץ, יודעת שעוד זמן קצר מאד תצטרך להביט בעניו של אדם ולהודות ששיקרה לו.

הם נכנסו אל מגרש חנייה של קרונות מגורים בעוד הדמדומים מעמקים. הגשם לא פסק ואוויר הערב היה קפוא. ליליאנה רעדה מכף רגל ועד ראש בעודם חונים מול הקרון ששימש המשרד של אדם וחבריו בוואנדרלסט.

היא לקחה את הזמן לרדת מעל האופנוע, לא נלהבת ליצור קשר עין עם אדם. כשעשתה זאת לבסוף, מה שראתה שם הפחיד אותה. העניים הכהות היו קודרות בצורה לא אופיינית, ומי הגשם שזלגו בחופשיות במורד פניו והדביקו את שיערו למצחו גרמו לו להיראות מבוגר וחמור במיוחד.

"אני מצטערת," היא פלטה, קולה צרוד מהקור.

אדם לא השיב, רק פנה ונכנס לקרון.

בפנים וורן ודניאל ישבו מסביב לשולחן, וורן מתבטל כהרגלו ודניאל מעיין במסמכים. שניהם בהו באדם וליליאנה בתדהמה כשהם נכנסו, רטובים מכף רגל ועד ראש.

"מה עבר עליכם?" וורן שאל בחוצפה.

"חשבתי שאתם אוכלים ארוחת ערב אצל ההורים שלך," דניאל אמר.

"שינוי בתוכנית," אדם אמר, מנסה וכושל להסתיר את הרצינות מאחורי הקלילות האופיינית שלו. "אתם יכולים לצאת לרגע? אני צריך לדבר עם ליליאנה."

"לא," וורן השיב, חד וחלק. "ראית איזה גשם יורד בחוץ? אתה לא תצליח לגרש אותי לשם."

"בבקשה," אדם אמר בחומרה.

"לא," וורן התעקש. "תמצאו מקום אחר לנהל את מריבת האוהבים שלכם – "

"וורן," דניאל התרע.

"אני מכשפה."

כולם סגרו את פיותיהם ובהו בליליאנה. לשם ההדגשה, היא הוציאה את שרביטה והטילה כישוף ייבוש עליה ועל אדם, פשוט כי לא הייתה מסוגלת להמשיך לסבול את הקור והרטיבות. היא מייד חשה הקלה, ואדם בהה מטה בבגדיו בהלם.

לאחר כמה שניות היא התחרטה על הבוטות שלה. לא נראה שמישהו יודע כיצד להגיב לפיסת המידע הזו; וורן בהה בה, אדם הסתכל ברגליו ברצינות, ודניאל הסתכל בין שניהם. לבסוף עניו התמקדו בליליאנה והוא חייך בעידוד.

"אני יודע," הוא אמר.

"ידעת?" אדם התפלא. אבל הפתעתו לא הייתה גדולה כמו זו של ליליאנה.

"כן," דניאל הודה בצניעות. "חשדתי מההתחלה. ידעתי שראיתי אותך מתי שהוא בתמונה, אבל לא זכרתי איפה ומתי," הוא אמר לליליאנה. "ואז דפדפתי בעיתונים ישנים בניסיון להיזכר, ומצאתי תמונה שלך עם אחיך, בכתבה שפרסמו כשהוא נאסר."

ליליאנה עדיין לא הבינה. "בנביא היומי? איך...?" ואז היא הבינה. "אתה סקיב."

"לבריאות," וורן אמר לה.

"הוא מה?" אדם שאל בבלבול גדול.

"סקיב," דניאל הסביר באותה ביישנות, כמו ילד שנתפס גונב עוגייה. "אדם שנולד למשפחה של קוסמים, אבל מעולם לא גילה כוחות קסם."

אדם הנהן פעם אחת, אבל עניו עדיין היו פעורות.

"זה ענק, אחי," וורן אמר לדניאל בלהט, מוריד את רגליו מהשולחן ורוכן קדימה. "למה אף פעם לא סיפרת לנו?"

"זה מנוגד לחוק," ליליאנה הסבירה במקומו, מציצה באדם בחשש בתקווה שיקבל את דביריה. "אחד החוקים הכי עתיקים של עולם הקוסמים – בשום פנים ואופן לא לחשוף את קיומנו בפני המוגלגים. אם יתגלה למישהו שסיפרנו לכם שאנחנו חלק מעולם הקוסמים, אנחנו יכולים להישלח לכלא."

"ותאמינו לי כשאני אומר שכלא הקוסמים הוא סימפטי אפילו פחות מהכלא שלכם," דניאל הוסיף ברתיעה.

"אל תדאגו, אם נפגוש עוד קוסמים, לא נספר להם שסיפרתם לנו," וורן אמר בניסיון להפוך את האווירה לקלילה יותר. אבל אדם לא שיתף פעולה. הוא שילב את זרועותיו על חזהו והתחיל להתהלך הלוך ושוב בחלל הצפוף. ליליאנה הסתכלה בגבו בחשש.

"אז אני מתערב שהמסדר שלח אותך לכאן," דניאל אמר לה. ליליאנה משכה את מבטה מאדם כשהוא סב לכיוונה.

"לא," היא אמרה מייד, נואשת להסביר את עצמה.

"המסדר?" אדם ביקש לדעת, מסתכל בה.

"מסדר עוף החול," דניאל הסביר במקומה. "ארגון אגדי של קוסמים שלוקחים את החוק לידיים שלהם כשמשרד הקסמים נכשל בלעשות את הדבר הנכון. אבא של ליליאנה עמד בראשו עד לא מזמן, אני צודק?"

ליליאנה חשה דחף להתכווץ כשאדם הסתכל עליה. "אז אבא שלך לא באמת עוסק בנדל"ן?"

ליליאנה הנדה בראשה בבושה.

"אז שיקרת לי."

המילים חתכו אותה כמו סכינים. לא היה לה מענה. זה היה נכון – היא שיקרה לו.

"וניצלת אותי. ניצלת אותי כדי להגיע לאבא שלי, כדי לרגל אחריו – "

"לא," היא אמרה מייד. "לא ניצלתי אותך. לרגע לא התכוונתי – "

"אז מה עשית בחדר העבודה של אבא שלי היום?" אדם התפרץ לדבריה, ומחסום הקרירות שלו נשבר; קולו התגבר והוא התחיל להישמע כועס באמת.

"בבקשה תקשיב לי," ליליאנה התחננה בפניו, שוכחת לחלוטין מהעובדה שלא היו לבד. "אתה זוכר מה אמרתי לך ביום ההוא? לא אכפת לי הבן של מי אתה. אני רוצה אותך בשביל מי שאתה. אבל כשהצעת שאני אכיר את ההורים שלך..." היא השפילה את מבטה, לא מסוגלת להמשיך להביט בעניו, שבערו כמו גחלים. "זו הייתה הזדמנות חד פעמית. ואני מצטערת, אדם, אבל אני לא מתחרטת שעשיתי את זה. המידע שגיליתי היום עומד לשנות את המלחמה הזו לנצח... אולי אפילו לסיים אותה."

אדם שתק. ליליאנה נאבקה בדמעות שאיימו לפרוץ מעיניה.

"ואת אי פעם התכוונת לספר לי מי את באמת?" הוא דרש לדעת לבסוף, קולו כמעט על סף הצעקה.

"אני לא יודעת," ליליאנה הודתה בתבוסה. "לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איך תגיב – "

"טוב, עכשיו את יודעת!" אדם צעק. "ידעת מה אני מנסה לעשות, ידעת מה אני חושב על קוסמים, ואת המשכת להסתיר את זה ממני! נתת לי לגלות את זה בדרך הכי נוראית שאפשר, במקום פשוט להגיד לי!"

"איך זה שונה ממה שאתה עשית?" ליליאנה מצאה את עצמה תוקפת בחזרה. "גם אתה לא סיפרת לי מי ההורים שלך! זה שונה ממה שאני עשיתי?!"

"כן!" אדם השיב נחרצות. "כן, זה שונה, כי אבא שלי משתף פעולה עם מפלצות, ואת..." הלהבה שלו גוועה פתאום, קולו הופך חלש. "אני מעריץ אנשים כמוך. אני מעריץ אותך." הוא הפנה לה את כתפו. "את יודעת את זה."

המתח בחדר נעלם, כמו עשן השוקע לאחר פיצוץ. ליליאנה הבינה שעיניה רטובות. היא ניגבה אותן וחזרה להיות מודעת לעובדה שדניאל ו-וורן עוד שם, נראים מאד שלא בנוח לחזות במריבה הזו.

"אתם יכולים...?" היא ניסתה לבקש.

הפעם וורן לא התווכח. השניים יצאו מהחדר מבלי שהייתה צריכה לבקש פעמיים, והיא נשארה לבד עם אדם. היא רצתה לגשת אליו, לגעת בו, אבל לא העזה. היא התיישבה באחד הכיסאות, לא מפרה את השתיקה.

לבסוף אדם הביט לכיוונה. "אז מה גילית?" הוא שאל בקול שהתאמץ להיות שיגרתי, אבל לא לחלוטין היה.

ליליאנה נשמה עמוק כדי לייצב את קולה. "אבא שלך נמצא תחת השפעה של קוסם חזק מאד שמנצל את הכאב ואת הגעגוע שלו לאחיו כדי לגרום לו לעשות את דברו. אבא שלי חשד שיש קוסמים שעוזרים למוגלגים, אבל לא הייתה לנו הוכחה עד עכשיו..."

"מוגלגים?" אדם ביקש הבהרה.

"אנשים שהם לא קוסמים."

"זאת אומרת, אני." משום מה אדם נשמע מריר מאד.

"לא ממש," ליליאנה ניסתה לעודד אותו. "אנחנו קוראים לחסרי קסם מוגלגים כי הם עיוורים וטיפשים, לא מסוגלים לראות מעבר לאף של עצמם – לא מסוגלים לראות שהעולם מופלא, מתעקשים לראות אותו כריק ומשעמם. מפחדים מכל דבר שלא נראה רגיל בעיניהם. אבל אתה לא כזה."

צל של חיוך ריחף על פניו של אדם. "אל תנסי להתחנף."

ליליאנה חייכה בחזרה, שמחה שהוא מתחיל לחזור לעצמו. היא קמה וניגשה אליו בזהירות, מודדת את תגובתו. לשמחתה הוא אחז בה ומשך אותה אל זרועותיו בחיבה. היא השעינה את ראשה על כתפו והרגישה חמימות נהדרת, חדשה, מקיפה אותה. כאילו עד עכשיו קיר אבן קריר הפריד ביניהם, וכעת הוא נשבר והיא הרגישה אותו באמת, את כולו, בפעם הראשונה מאז שנפגשו.

"האמת היא שחשדתי," הוא הודה פתאום. "כלומר, למי אין טלפון היום?"

משום מה זה הצחיק את ליליאנה.

"אני אוהבת אותך," היא אמרה לו, בפעם הראשונה.

"את חייבת להפסיק להתחנף," הוא אמר בתשובה. כשהיא הרימה את ראשה להשיב לו תשובה עוקצנית הוא נישק אותה, משכיח ממנה את מה שהתכוונה לומר. כשהתנתקו הוא אמר לה, "גם אני אוהב אותך."

הפרק הקודם		הפרק הבא