מתאחדים מול אויב חדש

אלוהים אני כל כך מצטערת! היה לי את הפרק מוכן כבר לפני חודש בערך, ובשבועיי האחרונים המשתמש שלי התנתק בגלל שינוי השם (סיבוכים סיבוכים סיבוכים) אז הנה הפרק שלכם! אל. תהרגו. אותי. 
אם למישהו יש רעיונות להמשך, הואמוזמן לרשום לי בפרטי, כי אני די חסרת מוזה לאחרונה ^^"
תהינו! 

פרק 14
פרסי

"אתה עשית מה?!" צרחה אנבת' על פרסי שהרכין את ראשו ושיחק באבנים עם רגלו. "מה יש לך בזמן האחרון?!" נזפה בו.
"אל תצעקי עליי!" צעק בחזרה, למרות שידע שהצעקות שהוא מקבל מגיעות לו בהחלט.
"הו, פרסי-" אנבת' הניחה את ידה על כתפו, היא נקטעה כאשר התנער ממנה.
"אני יוצא לשאוף אוויר." אמר במרירות ויצא מהבית הגדול.
השמיים היו אפורים, כמרגישים את רוחו העצובה. הדשא היה ירוק ורקפות סגלגלות בצבצו מתחת לכמה סלעים. גשם החל לרדת. ענני הסערה עקפו את העמק כרגיל, ובאותו רגע פרסי ייחל שהגשם ירד עליו וישטוף ממנו את כל צרותיו.
אנבת' כעסה עליו- לא. כעסה זו לא מילה לבטא את זעמה. ובצדק. למה הוא עשה את זה? פרסי עצמו לא ידע לענות על השאלה הזו.
הוא לא ידע למה הוא בכלל סיפר לה. יכול להיות שרצה חֵבְרַה שמבינה אותו. יכול להיות שהוא סמך על אנבת'. יכול להיות שהוא פשוט אידיוט.
'יכול להיות?' חשב פרסי במרירות. כל זה היה נכון. הכל. בעיקר החלק של האידיוט. פרסי הפסיק להשתמש במוחו כנראה...
מה נשאר לו לעשות?
ניקו ברח באותו לילה. אנוביס הגיע אליו בבוקר והודיע בדאגה על היעלמותו. כל החניכים חיפשו את ניקו בכל המחנה, אולי התחבא, אבל אף אחד לא מצא אותו. כמובן שפרסי האשים את עצמו כי זו, הרי, הייתה אשמתו המלאה.
זו הפעם השנייה שניקו בורח מהמחנה, בגלל פרסי.
'למה?' חשב פרסי באומללות. זה לא היה הוגן, אבל מי אמר שחיים של חצויים הם הוגנים? הם גיבורים, וגיבורים סובלים. תמיד. אין כזה דבר סוף טוב. רק לרגע אחד, פרסי חשב שכן יהיה לו סוף טוב. היה לו את אנבת', ניקו השיג שלווה, הכל היה מושלם. ואז הכל הופרע. הוא רק רצה חיים שלווים. ואז החבר'ה המצריים באו, דיאנה נחטפה, והאיזון שניקו התאמץ בשבילו שנים על גבי שנים הופרע. שוב.
פרסי פלט צרחת תסכול ובעט בחלוקי הנחל היישר לתוך המים השוצפים והרוגזים ממצב רוחו הסוער.
לאחר רגע של היסוס, פרסי נכנס לנהר. הוא שכב על גבו והניח למים לשצוף ולגעוש בו. הוא לא פחד לטבוע, הוא היה בנו של אל הים. הוא היה יכול לנשום מתחת לפני המים. הם בהחלט הרגיעו קצת את רוחו הזועמת והמתוסכלת. דמעותיו החלו להתערבב במי הנהר.
עיניו החלו להיעצם, ופרסי שקע בשינה.

פרסי ראה דמות רצה. 

שיערה חום וארוך, מתנגש בפניה המכווצות בפחד. היא הסיטה אותו בעצבנות והמשיכה לרוץ. עיניה הפעורות לרווחה בבעתה היו ירוקות כמו הים. ריסיה ארוכים, תווי פניה קטנים כשל ילדה כבת שש.
הדמות רצה בתוך בית קטן ונעצרה מול לוח שנה. פרסי הביט בתאריך, 24.6.2004. הוא היה בן עשר באותה שנה. כיום, ב-2014, הוא בן תשע עשרה. הוא אמור לחגוג את יום הולדתו העשרים עוד מעט.
משהו הטיל על הילדה צל גדול ועמום. פרסי הסתובב אבל לא ראה דבר מלבד צל גדול. הוא רק ידע שיש שם משהו.
"תעזוב אותי!" צרחה הילדה ונדחקה כנגד הקיר. היא תלשה את לוח השנה מהקיר וזרקה אותו על הצל. הוא התבלבל מעט והילדה ניצלה את ההזדמנות והמשיכה לרוץ. היא רצה מחוץ לבית.
מדשאות אינסופיות נפרשו לפניה. הדשא היה ירוק וסנוור את פרסי מאור השמש שהחזיר. פרחים אדומים, צהובים, כחולים, סגולים ובכל הצבעים היו פרושים כמו שטיח גדול וצבעוני. באמצע היה אגם גדול, ויער בקצה השני. זה נראה כמו נוף מגולית נופש שהקרובים שולחים לך ממקום החופשה שלהם.
הילדה רצה אל היער. הוא החל להחשיך בהדרגה.
הילדה מעדה משורש עץ עקום ונחתה על פניה. היא ניסתה לקום, אבל מעדה שוב. לא נשארו בה הכוחות לקום.
הצל הגיע אליה.
פרסי רצה לרוץ לעזרתה, להילחם כנגד הצל הרשע. אבל הוא לא היה יכול לעשות זאת. מישהו אחר כן.
דמות נעה בין העצים ופרצה בחרב שלופה אל מול הצל.
"אתה לא תיגע באחותי!" צעק. לאחר רגע, פרסי הבין במפתיע, שהנער דיבר ספרדית, ושפרסי הבין כל מילה. הוא המשיך לצפות.
הנער היה גבוה, בערך בגילו של פרסי כיום. שיערו היה חום, והיה פרוע. צלקת ארוכה חתכה את מצחו. צלקת טרייה. עיניו היו בצבע חום כהה כהה שהיה אפשר להחשיב בטעות לשחור. הוא נראה אמיץ, אבל פרסי ראה שידו רועדת. זה רק הגביר את הערכתו אליו.
הצל נהם והתקרב אל הנער. הוא בתגובה רץ אליו והם החלו להילחם.
פרסי לא הבין את זה. זה היה כאילו הנער נלחם בעצמו, למרות ששניהם ידעו שיש שם משהו.
הנער הצליף באוויר, בזמן הצל חומק ממנו. פה ושם הצליח להחטיף לו מכה, אבל ראו שהוא החל להתעייף. זיעה נגרה על מצחו, נוגעת בצלקת. הנער הרים את ידו ומחה אותה. פרסי ראה שהוא נושך את שפתיו, הצלקת עדיין כאבה. היא נעשתה לא מזמן, אבל הפצע כבר נסגר.
"אתה יודע שאיני יכול להמשיך להילחם." אם פרסי היה רואה את המילים בכתב והיה עליו לנחש מי אמר את זה, הוא היה בטוח במאת האחוזים שהנער אמר את זה. לא ולא, את זה הצל אמר. קולו היה כמו רעם, עמוק וצורם, כמו גיטרת בס לא מכוונת. פרסי ראה את החיוך על פניו של הנער.
"אני יודע." אמר, הם עדיין נלחמו, "אתה צריך ללכת לטרטרוס."
"לכן," הצל שוב דיבר, והקול הלחיץ את פרסי. הוא נרעד, פחד כמו שלא פחד מעולם, אף על פי שלא באמת היה יכול להיפגע. "אשקיע את מאמציי האחרונים-" הנער הצליף בו שוב. הצל צחק. "-בלהרוג אותך." ואז קרה דבר מוזר.
הצל שעט קדימה, ונכנס היישר בתוך הנער. הוא קרס על בירכיו והשתעל.
"לא!" צרחה הילדה.
"דַיָה, תתרחקי מפה!" קרא הנער במצוקה. הילדה לא העזה לזוז ממקומה, לא ללכת אליו, אף על פי שרצתה לרוץ אל זרועות אחיה ולבוא לעזרתו, ולא לרוץ הרחק משם. מפיו יצא הצל השחור, אבל הוא אחז במשהו, מין צל לבן, עמום, שניסה לברוח מאחיזתו. זה היה נראה כמו ענן, כמו אדים שיוצאים מהפה בלילה קר.
פרסי הבין בחלחלה שזו נשמתו של הנער. הוא כשל על בירכיו בעצמו והקיא בצד הדרך. הקיא לא הגיע לשום מקום כמובן, כי פרסי רק חלם את זה. היה ידוע שלחצויים יש חלומות. היה ברור שהדבר הזה קרה באמת מתישהו.
הצל נעלם, ביחד עם נשמתו של הנער.
"פאבלו!" צרחה ורצה ברגליים כושלות על גופת הנער. היא חיבקה את ראשו ובכתה בכי תמרורים. "לא..." אמרה בין הדמעות בין הנשימות הקצרות והרועדות שלקחה. "פאבלו בילה פרנקו רוסו. מי ייתן ותנוח על משכבך בשלום." מלמלה בספרדית. "תהנה באליסיום, אח יקר, אני יודעת שתגיע לשם." היא מחתה דמעה והוסיפה בקול רועד, "תמסור דרישת שלום לאמא." פרסי ניחש שהילדה ואחיה חצויים, אבל עכשיו זה הוכח. ראו את זה, הילתם קרנה באור גדול כצורחת לכל המפלצות, 'אנחנו חצויים, ואנחנו כאן!' פרסי הרגיש את הדמעות עומדות בעיניו. זה היה מחזה עצוב ונוראי. הוא לא היה יכול לתאר את זה.
פרסי ניסה להימנע מהמחשבה שהצל לקח את נשמתו של הנער. איך יגיע לאליסיום? אולי הוא משחרר אותו, אבל פרסי לא ידע. הוא רעד, אף על פי שלא היה לו קר.
הילדה הרימה את ראשה לשמיים.
"אני אהרוג אותך, שמעת?!" צרחה. "אני אנקום בך על מות אחי!" היה מוזר לשמוע ילדה בת שש מדברת ככה, אבל היא הייתה בוגרת לגילה, ראה פרסי. טוב, היא חצויה. אנבת' ברחה מהבית כשהייתה בסך הכל בת שבע, זה לא כל כך רחוק.
"הו פאבלו..." שקטה הנערה. היא אחזה בראשו והצמידה אותו לראשה. פרסי הכיר את התנועה הזו, היא סירבה להרפות. ככה בדיוק עשה פרסי לכל אהוביו שמתו במלחמת הטיטאנים השנייה.
זיכרון פתאומי חלף בפרסי והוא קפא במקומו.
"מי נותן שם כזה?" מלמל ליאו.
"דיאנה." אמר הגריפון. "היא אמרה שזה היה שם אחיה." פרסי הביט בילדה שוב. ואז הוא ראה אותה. זו לא הייתה סתם עוד ילדה. זו הייתה חצויה. אבל זו לא הייתה עוד סתם חצויה. היא הייתה בת פוסידון.
אבל זו לא הייתה עוד סתם בת פוסידון, זו הייתה דיאנה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא