ג'יני וויזלי בהוגוורטס

"דראקו מאלפוי!" נשמעה זעקת זעם. "איך- אתה- מעז?!"

דראקו וג'יני נפרדו מיד.

בדלתות האולם, לחייו החיוורות סמוקות בזעם עצור, ושרביטו שלוף בהיכון, עמד לוציוס מאלפוי, עיניו האפורות רושפות אש ויורות גיצים.

יושבי האולם הגדול השתתקו, וחלקם אף יצאו מן האולם, מהר ככל שיכלו. מעט התלמידים שנשארו במקומם היו המומים. כמעט ואף פעם לא הגיע הורה אל בית הספר, אלא רק במקרי חירום. ונוכחותו של לוציוס מאלפוי הייתה מלחיצה עוד יותר. רק תלמידי סלית'רין הרגישו לגמרי בנוח, ונראה היה שידעו על הביקור, שבהחלט נקבע מראש.

המורים, ובכללם דמבלדור, קמו מהשולחן, וניסו לפלס דרך בין אלה שהזדרזו לצאת מהאולם כדי להגיע אל ג'יני ודראקו, אבל נחסמו.

הארי, רון והרמיוני הצליחו, בקושי רב להגיע אל הזוג, והצליחו להדביק את ג'יני לאחד מתלמידי גריפינדור, שמיהר אל חדר המועדון שבמגדל הבטוח.

"כן, אבא?" דראקו, שהיה חיוור עוד יותר מבדרך כלל, נשמע רגוע. "איך העזתי- מה?"

מאלפוי שאג בזעם ונופף בשרביטו. עוד לפני שהארי, רון הרמיוני או אחד המורים הספיקו לשלוף שרביט ולעשות משהו כדי להגן על דראקו, הוא עף באוויר, והוטח בחוזקה באחד השולחנות.

הפרופסור מקגונגל זעקה בכעס. "כל התלמידים! אני מבקשת, חיזרו אל המעונות!" כשהעיפה מבט סביבה, ומצאה לפתע את האולם ריק, חוץ מתלמידי סלית'רין, שצפו מרותקים בדראקו שהתאמץ לקום מהריצפה היא הוסיפה, "תלמידי סלית'רין, אני לא אזכיר לכם עוד פעם אחת! אם לא תצאו עכשיו אני אדאג להרחיף אתכם עד לחדר המועדון שלכם!"

נשמע רעש של מלמולים נזעמים וגרירת רגליים וכל תלמידי סלית'רין יצאו במהירות מהאולם.

הארי רון והרמיוני מיהרו אל דראקו והעמידו אותו על רגליו, נועצים מבטים מבוהלים באביו.

"לוציוס, אני נאלצת לבקש ממך לעזוב את בית הספר הזה, ומיד." הפרופסור הצליחה להגיע אל הארבעה ונעמדה לפניהם, איתנה מול לוציוס מאלפוי, אוכל מוות ידוע.

"הו, לא, מינרווה. אני רוצה לקיים שיחה קטנה עם בני היקר, דראקו." הוא העיף בה מבט יהיר.

"השאלה היא, אדון מאלפוי," נשמע קול בוטח מאחורי ארבעת הנערים, ודראקו הרגיש יד האוחזת בכתפו בכוח. כשהרים את מבטו הוא ראה את הפרופסור דמבלדור. "האם דראקו מעוניין מעוניין בשיחה איתך?"

הרמיוני נאנחה בהקלה כשראתה את דמבלדור, וכך גם הארי ורון.

"הו, דמבלדור... הוא מעוניין בשיחה הזאת, ועוד איך..." הוא דיבר בליגלוג, וכשהבחין בהרמיוני, אוחזת חזק בידו של דראקו, מנחמת אותו, הוא התרגז אפילו יותר. אם דבר כזה בכלל אפשרי. "דראקו, איך אתה מרשה לחתיכת הזוהמה הקטנה הזאת לגעת בך?!" הוא גער והרמיוני לקחה אליה את ידה, מרפה מידו של דראקו.

דראקו פער את פיו בזעם. הוא לקח שוב את ידה של הרמיוני, שלף שרביט וצעק, "חסר לך, אבא, שתקרא להרמיוני זוהמה!" גם הארי ורון עשו כמוהו ושלפו שרביטים. הפרופסורים צעקו במחאה, וניסו לשכנע את מאלפוי, ואת הארבעה הסוערים להניח את שרביטיהם ולדבר בהיגיון.

"שתק!"

"אקספליארמוס!"
"אינסנדיו!"

'לויקורפוס!'

"קרושיו!"

הארי, רון, הרמיוני ודראקו הפילו את הפרופסור מקגונגל לריצפה, בעוד הם מטילים את הקללות.    קללת העינויים של מאלפוי חרכה את קצוות שיערו של הארי ופגעה בשולחן שלידו התכופפו הוא, דראקו, הרמיוני ורון, עדיין אוחזים בדש ביגדה של מקגונגל ומצמידים אותה לקרקע.

"איך-אתה-מעז?!" הפרופסור העיפה ממנה את הידיים הרבות שאחזו בגלימתה וקפצה על רגליה. הפרופסור דמבלדור חבר אליה. "איך אתה מעז להפעיל קללה שאין עליה מחילה?! אני אוכל לשלוח אותך הישר לאזקבאן, גם אם לא פגעת באף אחד מהילדים!" היא צרחה, שיערה בורח מן הפקעת בה היה אסוף תמיד.

"לוציוס מאלפוי, אם לא תעזוב, ברגע זה-"

"אלבוס, אלבוס... ברור שאעזוב," הוא חייך חיוך מבעית. "אבל לפני שאעזוב, אשאיר לכם מזכרת קטנה, ממני." הוא דקר את האוויר מולו ושולחנות הבתים נשברו לשניים בקול רעם. רק השולחן של סלית'רין נשאר שלם.

דראקו התכופף אל הריצפה והניח את מצחו על גב ידיו. בשנייה שעשה זאת, הוא נפגע על ידי אחד משברי השולחנו שעפו באולם.

הוא צרח בכאב ונהדף כמה מטרים מהאחרים.

"דראק- אהה!" הרמיוני קמה ורצה אליו, אבל נפגעה מקללה שהספיק מאלפוי להטיל עליה, לפני שהמורים הוציאו אותו מהאולם. מקגונגל רצה אחריו כדי לוודא שהוא אכן יוצא משטח בית הספר.

"הרמיוני, דראקו!" הארי ורון מיהרו אליהם, ביחד עם מדאם פומפרי ופרופסור דמבלדור.

"העלמה גריינג'ר?! פופי, תוכלי לקחת אותה למרפאה ולגלות איזו קללה פגעה בה? אדון מאלפוי, נהגת בגבורה. ושוב," הוא חייך לעבר הפרופסור סנייפ שהגיע בריצה. הוא לא היה בארוחה, וכשאחד התלמידי שראה רצים ברחבי בית הספר, מבוהלים, סיפר לו מה קורה, הוא רץ אל האולם. "סוורוס, נראה שאנחנו באמת טועים לפעמים במיון שלנו, לא? דראקו התנהג זה עתה באומץ, שאפשר למצוא אצל חלק בלתי מבוטל מהגריפינדורים שלנו," הוא חייך בחמימות אל הארי ורון, שחייכו בחזרה, ואל סנייפ, שהתכווץ מעט ונעץ בו מבט מבוהל.

"אלבוס, מה, בשם מרלין, אתה עושה? אתם לא רואים שהילד נפגע? ואתם עומדים כאן ומדברים איתו, כאילו לא קרה דבר מעולם!" הפרופסור מקגונגל חזרה, וכשראתה שדראקו עוד עומד שם, מחזיק בכתפו הפצועה, היא צרחה בתדהמה והובילה אותו אל המרפאה.

הארי ורון הלכו אחריה אחרי שדמבלדור אישר להם לעשות כך, בהנהון כמעט בלתי מורגש.

כשהגיעו אל המרפאה הם מצאו את דראקו יושב במיטתו ואת הרמיוני שוכבת בשלה, ועיניה חצי עצומות.

"הרמיוני!" שאג רון ורץ אליה, מתעלם ממדאם פומפרי שניסתה לסלק אותו משם ולהבטיח להרמיוני מנוחה.

"הארי רץ אליה גם הוא, נישק אותה ושאל, "איך את מרגישה, הרמיוני?" היא חייכה חיוך קלוש וליטפה את גב ידו. הוא חייך בהקלה.

"ומה שלום דראקו, הגריפינדורי האמיץ שלנו?" גיחך רון. הוא והארי ניצבו בין שתי המיטות, והביטו בו.

"אמיץ? אני חייב להגיד לך משהו אחד. שם, באולם, היה שונה לגמרי ממה שאני מרגיש עכשיו. קודם הרגשתי כעס, הרבה ממנו, אבל עכשיו, אני מרגיש רק פחד, פחד וכאב." דראקו הסיט מהם את מבטו.

"רואה, רון?" רגז הארי. "זה מה שאני אומר לך כל הזמן! ברגע שאתה שם, שיש סכנה, אתה פועל לפי אינסטינקטים, ורק אחר כך, כשיש זמן לחשוב, מגיע הכאב, ואיתו גם הפחד." הוא לפת את כתפו של דראקו ואמר, "אל תדאג, דראקו, היית מעולה."

דראקו חייך, טיפה יותר מעודד.

"דראקו!"

הארבעה הביטו במהירות בדלתות המרפאה. ושם, במבט מודאג ומיוסר עמדה ג'יני. כשראתה אותו, היא רצה אליו וזרקה את עצמה עליו.

"למה לא סיפרתם כלום? אתה יודע איך פחדתי? חשבתי שהוא הולך לרצוח אותך! קודם, לא דאגתי, ראיתי את דמבלדור ומקגונגל קמים ובאים אליכם, אבל כשניסיתי לחזור לאולם, ראיתי את סנייפ, הוא רץ כאילו חייו, או חייו של מישהו אחר, תלויים בזה. ואז, הפחד והכאב שיתקו אותי ולא יכולתי לזוז! זה כל מה שהרגשתי, רק פחד. וכאב," היא בכתה על כתפו של דראקו, שליטף את גבה, מתעלם מהכאב שבכתפו, ואמר, "ג'יני.. תאמיני לי, אני מרגיש בדיוק אותו דבר. פחד וכאב." הוא עצם את עיניו כשנישקה אותו וחזרה לעמידה זקופה, עדיין רועדת.

ביום שאחר כך השתחרר דראקו, אבל הרמיוני נשארה במרפאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא