הנשף

אנחנו צועדים מחוץ לאחוזה. יש שם אגם כזה. של מים מתוקים. זה בטח ממש מפתה להיכנס לאגם נעים בשיא החום.

הוא צועד לימיני, ידיו בכיסים. הוא פשוט מחליק אל האגם.

"מאלפוי, הכל טוב?"

הוא לא עונה. "מאלפוי, זה לא מצחיק." אני מגלגלת עיניים.

משהו לא בסדר. ככה אני חושבת.

"מאלפוי! היי, מאלפוי!"

הוא עולה. שערו רטוב והוא נראה... לא. עזבו. בכלל לא. לא לחשוב על זה בכלל!

"היי, וויזלי."

"אתה חתיכת דפוק."

"את חייבת לקפוץ לפה. המים נעימים שחבל לך על הזמן."

"צודק, באמת חבל''ז לי, מאלפוי. אני אלך להביא מגבת."

הוא קופץ ומושך אותי למים. תגידו, כבר ציינתי שאני לא יודעת לשחות? 

אני טובעת לאט לאט. הוא בודק למטה שאני טובעת ומנסה להחזיר אותי לאוויר. משהו תופס ברגלי ואני לא מצליחה לעלות. הוא לוקח אוויר ויורד עוד פעם. אני לא יכולה לנשום, אני מאבדת חמצן. זה לא... לא מרגיש כל כך כיף לא לנשום...  

אני לא רוצה למות. לא עכשיו, עולם. אני צעירה מדי. רגע, אולי זו לא "אמא טבע". מישהו מנסה להרוג אותי. מאלפוי מושך אותי הכי חזק שהוא יכול. הוא צולל אל הזרוע ומנסה לשחרר אותי אך לא מצליח. בסוף הוא עולה קצת למעלה.

אני נרגעת, עוצמת עיניים. מאלפוי מושך אותי חזק אל האוויר ואנחנו מגיעים לשם, רטובים. אני מחבקת אותו. לא משחררת.

"אוה, אלוהים. " אני נאנחת, מתנשמת. אני לא אשחרר ממנו. אני אמות בלעדיו.

"רוז." הוא גם מתנשם, מחבק אותי חזק יותר. "אני באמת צריך לתת לך שיעורי שחייה. "

הוא מחייך ואני צוחקת – עד כמה שאפשר לצחוק כשלפני שניה כמעט מתת.

"מישהו בטוח רוצה להרוג אותנו." אני אומרת. אנחנו מתנתקים לאט לאט והוא מחזיק אותי.

"גם אני חשבתי על זה. וכמה דברים באמת קרו שלא היית כאן. "

"כשנצא החוצה תספר לי הכל. לפני שכמעט נמות עוד פעם."

"מוסכם."

הוא סוחב אותי החוצה. אנחנו יושבים על שפת האגם ומתרוממים, רצים ישר לאחוזה.

שם מחכים לנו שני אנשים. אישה בעלת שיער חום כהה ואיש עם שיער בלונדיני, משחקים שח.

"אמא, אבא." אומר מאלפוי. אלה בטח ההורים שלו. כן, כבר ראיתי אותם. פשוט לא זכרתי. זו אסטוריה מאלפוי וזה בעלה, דראקו מאלפוי הידוע.

"אוי, מה קרה?" נזעקת כהת השיער לעזרתינו. היא מביאה לנו מגבות.

"החלקנו למים, " אומר מאלפוי. "משהו תפס את רוז ברגל. "

"וכמובן, אתה הצלת אותי, " אני מחייכת ומגלגלת עיניים. אנחנו מתכסים במגבות.

"לכו להתקלח, חמודים. סקורפי, אתה במקלחת שלך. ואת, מתוקה, בחדר שלך. "

מקלחת בחדר? על זה לא שמעתי. כמובן, עם הסבלנות של משפחת וויזלי והחוכמה של גריינג'ר, אני מחכה שעות על גבי שעות שאבא יסיים לחפוף את השיער הפורה שלו ושהוגו "יתגלח". לשים קצפת על הפנים, לקחת סכין ולהוריד את הקצפת זה לא נקרא להתגלח.

"אוקיי, תודה. " אני אומרת. "ביי, גברת מאלפוי."

"קיראי לי אסטוריה, מתוקה. " היא אומרת, ואני כבר צועדת אל עבר החדר שלי. מאלפוי עומד בפתח. יש בחדר מיטת אפיריון גדולה, כמו במגורים בהוגוורטס, שידה, משחקי קופסה, ארון בגדים וספריה. מיותר לציין כמה אי נוחות אני מרגישה.

"היי, וויזלי, זה החדר שלך. "

"כן, שמתי לב. "

"אם תצטרכי משהו תצעקי, ג'ינג'ית. "

"מה שתגיד, המפקד." אני מחייכת אליו בעוקצנות, מכינה בגדים ומתקלחת. הוא יוצא לדרכו להתקלח גם.

סיימתי. אני משחקת בטלפון שסבתא גריינג'ר קנתה לי ליום ההולדת 15, כנראה, שמצאתי לי בתיק הקטן שליווה אותי לאחוזה. מאלפוי נכנס, לבוש ג'ינס שחור וחולצה קצרה כחולה.

"כמה משחרר בלי המדים של הוגוורטס. " אומר מאלפוי. הוא מתיישב בכיסא הספרייה ואני זורקת את הטלפון איפשהו במיטה שעליה אני יושבת, לפני שאתמכר לזה קשות.

תראו, יש כזו אפליקציה שקוראים לה "אינסטגרם". פשוט מצלמים תמונות, מעלים אותם לאפליקציה הזאת וכמה שיותר "לייקים" יותר טוב. אני מתחילה להבין את החרא המרובע הזה.

"מה קרה פה שלא הייתי, מאלפוי?"

"הייתה לי חברה בשנה החמישית."

"תן לי לנחש: שרלוט, "

"לא, האמת. את בחיים לא תאמיני מי הייתה החברה שלי. חתיכת עקשנית. "

"קדימה. אני בטוחה שאוכל להתמודד עם זה. "

"זה מגוחך... החברה שלי הייתה לוסי. "

אני מתחילה לצחוק כאילו אין מחר. לוסי? באמת? אתה צוחק עליי! זו לוסי!

"אה, אתה רציני." החיוך נמחק מפניי. "ו...עכשיו? אתה החבר שלה?"

"לא, נראה לך? נפרדתי ממנה אחרי יומיים, "

"היא בטח בכתה. אתה יודע, היא לא רגילה להיעקץ. ומה עוד? צדקתי?"

שתיקה. "כן." הוא אומר. "שאמרת שמישהו מנסה להרוג אותנו."

"רגע, אותנו? מה הוא צריך ממך?"

"אני אספר לך את הסיפור המלא. זה התחיל שבוע אחרי התחלת השנה החמישית. אלה סנייפ התחילה לצבור עוד ועוד כוח. כל השנה התחבאה ממשרד הקסמים – אספה את כל אוכלי המוות שנשארו בחיים וגייסה עוד מאה לפחות. היא חיה על משהו שנקרא 'הוקרוקסים' או משהו כזה. אתה הורג מישהו, מפצל את הנשמה שלך לכל מספר ההריגות ומחביא את חלקי הנשמה שלך בתוך אובייקטים שתבחר. "

שתיקה. עוד פעם.

"זה בסדר לפחד?" אני שואלת אותו.

"ברור שזה בסדר." הוא משיב בחיוך. "בסופו של דבר מתרגלים לזה. ואני, אל' וג'ונאס מתחילים לחפש הוקרוקסים. "

רגע, ג'ונאס? צדקתי! מהחלום שלי לפני שנתיים במרפאה!

"ג'ונאס?"

"הוא ילד ממש נחמד, " עונה מאלפוי. "את בטוח תאהבי אותו. ציני יותר ממך ומצחיק שבא לך ליפול על הרצפה. אני הולך רגע. אחזור עוד דקה. "

הוא באמת חוזר אחרי דקה. "לאבא יש סידורים. אימא רוצה לקנות לו פרחים. וורדים אדומים."

אני מסמיקה (רוז באנגגלית זה וורד). באמת? אתה חייב לגרום לי להסמיק כמו דפוקה כל פעם שאתה אומר לי משהו נחמד?

"אוקיי. אז... מה עושים עכשיו?" אני שואלת אותו.

"יש הרבה. יש לנו פה טלוויזיה בסלון. נוכל לצפות סרט, "

סרט. סרט ארור ומזורגג בסלון קפוא. הסלון פשוט קפוא. קר שם בגלל מיזוג האוויר, אני מניחה.

רגע, ממתי טהורי דם מחזיקים פלזמה מוגלגית? ועוד לא הורסים אותה ולועגים לה ברגע הראשון?

אנחנו יורדים. הספה בצבע שמנת. מאלפוי מכין פופקורן עם חמאה וחוזר ישר לפה.

"איזה סרט, אדון מאלפוי?"

"בחרי את, העלמה וויזלי. "

"בשמחה. בוא נראה מה יש... מפלצות בע"מ – ישן מאוד ו-לא. לילי המכשפה – דפוק לגמרי ובחיים לא, תאמין לי. יומנו של חנון – לא. אה, נראה לי שמצאנו. "

"מה?"

"אני מספר ארבע. מתח. "

"אוה, הנה משהו מעניין." אומר מאלפוי. אני לוחצת על "התחל הקרנה".

בהתחלה זה משעמם. ילד רוכב באופנוע ים עם החברים שלו. הוא מאוהב במישהי בשם ניקול. שהיא גם לא מציאה מי יודע מה.

יש מסיבה ואז האקשן מתחיל.

"רוץ, דניאל!" צועק מאלפוי. הוא עושה כדבריו, אני מגלגלת עיניים ומצטרפת לצעקות.

אחרי זמן מה הוא מגיע למה שנראה בית ספר. הוא רואה ילדה בלונדינית נחמדה, לדעתי.

"נו, זה ברור שזה יקרה. "

"מאלפוי, תסתום. " אני פונה אליו.

אחרי הרבה מאוד זמן הם מגיעים למה שנראה כפסטיבל. האלווין. נו, באמת. קלאסי בכל סרט.

יש אקשן. הם הולכים מכות ו"ג'ון" מרביץ לבן הזה. כמעט. הבלונדינית עוצרת אותו. מזל שהיא לא ג'ינג'ית, אחרת הייתי צועקת עליה.

הם מגיעים לבית שלה. הם מנהלים שיחה כל כך קיטשית, כל כך מגוחכת: שבסופו של הם מתנשקים. אני עוצרת ומחקה אותם בצחוק.

"אני חושב רק עלייך ." אומר מאלפוי בצחוק.

"אני חושבת רק עליך גם." – ואז אנחנו פורצים בצחוק מתמשך. "אין דבר יותר קיטשי מזה." אני מסכמת.

"צודקת. " אומר מאלפוי. הסרט נגמר בנשיקות מגוחכות ומוות של איש עם מבטא צרפתי כבד ומראה מכוער.

עכשיו עשר. הזמן עובר כל כך מהר שאתה צופה בסרטי קומידה/מתח/רומן מגוחכים. ואתה לא מפסיק לחקות אותם כל הסרט וכמובן: לצחוק. לצחוק, לצחוק ולצחוק.

כנראה הייתי צריכה את זה. לא צחקתי שנתיים, אחרי הכל. אבל אני עדיין מפחדת. אחוזת מאלפוי אולי מוגנת בקסם, אבל לסנייפ הזאת ול"חברים" הנחמדים שלה יש הרבה מאוד דרכים לפרוץ לפה ולהרוג אותנו.

אני נכנסת למיטה והולכת לישון. אחרי חצי שעה אני מתעוררת. מאלפוי בפתח.

"צעקת. אז באתי. "

זה כל כך חמוד... רגע, מתי צעקתי?

"היה לך סיוט. זה בסדר אחרי כל מה שעברת. ואני מניח ש...את יודעת. הכל בסדר. אנחנו מוגנים פה."

"מוגנים כמו שכמעט מתתי שם באגם, בטח." 

"אני פה." הוא מתיישב על מיטתי. "רוצה שאשאר פה כמה זמן? רק ליתר ביטחון. "

אני מהנהנת. אני נרדמת כל כך מהר שאני יודעת שיש מישהו לידי.

אני פותחת את עיניי. אפילו שכל כך קשה לי להודות בזה, מאלפוי נראה חמוד שהוא ישן. עכשיו תשע בבוקר. הוא ישן עם פנים לצד שמאל ואני לימין, כך שפנינו נפגשות.

אני חוזרת לישון אך מרגישה שמאלפוי קם לפני. ממש לפני שהוא יוצא אני פותחת את הפה הגדול שלי.

"זה שיא הפתטיות שאתה מנסה לא להעיר אותי, סקורפיוס מאלפוי." אני מחייכת, הוא מסתובב ומרים ידיים.

"את בטוח מרגישה הכל, וויזלי."

הוא מסמיק או שאני מדמיינת? - כן, הוא כן! סקורפיוס מאלפוי מסמיק - כנראה - פעם ראשונה בחייו!

אני מרגישה כאילו עוד משהו השתנה. מאלפוי בחיים לא היה מרגיע אותי ככה אם היה בשנה השישית אך עם מוח של מאלפוי בשנה רביעית. אני מרגישה שהיחס שלו השתנה לחלוטין.

אני צריכה להיות שמחה.

הפרק הקודם		הפרק הבא