כשהחיים מתהפכים

יצאנו מהחנות עם שקיות של בגדים עבים ומכובדים. היה מספיק כסף בתיק שלי בשביל לקנות לניקו ולדילן טוקסידו שחור, ולי שמלה בצבע ירוק ים, כמו העיניים שלי.

התכוונו ללכת לכיוון בית הספר, כשעברנו ליד חנות למוצרי חשמל, שם הוצגו עשר טלוויזיות לפחות, שבהן הוצגה הקריינית מהחדשות.

" - נודע לי על חברות בני עשרה, ששתלו פצצה ליד הכביש. למזלם של עוברי האורך, היו רק שלושה אנשים בסביבה. גבר בן שלושים ושתיים שנפצע קל.."

הסבתי את תשומת ליבם של דילן וניקו למסכים. "תסתכלו. זה אנחנו."

ניקו ודילן בהו במסכים המודיעים על "התאונה" הקטנה שלנו, מעוצבנים.

" - באזור נצפו שלושה בני נוער, ויש לנו תמונה אחת של אחת מהם. אם תראו אותה מסתובבת עם עוד שני בני עשרה, צלצלו..."

לשאר לא הקשבתי. ליד השדרנית הופיעה תמונה שלי, פרועת שער ומסתכלת הצידה, חתך על שפתי הימנית.

"אוי לא." נפלט מפי, בעוד שנסגתי אחורה.

"מזל שחשבתי על הכול." אמר ניקו, ושלף מהשקית משחה בצבע שחור שעליה כתוב 'צבע איכותי לשער, 8 - 10 שבועות.'.

"הו, לא. לא, לא, לא, לא, לא. אין שום סיכוי שאני אצבע את השער שלי בשחור. אף פעם."

"את רוצה שיגלו אותנו? אנחנו נכנסים לבית הספר בנשף האמצע! כולם יהיו שם! השתתפות חובה!את רוצה שירדפו אחרינו משטרה כשאנחנו הולכים במסע חיפושים שלנו?!" ניקו כמעט צעק.

לקחתי את הצבע לידי בלי היסוס. "טוב, טוב בסדר. תרגע."

"יש בחנות שירותים. תכנסי, תצבעי, ותחזרי אליינו. יש לך רבע שעה כשאנחנו מעסיקים את המוכר שלא יריאה שנכנסת." אמר דילן והצביע על החנות שאליה נכנס קודם.

בלעתי את רוקי. "בסדר." מלמלתי.

דילן וניקו צעדו מלפני אל החנות, ואני מאחוריהם, בצעדים חוששים. התבוננתי בהוראות הכתובות שם, של 'איך לצבוע שיער בצ'יק'.

מי כותב צ'יק?

"בעצם, יהיה הרבה יותר פשוט להרדים את המוכר, נכון? אני ארדים אותו, ואז נתארגן ונצא לבית הספר." אמר ניקו.

דילן הנהן. "מעולה. בואו ניכנס."

ניקו פתח את הדלת ודינדון פעמונים חלוש נשמע.

"שלום. במה - " פתח המוכר בנימה משועממת וקפא באמצע. עיניי ניקו היו עצומות, ועייניו של המוכר החלו להעצם. לאחר כמה שניות המוכר קרס על הריצפה וניקו פקח את עינייו.

"מזל שלא היו אנשים בחנות." מילמל דילן, פותח את השקית שלו.

"שנתלבש?" שאלתי אותם, פוסעת לעבר שירותי הנשים.

דילן וניקו הנהנו, ופנו לשרותי הגברים. "תעשי את זה מהר ככול יכולתך." אמר ניקו וסגר את הדלת מאחוריו.

נכנסתי לשירותים. היו שם שלוש כיורים, חמש תאי שירותים וריצפה יכסית נקיה.

קראתי שוב את הוראות השימוש.

1) שים כפפות על ידיך ומרח עליהם את הצבע.

כפפות. פתחתי את השקית שלי, והיו שם כפפות מפלסטיק זול לניקיון. ניקו קרא כנראה את ההוראות.

עטפתי את ידי בכפפות ופתחתי את הבקבוק. "על החיים ועל המוות." מילמלתי, ושפחתי צבע על הכפפות.

2) עסה את השיער בזהירות, עד לשורשים. חכה עשר דקות עד שהצבע יספג.

מרחתי את הצבע על שערי כמו שמפו. עצבעותי חפרו בשערי החום בלונדיני מהשורשים עד לקצוות. צבעתי את הגבות בלית בררה, כי ידעתי שזה יראה מוזר. כשסיימתי, ספרתי עד אלף לפי קצב השניות.

3) שתוף בעדינות את שאריות הצבע מהשיער. עם יורד כמויות של צבע, חזור על הוראות אחד ושתים. אם הצבע התיבש וירדו רק השאריות, נגב את השיער והראה לחבריך!

רכנתי והרכנתי את ראשי לכיור. הפעלתי את הברז ושטפתי את השיער והגבות. ראיתי שירד מעט צבע, אז נשמתי עמוק, נידבתי את השיער בכמה טישואים מזדמנים והכרחתי את עצמי להביט במראה.

שערי כעט היה שחור כפחם, אור המנורות משתקף בו. הירוק בעיניי בלט כעת יותר מבעבר, על רקע השיער השחור שהקיף את פני כמו מסגרת. נראתי.....אחרת.

נכנסתי לאחד מתאי השירותים הנקיים ביותר, והחלפתי לשמלה.

אחר כך, אחרי חיטוט מדוקדק יותר בשקית, גיליתי שניקו הביא לי גם סיכות לשיער ומסרק. הוא כנראה ממש לחוץ מבית הספר הזה.

הסתרקתי ככול יכולתי, ותהיתי מה לעשות עם השיער שלי. הוא יבלוט אם אשאיר אותו אסוף בקוקו, כמו שאני רגילה.

לבסוף אספתי אותו בקוקו בלוף, הסתרקתי שוב ליתר ביטחון. יצאתי מהשירותים מבלי להביט במראה שוב. ידעתי שאם אביט, אני אנסה להוריד את הצבע משערי מהר ככול שאוכל.

ניקו ודילן חיכו לי בחוץ.

"כמה זמן לקח..." קולו של ניקו גווע כשראה אותי. "וואו." הצליח לפלוט, ואז התעשת. "את ממש דומה לפרסי."

לא חשבתי על זה ככה. "אממ, תודה..?" חצי שאלתי חצי אמרתי, מנסה לקבוע אם זה טוב או רע.

"טוב! ברור שטוב." ניקו השתהה קצת.

"שנלך מכאן? המוכר יתעורר עוד כמה דקות." אמר דילן.

הנהנתי, ויצאנו מהחנות לכפור המקפיא ולמסיבה, בתקווה להשגיח על חצוי כולשהו. לרגע קיוותי שהמסיבה תעבור בשלום, בלי אף מפלצת.

אני חייבת להפסיק להתגרות בגורל. כי עשר דקות אחרי שנכנסנו, המפלצת תקפה אותנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא