חצי פוסידונית

אנבת':

"אני רואה שאנבת' יקירתי עוד לא מאמינה שאני בעדכם," אמרה אפרודיטה.

כמו תמיד התקשתי להסיר ממנה מבט. היא הייתה נראת כל כך יפה, כל כך מה שאני אף פעם לא יהיה- טוב, לא משנה.

"בטח, אני תמיד מאמינה לך," אמרתי לה בפרצוץ ציני.

"בואי, יקירתי," היא אמרה לי ואחזה בידי, ואז הוסיפה אליהם: "אנחנו נלך לטייולונציק. ביי, בנות!"

נפלא. לטייל עם אפרודיטה היה הדבר האחרון שרציתי.

"אז... מה רצית לומר לי?"

"רציתי לומר לך עצה. כמה עצות, למען האמת".

"אוקיי," אמרתי, יודעת לקחת את העצות שלה בחשדנות. יתכן שהיא רוצה בטובתי ויתכן שלא.

"אז כמו שאת בוודאי חשבת, על הנבואה- "היא פתחה- "על ארבעת היסודות וז, שבטוח ניסית לחשוב לפי מה החלוקה. אני טועה?"

"ל- לא," עניתי בגימגום. הסתכלתי בבישנות על הנוף שמולינו. הינו מול יער יפיפה.

"אני לא יכולה להתערב, כמובן," היא אמרה וקטפה פרח משיח. "יפיפה, מה?" היא אמרה והריחה אותו. "כפי שאמרתי, בכל מקרה, הניחושים שלך- תסמכי עליהם," היא לחצה את ידי.

שתקתי.

"יש לי מתנה שתעזור לך בהמשך," היא אמרה, והוציאה מתיקה מטבעות כסף שלא ראיתי דומים להם בחיים.

"מה זה?" שאלתי. לא הייתי רגילה שאני, בת אתנה, לא תדע תשובה, שאלה שיטחית כמו אפרודיטה תדע.

"זה כסף של עולם הקוסמים. תוכלי לקנות בו שיקוי שיעזור לך וישפיע בדיוק לעשרים וארבע שעות, די והותר זמן בשביל מה שתצטרכי. תבקשי מפרד וג'ורג'- התאומים קוסמים שהאדס סיפר לך עליהם- שיקחו אותך לחנות עם השיקוי הנחוץ".

הניהנתי, כי ידעתי על מה היא מדברת. אבל הייתי חייבת את עזרת קטניס לפני שאני יעשה את זה.

"ועוד משהו- אני מאמינה שריינה, כפרטיאטור, בוודאי שמעה המון אגדות על האויב שמולו תצטרכו להתמודד. הוא אכזר, חמקמק, בעל גופים רבים ופנים רבות. הוא הנחש העתיק והמסוכן מכולם. הוא ערמומי- הוא יתמרן אתכם בעזרת החברים שלכם והאויבים שלכם. מולו- הכל ישתנה. האמיני לי".

"ובשורות טובות?"

"כשיש את כח האהבה, הכל אפשרי, יקירתי. בואי, נחזור אל ביתו של הייטמץ'".

קטניס:

הביקור אצל הייטמץ הסתיים כל כך טוב שלא רציתי לעזוב. הוא אירח אותנו הרבה יותר יפה מאי פעם, דבר שללא ספק היה בזכות אפרודיטה.

אבל היינו חייבים ללכת. אפרודיטה סיפקה לנו מין ענן נצנץ רומנטי, שעליו טסנו כולנו בדרך לגייל.

לא ידעתי מה להרגיש בקשר לזה. לא ראיתי את גייל נצח. פעם האחרונה שדיברנו..

טוב, אני לא רוצה לזכור את זה. אני קיוותי שטוב לו שם. שהוא נהנה בחברת אנשים אחרים. לא חשבתי לרגע שאני יפגוש אותו שוב.

"קטניס!" אנבת' קראה לי. היא ישבה בחדר אחר. טוב, לא ממש חדר, אבל הענן עמד בצוה זקופה כך שהפרידנו בינינו מחיצות. נישקתי את פיטה הישן, עברתי את החדרון בו פייפר וריינה ישנו, והתיישבתי ליד אנבת'.

"קחי קצת!" היא אמרה, ותלשה חתיכת ענן לתוף פיה.

"איו!" אמרתי. היא הכריחה אותי לטעום, והופתעתי שזה היה כמו צמר גפן מתוק שחילקו בקפיטול. "באמת יאמי," הסכמתי.

"תקשיבי, קטניס, אני חייבת את עזרתך," אמרה אנבת' ישירות. 

"בטח," ישר אמרתי. "במה?"

"ארבעת היסודות- טוב, אני חלמתי חלום, שבו אלה דיברה ואמרה משהו על זה שהכוחות זה לפי החצי שלנו".

"אלה? ההרפיה?"

"כן. בכל מקרה, אז חשבתי על זה שאני המים. בגלל פרסי. ופייפר האויר. בגלל החצי שלה- גייסון. את האדמה, בגלל פיטה. הוא אופה".

"אוקיי, קלטתי".

"וגייל- הוא עובד במשהו שקשור לאש, נכון?"

הינהנתי. עד כמה שידעתי, זה נכון.

"גם אפרודיטה אישרה את התוכנית שלי. זה נכון".

"אוקיי," אמרתי. ואז הגלגלים במוח שלי העלו הילוך. "מה?"

 "אנחנו צריכות לשדך אותם"

אנבת' ראתה שלא הבנתי, והוסיפה: "את ריינה וגייל"

הפרק הקודם		הפרק הבא