משחקי הרעב ה76

"אני מצטער, אני ממש עייף," הודיע גייסון בלאות. "אני הולך לישון. אפשר את השק שינה?"

לקח לי רגע להבין שהוא מתכוון אליי. "כן, בטח," אמרתי בבילבול והוצאתי את השק שינה מהתיק שהחזקתי.

"תודה," הוא חייך בעייפות.

"רורי, תלך עם גייסון," אמרתי לו בעדינות. 

"מה? בגלל שאני קטן? אני יותר טוב ממך בכלי נשק! אני יכול לשמור גם!" רורי כעס.

"אני יודעת. בבקשה, רורי," אמרתי בשקט. "אתה חייב להשלים שעות שינה. אני יעיר אותך ותחליף אותי מאוחר יותר."

רורי כיווץ את גבותיו בחשדנות. "מבטיחה?"

"אוח, נו, כן," אמרתי אבל השפלתי עיניים. לא היתה לי כוונה כזאת.

לקח לרורי זמן להסכים, אבל לבסוף נכנע וולקח מידי את שק השינה.

הסתכלתי על השמים. באופן מפתיע הם היו זרועי כוכבים.

"אז... מה?" שאל עילם, שישב לידי. לא מודע ששיכנעתי את רורי ללכת לישון רק כדי שנישאר לבד.

"מה מה?" שאלתי.

"מה... לא יודע. מה קורה?"

"חיים ומנסים לא לחשוב על המוות," אמרתי בפנים חמוצות.

"כ-ן, אחלה אופטימיות," הוא גיחך.

"למה? אתה מאמין שתצא מכן בחיים?" אמרתי בעוקצניות.

"אין לי מטרה כזאת," הוא השיב מייד, אפילו בלי לחשוב.

"אז מה המטרה שלך?"

הפעם עילם לא השיב מייד, והעמיד פנים שלא שמע את השאלה. הוא זימזם לעצמו שיר שלא שמעתי.

"מה התשובה?" חזרתי.

"מה השאלה?" הוא ניסה להתחכם.

"מה המטרה שלך?"

אני מדמיינת? לא, אני לא מדמיינת. עילם מסמיק!

הוא ניסה באלגנטיות לעקוף את השאלה. "מה זה אומר? טוב, לא חשוב. תעזבי את זה," הוא התפתל בחוסר נוחות במקומו.

טוב," אמרתי בנשיפה חסרת סבלנות. "חבל, רצית לומר משהו."

"אני? אני? מה רציתי להגיד?" הוא היתמם ואני גילגלתי עיניים ביאוש.

"תשכח מזה," חבטתי בזרועו.

נשכבתי על העוגה והבטתי בשמים. היום הזה היה קשה במיוחד. כולנו התייבשנו ובקושי מצאנו אוכל. למזלנו, לא התמודדנו עם אף יריב אבל היה קשה מאד להתמודד עם חוסר הידע מה הולך לקרות איתנו ועם הרעב והצמא.

התנגן ההמנון.

"מעניין מי מת," אמר עילם.

עצמתי את עיני. "אם אמא שלי אז תספר לי," אמרתי בפחד קצת. לא רציתי שהיא תמות.

"טוב," הוא אמר ונאנח ארוכות.

רעדתי מצפייה. קיוותי שהיא לא מתה.

"לא, היא חיה," הוא הכריז.

פתחתי את עיני ונשמתי לרווחה. אחרי הכל, לא רציתי שהיא תמות. היא אמא שלי.

"יש!!!" צרחתי, ואז שמתי יד על פי. "אופס, טעות."

"זה בסדר," הוא אמר בחיוך. "אני גם שמח בשבילך."

"בשבילי ובשביל רורי," תיקנתי אותו.

"כן, כן."

נשמתי עמוקות. "שנעיר אותם? אםן מישהו שמע אותי אז הוא יבוא לכאן, לצוד אותנו."

"לא נראה לי שמישהו יבוא לכן," עילם ניסה להרגיע אותי.

"טוב," אמרתי. "אני מאד מקווה."

"רציתי לומר לך משהו-" אמר, בקול מנותק. לא חשבתי שזה משהו מיוחד.

"מה?"

"רציתי- טוב, אל תצחקי ותכעסי עליי," הוא ביקש.

"טוב, תגיד כבר, אני מסוקרנת."

"רציתי להגיד לך, רק כדי שתדעי, שאם אני ימות הסוד הזה לא ימות איתי-" הוא אמר בקול מתוח.

התיישבתי. נימת קולו המתוחה הצביעה על כך שזה משהו חשוב, מין הסתם.

"כן..."

"את לא עושה לי את זה יותר קל," הוא התנשם והתנשף עמוקות, כאילו סיים רציה של ארבעים קילומטר.

"אני לא עושה כלום," השבתי מייד. הוא הביט בי במבט זועם. "בסדר, אני לא יפריע לך לדבר."

"אני- אני יודע שאת עם גייסון," הוא אמר והשפיל עיניים. "ואני יודע שאת ואני זה לא לעניין. אבל רציתי לומר לך ש- שאני-" הוא גימגם והסמיק.

"הבנתי," אמרתי בקול קר.

הוא לא דחק בי להשיב.

"אני מצטערת. אני עם גייסון, ואני אוהבת אותו."

יכולתי לשמוע את החץ שמפלח את הלב של עילם.

זה היה שקר. שקר! למה אני צריכה לשקר? בגלל הקהל המטופש הזה!? אני רוצה להיות עם עילם! נשמתי עמוק, מנסה להירגע. אסור לי לחשוף את הסיפור כיסוי אם אני רוצה לחיות. לא בשבילי, בשביל רורי.

עילם מין הסתם יודע שזה שקר. הוא וגייסון היו חברים טובים, ובטח חלקו אחד עם השני את הסוד הזה.

"אני מצטערת," חזרתי על דבריי שוב. 

עילם לא השיב לי. הרגשתי שהוא נפגע ממני. מאד.

"זה יעזור אם אני יגיד שוב שאני מצטערת?"

"לא," הוא השיב ישירות, וקם ממקומו. "היה תענוג לדבר איתך," אמר בעוקצנות.

"די, עילם, זה לא ככה!" מחיתי בכאב. היה קשה עבורי לראות אותו סובל.

"מה? מה לא ככה?"

קמתי ועמדתי מולו. "עילם," הנחתי יד על כתפו, והרגשתי שהיד שלי בוערת במקום שהיא נוגעת בכתפו. הוא סילק ממנו במורת רוח את היד.

"תעזבי אותי," הוא אמר בשקט.

"לא."

"זה לא היה שאלה," הוא סינן בשיניים חשוקות. "אני לא רוצה לדבר איתך."

"אתה לא חייב לדבר. אתה יכול גם רק להקשיב."

"גם את זה אני לא מתכוון לעשות."

אמרתי בקול מתחנן: "אז רק תסתכל?"

עילם לא טרח להשיב.

"תסתכל עליי," אמרתי לו בחדות.

הוא הסתכל עליי בקושי.

"מה?"

נתתי לו נשיקה, ישר על הפה. הוא היה מופתע, ונרתע אחורה.

"מה מה מה? לא הבנתי מה הולך איתך," הוא אמר בזהירות.

"אני מתכוונת לעזוב את גייסון," הודעתי לו בחגיגיות. "כדי להיות איתך."

הוא היה נראה מופתע. "מה?"

"כן," אמרתי בחיוך, ונצמדתי אליו. 

************

מצטערת שלא היה פרק הרבה זמן, יחסית.. תקראו לזה איך שתרצו- מחסום כתיטבה, חוסר זמן..

אבל חזרתי לכאן, במרץ יותר מתמיד. תיהיו מוכנים לעוד הרבה פרקים! (מקווה, כן? בלי נדר!)

בנתיים... תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא