עשן ומראות

הייתי בטוחה שאני כבר לא אצליח להמשיך את הפאנפיק הזה, אבל אז פתאום באה לי ההשראה. אני מבקשת סליחה מכל מי שהתאכזב מההמתנה, וקריאה מהנה (:

פרק 13:

אור אפל

הארי חשב הרבה על האנשים שאיבד, במיוחד בימים שאחרי מותה הפתאומי של אימוג'ן וורן. רג'ינה לא דיברה עליה הרבה – היא בעצם דיברה מעט מאד באותם ימים. אבל האבל האילם והמודחק שלה ניצב בפי הארי כמו מראה, מזכיר לו את הימים שאחרי הקרב האחרון; את הימים אחרי מותו של דמבלדור, מותו של סיריוס, הזכיר לו את צעקותיהם האחרונות של הוריו בדקות שלפני מותם. הוא ידע שרג'ינה הייתה מנוכרת לאימה, אבל הוא לא היה בטוח שזה הופך את האובדן לקל יותר. זה לא עצר אותה מלתהות מה יכול היה להיות. הוא הכיר את התחושה הזו היטב.

הוא עשה כמיטב יכולתו להיות שם בשבילה בסוף השבוע הארוך שבילו ביחד בדירתו אחרי אותו הלילה, אסירים מרצונם החופשי. הגשם לא הפסיק לרדת במשך שלושה ימים. הוא ציפה ממנה לדחות את הנחמה שלו, כמו שהוא דחה את ניסיונותיהם של אחרים לנחם אותו אחרי שאיבד אנשים חשובים בחייו, אבל היא קיבלה אותה.

היא לא שיתפה אותו ברגשותיה. היא לא בכתה. שניהם היו שתויים רוב הזמן, ובילו שעות רבות במיטה. הוא התחיל לשים לב שהיא נוגעת בו כמעט בכל רגע נתון, אפילו אם רק החזיקה את ידו כשניסתה להירדם. מידי פעם הודתה לו בלי סיבה נראית לעין.

הוא מעולם לא שאל אותה למה היא מודה לו, לא לחץ עליה לדבר, חייך בחזרה כשהיא חייכה חיוך נדיר. הוא שנא את עצמו מעט על כך, אבל היו רגעים בהם חשב שהיה רוצה שמישהו היה מנחם אותו ככה בתקופות האובדן שלו. אף אחד אף פעם לא באמת הבין מה הוא היה צריך.

הוא התעורר בבוקר יום שני עם חמרמורת איומה. הוא בקושי הצליח לזכור איך הגיע למצב הזה; רק אחרי שהצליח להתיישב ולפקוח את עניו כנגד האור הבחין בבגדים הזרוקים מסביב לחדר ובמנורת השולחן השבורה, והתחיל להיזכר.

הוא חיטט בין הבגדים בסבל בחיפוש שרביטו ותיקן את המנורה. הוא זכר רק במעורפל איך זה קרה, אבל גם המעט הזה העלה חיוך על פניו. הוא הצטער ששתה כל כך הרבה, כי היה רוצה לזכור את הלילה הזה יותר טוב.

ריח של קפה טרי פיתה אותו להתלבש לצאת מהחדר, והוא הופתע לראות ארוחת בוקר של ממש מוגשת על שולחן האוכל. בחוץ הסופה הארוכה הסתיימה. האור החורפי החיוור האיר את רג'ינה שעישנה במרפסת, שיערה הארוך אסוף בזנב סוס שגלש על גבה. המראה עורר תחושה בליבו לה הוא לא ידע לתת שם. הוא לא חשב שזה משהו שהרגיש קודם, אפילו לא כשהסתכל על ג'יני.

הוא מזג לעצמו קפה ויצא לארח לה חברה. בחוץ היה קר ולח מאד. בקבוק וויסקי ריק שננטש על המעקה התכסה קרח במהלך הלילה. בחמיצות מסוימת, הארי נזכר שהם פתחו את הבקבוק הזה לראשונה באותו הלילה בו סיימו אותו. יותר נכון, הוא סיים אותו.

רג'ינה חייכה אליו כשהצטרף אליה בתצפית שלה על העיר. זו הייתה הבעה נדירה, והוא אהב אותה.

"יצאת מהדירה?" הוא שאל אותה, מחווה אל השולחן שנשקף דרך דלת הזכוכית. בפעם האחרונה בה פתח את המקרר היו בו רק כמה בקבוקי בירה וצנצנת חרדל.

"הרגשתי שאני אשתגע אם אני אשאר בפנים עוד דקה," רג'ינה השיבה, לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגרייה.

"זה יכול להיות מסוכן בשבילך. היית צריכה להעיר אותי."

היא רק משכה בכתפייה. הוא לא ציפה לתגובה אחרת. היא לא רצתה את הליווי שלו, והיא הייתה עושה זאת שוב בלי לחשוב פעמיים.

"חוץ מזה שהיית צריך את השינה," היא הוסיפה בטון הרבה יותר קליל, מציצה בו כמעט בקונדסות מזוית עינה, מקרבת את הסיגריה לשפתיה.

הארי לא הצליח שלא להסמיק, יודע בדיוק על מה היא מדברת. האלכוהול הפך אותו לבטוח בעצמו, אבל בלעדיו הוא הרגיש כאילו קשרו לו את הלשון כשזה הגיע לנושאים כאלה.

הם אכלו ארוחת בוקר בשתיקה כמעט מוחלטת, ואחרי כמה כוסות קפה והרבה מים הוא הרגיש טוב מספיק כדי ללכת לחדר הכושר. רג'ינה לא התלוננה על השתייה שלו, אפילו כשהפריז כמו בלילה שלפני, אבל זה עדיין הביך אותו – הוא ידע היטב מה החברים בבית חשבו על ההרגל הזה – והדבר היחיד שהצליח לגרום לו לשתות מעט פחות היה האדרנלין.

כשחזר הביתה, מרגיש מעט טוב יותר עם עצמו, רג'ינה ישבה על כיסא במרפסת, מאזינה למוזיקה באוזניות ומעשנת בעודה צופה על העיר. היא עשתה זאת הרבה מאז אותו הלילה, כאילו חיכתה לראות שמשהו בעיר משתנה.

מבין שכדאי לעזוב אותה לנפשה, הוא נכנס למקלחת מבלי לומר לה שחזר. אבל כשיצא היא לא הייתה שם. הוא תכנן לבדוק את החדרים האחרים כשהבחין בנייר חום מקומט על הדלפק. תחושה רעה מאד התעוררה בו. הוא ניגש ויישר את הנייר. סמל החיפושית המכונפת היה טבוע עליו.

הוא קילל חרישית. הם סיכמו שיחליטו ביחד מה לעשות ברגע שפרימרוז תקרא לה, אבל נראה שרג'ינה לא חשבה הרבה לפני שהלכה בלי לומר לו דבר.

הוא חשב נואשות מה לעשות. ביתה של פרימרוז היה מוגן בכישוף, הוא לא יכול היה להגיע אליו כל עוד לא ידע בדיוק איפה הוא נמצא. אבל הוא לא יכול היה לסבול לשבת שם בחוסר מעש ולחכות שרג'ינה תחזור. אם היא תחזור. מה אם פרימרוז גילתה מה עשו? מה היא יכולה לעשות לרג'ינה? פניו של גמדון הבית עלו בעיני רוחו, והוא קימט את הנייר בחוסר אונים.

נקישה על הדלת החזירה אותו למציאות בבעיטה. משתוקק שזו תהיה רג'ינה שחזרה, הוא כמעט רץ אל הדלת ופתח אותה בתנופה מבלי לחשוב פעמים.

ג'יני עמדה בדלת הדירה שלו. כל מחשבה אחרת נדחקה מחוץ לראשונה על ידי הידיעה הענקית שהיא שם. ביטנו התהפכה. פעם חלם על הרגע הזה, אבל כעת קילל את תקוותיו הישנות. למה דווקא עכשיו, כשהכל התחיל להסתדר?

התשובה לשאלה הגיעה תוך שבריר שנייה. ג'יני נראתה שונה מאד מהפעם האחרונה בה ראה אותה, ומהר מאד הוא הבין מה פשר השינוי המוזר: היא לבשה מעיל חום ארוך וחיבקה את עצמה בחוזקה, אבל אלה לא הצליחו להסתיר את בטנה התפוחה.

"היי," היא אמרה במאמץ אילעי לשמור על קול רגוע.

רק אז הוא הבין שהוא בוהה בה בלי רסן. הוא עצם את עניו לרגע, אבל המציאות לא השתנתה כשפקח אותן.

הוא חיכך בגרונו. "שלום." הוא הבין שהם עומדים בדלת ושותקים. הוא התאמץ לייצב את קולו והזמין אותה להיכנס.

ג'יני נכנסה ותייצבה במרכז החדר, מהדקת את מעילה סביבה כאילו היה לה קר. היא מעולם לא נראתה כל כך קטנה ופגיעה בעניו. הוא הבין שהוא עדיין מחזיק בנייר המקומט עם סמלה של פרימרוז וזרק אותו בזעם לפח האשפה. הדאגה לרג'ינה התחלפה בכעס עצום. עכשיו הוא לא יכול היה לעזור לה אפילו אם היה רוצה, והיא תישא בתוצאות.

הוא הסתכל לעבר ג'יני בחשש. היא בחנה את דירתו, שהייתה מוזרה בעיניה כפי שהייתה מוזרה בעיני רון, ולא הבחינה בהתקף הזעם הרגעי. הוא התאמץ לנשום כרגיל והציע לקחת את המעיל שלה. היא הסכימה בביישנות חריגה מאד, מודעת היטב למבטו כשפשטה את מעילה. הבטן שלה נראתה גדולה אפילו יותר בהיעדר המעיל.

"את רוצה לשתות משהו?" הוא הציע אחרי שתלה את המעיל, אובד עצות לחלוטין.

"הארי," היא קטעה אותו במעשיות.

הוא נאנח. לא היה לו מושג איך להתנהג. הוא אפילו לא ידע מה עליו לחשוב. והעובדה שהיא בחרה שלא לדבר הפכה את זה לקשה עוד יותר.

הוא חשב לשאול מתי זה קרה, אבל זו הייתה שאלה אידיוטית. אז הוא חשב שאולי זו בעצם אי הבנה ענקית, ושג'יני לא שם כדי לספר לו שהוא עומד להיות אבא, אבל זה היה אידיוטי עוד יותר. זו הייתה בדיוק הסיבה שהיא הייתה שם.

"למה עכשיו?" הוא מצא את עצמו שואל לבסוף, במאמץ רב. "למה חיכית עד עכשיו?"

"לא תכננתי לספר לך," היא הודתה בישירות אופיינית. "כל כך כעסתי אחרי שעזבת, אז כשגיליתי שמרתי את זה בסוד, אפילו מההורים שלי. החלטתי שאני אגדל אותו לבד... אבל אז הבנתי שזה משהו נורא לעשות. לכל ילד מגיע שיהיה לו אבא."

הארי הרגיש כאילו חטף סתירה. הוא לא באמת הפנים מה התרחש עד אותו רגע, כשג'יני אמרה אבא והכוונה הייתה אליו. הוא החליט עוד בנעוריו שיום אחד יהיו לו ילדים, ושהוא יתן להם את כל מה שלא היה לו כילד, אבל הוא לא ציפה שהיום הזה יגיע כל כך מהר, ובכזו פתאומיות.

ג'יני ניגשה אל הספה והתיישבה בזהירות. הוא לא הצליח לתפוס את העובדה שהיא הייתה בהריון. הוא לא יכול היה לדמיין איך היא הרגישה, נערה בת שבע- עשרה בהריון, שומרת את הסוד העצום הזה מכל העולם. והוא, שכה התגאה באהבה חסרת התנאים שלו אליה, לא היה שם בשבילה.

הוא התיישב בצד המרוחק של הספה, שוקע בשלולית של תיעוב עצמי.

"אל תראה כל כך מסכן," היא אמרה לו בהתרסה.

הוא עמד להגיד משהו מתוך כעס אבל עצר את עצמו. זה לא היה הזמן לפצוח בריב. "אני לא מסכן," הוא אמר בקור רוח מאומץ. "אני פשוט מרגיש נורא שהיית צריכה לעבור את זה לבד."

פניה של ג'יני נשטפו חרטה. הארי הסתיר את שביעות הרצון שלו, אומר לעצמו שהוא אידיוט כי הוא מרגיש ככה. אחרי שהיא עזבה אותו הוא היה כה מדוכא באופן כללי שהכעס שלו נדחק הצידה. כעת הוא נגלה במלואו בפעם הראשונה.

היא קמה פתאום וביקשה סליחה, ממהרת אל המסדרון בלי לשאול איפה השירותים. אם הארי לא היה מכיר אותה היה חושב שזה נראה כאילו היא עומדת לבכות. יודע שזה כנראה תופעת לוואי של ההריון, הוא הפציר בעצמו לשים את הכעס שלו בצד ולהיות עדין יותר. הוא היה מוכרח להתחיל לשלוט בעצמו. הוא עמד להיות אבא...

*

רג'ינה הופיעה בחדר הכניסה של פרימרוז, מורגלת כל כך למעבר ממקום אחד לאחר שהיא כבר לא הרגישה סחרחורת, וזרקה את הפחית החלודה לדלי מפתחות מהעבר המשומשים שליד הדלת. בניגוד לדירה של הארי, שהייתה מוצפת אור ורעש עירוני, ביתה של פרימרוז נתן לה תחושה שהיא נמצאת עמוק מתחת למים. כל הווילונות היו משוכים על החלונות, והאור היחיד בקע מהזכוכית העבה שבדלת, נראה כאילו הוא מגיע ממרחק רב.

לרגע קצר מאד היא התחרטה שלא אמרה להארי כלום והתפתתה לחזור, אך הרגע חלף במהרה. היא הייתה מרגישה רגועה הרבה יותר אם הייתה יודעת שהוא שם לידה, מתחת לגלימת ההיעלמות שלו, משגיח עליה. אבל זה היה משהו שהיא הייתה צריכה לעשות לבד, בלי שהוא יחכה בהיכון להוציא אותה מהבוץ. האפשרות לשקוע בתחושת הביטחון שהוא השרה עליה הייתה מפתה במיוחד, אבל היא אסרה על עצמה להיכנע לצורך הזה. הוא היה האדם האחרון שנשאר לה בעולם, וזו בדיוק הייתה הסיבה שהיא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להיות כל כך תלויה בו.

היא הלכה אל חדר העבודה של פרימרוז כסהרורית. הבית הרגיש שונה באותו היום, אבל היא חזרה ואמרה לעצמה שזו רק התחושה שלה. שום דבר שם לא היה שונה, חוץ ממנה. לא הייתה לפרימרוז דרך לדעת מה היא עשתה, מה קרה לה. הפחד שלה גרם לה לראות דברים שלא היו שם, זה הכל.

היא הקישה על הדלת וחיכתה בנימוס לשמוע את קולה של פרימרוז, כפי שהיא חינכה אותה. אז היא לקחה נשימה עמוקה, השתלטה על פניה, ונכנסה.

פרימרוז עמדה מול החלון, זרועותיה משולבות ושרביטה בידה.

"רצית לראות אותי?" רג'ינה דיברה כרגיל.

"שבי, בבקשה," פרימרוז השיבה, מחווה אל הכורסאות שמול האח. רג'ינה צייתה, תוהה האם האישה השנייה הייתה טורחת על גינוני נימוס אם עמדה לעשות לה משהו.

פרימרוז שתקה רגע ממושך, לא מפנה את מבטה מהחלון. רג'ינה התחילה להיות עצבנית. כשסוף- סוף דיברה, היא אמרה, "הרומן שלך עם אדון פוטר הוא אי נוחות גדולה עבורי, רג'ינה."

רג'ינה הופתעה מההצהרה. לא מכך שפרימרוז ידעה, אלא כי קראה לה לשם על מנת לדבר על זה. היא חשבה מה היא אמורה לומר. שהיא תיפרד מהארי? זה באמת מה שפרימרוז ציפתה לשמוע?

"פוטר לא עשה דבר מלבד להפריע לי מאז שהגיע לכאן," פרימרוז המשיכה, לא מחכה לתגובתה של רג'ינה. "הוא הפנה את המשרת שלי נגדי, סיכל את התוכניות שלי, ועכשיו הוא מסיט אותך מהנתיב שייעדתי לך. זה לא מקובל עלי."

רג'ינה לא דיברה. האם פרימרוז יודעת מה עשו? חוסר הוודאות הטריף אותה.

"לפני שלושה לילות הענק המקורי הושמד." לראשונה פרימרוז סבה אליה, מסתכלת עליה בזעם בוער. רג'ינה שמרה על קור רוח. "אף אחד לא שרד את האירוע. אמרי לי, את יודעת מה כוחו של הענק?"

רג'ינה הנדה בראשה.

"בהינתן הכלי המתאים הענק יכול להחזיר מהעבר השני נשמה של אדם שמת, ולשלוט בו."

רג'ינה נזכרה באימה שוכבת כשהענק על צווארה, וחשה צמרמורת. "מה זאת אומרת כלי?"

"אדם אחר. אדם בעל התנגדות מועטה, שהיה קרוב לאדם שמת. קרוב משפחה או נאהב."

רג'ינה לא ידעה מה לומר. אירועי אותו הלילה התערבלו במוחה, מחפשים ונכשלים למצוא הסבר וקשר. למה פרימרוז מספרת לה את זה דווקא עכשיו?

"יש לך הזדמנות אחת, רג'ינה," היא אמרה בקור פתאומי. "לספר לי איך את קשורה לכל זה, לפני שאני אשתמש באמצעים לא נעימים."

המחשבות התנגשו בראשה של רג'ינה. מה לעשות? להכחיש? לשקר? לספר את כל האמת?

ההשתהות הקצרה הרגיזה את פרימרוז. היא כיוונה אליה את שרביטה ולפני שרג'ינה הספיקה להגיב יד קרה חדרה לתוך ראשה, פורצת את חומות התודעה והזיכרון באכזריות, לופתת את זיכרונותיה. כאב חד קרע את ראשה. היא חוותה שוב את אירועי הלילה ההוא, לא כזיכרון או מחשבה, אלא בבהירות חדה וכואבת, כאילו חיה את הרגעים האלה שוב. היא ראתה את אימה במיטה, קורדל עמדה להרוג אותה, ואז אימוג'ן אמרה לה שהיא מצטערת – נון סאנגון דיפאביט – והאש השחורה כילתה הכל. ואז היא הייתה עם הארי...

האירועים החלו לתגלגל לאחור בתוך ראשה, והיא חיה את החודשים האחרונים כמו סרט שמורץ לאחור, עד הלילה בו נפלה מהגג. היא חיה שוב את הלכידה, את העינויים בחדר החשוך, את האימה של הצעדה אל הגג, את הנפילה. ואז הזמן שוב רץ לאחור, הפעם מהר יותר, נעוריה הכואבים נמתחים על פס ארוך, ואז ילדותה, והיא עוד חיה בבית עם אימה והחיים לא היו גרועים כל כך. עוד אחורה, רחוק יותר ויותר אל ילדותה, והיא ראתה דברים שהיא בכלל לא זכרה, מקומות שהיא מעולם לא ראתה.

הכל האט. ניחוח עז של שרף עצים ועלים ירוקים נחרט בזיכרונה. היא בכתה אל אימה, אבל היא לא עשתה דבר על מנת לנחם אותה. גם היא בכתה. ואז עוד אחורה, רחוק כל כך שמוחה התמלא צלילים וצבעים וחסרי פשר, והיא ראתה איש. הוא היה דומה לה. לא אל מי שהייתה בזיכרון, אלא למי שהייתה במציאות, במשרדה של פרימרוז. ואז, כמו אדם שיודע שהוא חולם, שברה את הכישוף וחזרה למציאות.

דמעות זלגו במורד פניה. העולם התנדנד סביבה. היא נפלה על הרצפה בריפיון איברים והקיאה.

לקחו לה רגעים ארוכים להירגע מהחוויה. לולא ראתה את נעליה של פרימרוז בזוית עינה הייתה בטוחה שהיא עזבה את החדר. לבסוף היא עשתה מאמץ אילעי לעמוד זקופה, לא נותנת לה את העונג לראות אותה כורעת לרגליה. היא ציפתה לראות שביעות רצון או זעם על פניה של האישה, אבל היא ראתה רק סקרנות.

היא רצתה לצעוק עליה, להחזיר לה על מה שגרמה לה להרגיש, אבל היא הייתה מרוקנת. היא הייתה יכולה רק להסתכל בה בעודה בוחנת אותה כאילו היא רואה אותה לראשונה.

ואז היא חייכה. ההבעה הייתה מטרידה. לא כי הייתה מרושעת או מפחידה, אלא כי רג'ינה מעולם לא ראתה את פרימרוז מפגינה רגש כנה כלשהו. היא נראתה מסופקת, כמעט עליזה, כאילו שכחה לגמרי מהענק.

"את אוצר, רג'ינה," היא אמרה.

"מה?" רג'ינה הייתה בטוחה שהזמזום באוזניה הפריע לה לשמוע מה היא באמת אמרה.

"את, ללא ספק, ההשקעה הכי משתלמת שהייתה לי," פרימרוז המשיכה בסיפוק. "אני מוכנה לסלוח לך על שעזרת לפוטר. את תיפטרי ממנו עכשיו ולתמיד, ונוכל להמשיך לדרך חדשה. אולי אני אפילו אמנה אותך לעוזרת שלי..."

"אני לא עומדת לעשות שום דבר בשבילך," רג'ינה אמרה באיטיות. היא הייתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי להרכיב את המילים בראשה.

"את תעשי את זה," פרימרוז קבעה, "ואת עוד תודי לי על כך. אימפיריוס!"

רג'ינה עשתה ניסיון עלוב להגן על עצמה בזרועותיה מכאב נוסף. אבל הכאב לא הגיע. היא הרגישה התעלות מוחלטת, טובה יותר מכל סם. כל שריריה נרפו, הזעם והפחד הרפו ממנה, מותירים אותה לצוף באופוריה נעימה.

"את לא צריכה את הארי," קול מתוק בתוך ראשה אמר. "הוא מנסה לשלוט בך. תראי לו שאת חזקה בלעדיו. תהרגי אותו."

היא הזדעזעה מהמחשבה לפגוע בהארי. אך האופוריה חזרה והטביע אותה כמו גל.

"הוא לא שונה מכל גבר אחר. הוא ישתמש בך ויזרוק אותך. תהרגי אותו לפני שהוא יפגע בך."

"לא." קול אחר, דומה הרבה יותר לקולה שלה, התריס בתשובה בתוך הערפל. "למה שאני אקשיב לך?"

"תהרגי אותו," הקול הפציר בה במתיקות מפתה. "תראי לו את הכוח שלך. תראי לו שהוא לא יותר טוב ממך. זה ירגיש טוב. את תאהבי לראות אותו מתחנן על חיו – "

"לא!" קולה שלה החזיר אותה למציאות. צעקתה הדהדה בחלל.

פרימרוז בהתה בה בתדהמה. היא כיוונה אליה קללה נוספת ורג'ינה הפתיעה את עצמה כשהדפה אותה ללא מאמץ. התדהמה של פרימרוז התחילה להתחלף בפחד. זה עורר ברג'ינה סיפוק נורא.

כל גופה רעד, אבל לא בחולשה; היא לא הייתה מסוגלת לספוג את תחושת הכוח העוצמה שעלתה על גדותיה בתוכה. המילים שהקול הזה אמר הגיעו עמוק מתוכה – איך שהוא, פרימרוז הציפה את הפחדים האפלים שלה והעלתה אותם על פני השטח. אבל היא הצליחה להדוף אותה. היא התעלתה עליה. הקול צדק בדבר אחד – תחושת הכוח הייתה ממכרת.

"גורל," פרימרוז אמרה. היא הייתה נדהמת ומפוחדת בו בזמן. "זה אכן הכוח החזק ביותר בעולם..."

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה משהו כזה, ובכל זאת רג'ינה עדיין לא הבינה על מה היא מדברת. אבל היא לא עמדה לתת לחידות שלה להמשיך לבלבל אותה. נמאס לה להיות הבובה שלה, להיתלות בה, לציית לפקודותיה ולפחד ממנה. ההכרה בכך מילאה אותה בכוח צרוף, כוח שחיכה עמוק בפנים שתשחרר אותו.

קול דיבר אליה. זה לא היה הקול שפרימרוז שתלה בתוכה, וגם לא קולה שלה. הוא לא דיבר במילים. אבל איך שהוא היא הבינה אותו, כי היא כבר שמעה אותו פעם. קור טיפס במעלה זרועותיה. כשהיא הסתכלה בהן גילתה שווירידה הפכו לשחורים תחת עורה, כאילו היו מלאים בדיו...

זה קרה לה כבר פעם. היא לא זכרה זאת עד אותו הרגע. זה קרה כשהיא ניסתה לקרוא את המגילה שמצאה, והאותיות זלגו מעל הקלף וחדרו תחת עורה. הארי לקח אותה למועצה ומשם הכל התגלגל, והרגע הזה נמחק מזיכרונה. איך ייתכן ששכחה שזה קרה?

עכשיו היא זכרה. הזיכרון האיר את כל מה שקרה מאז ועד אותו הרגע באור שונה, אפל. היא הרגישה שהיא לא לבד.

היא כיוונה אל פרימרוז את שרביטה. היא ניסתה לעשות משהו, אבל רג'ינה הגיבה במהירות של נחש, מפרקת אותה מנשקה ומצמידה אותה לקיר. מאיפה הגיעו הכוח והמיומנות האלה?

אולי הם תמיד היו שם, והיא פחדה להשתמש בהם. הם נרמסו תחת נעליהם של אנשים כמו פרימרוז, שניסו לנצל אותה ולשלוט בה. הם שקעו בתרדמת תחת תחושת הביטחון השקרית שהארי השרה עליה.

המחשבה על הארי עוררה בה זעם בלתי נשלט. היא עצמה את עיניה בכוח, מנסה להיאבק בתחושה שאיימה להטביע אותה. הפעם זו לא הייתה פרימרוז שגרמה לה להרגיש ככה. התחושות נבעו ממנה. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו כפי שראתה אותו בחלומה, צופה בה עולה באש, ידיו מגואלות בדמה...

ואז ההתקף חלף. היא גילתה שהיא מכסה את פניה בידיה. היא ניסתה לנשום. האור האפל נעלם, והיא שוב הייתה לבד.

היא הרימה את מבטה. פרימרוז הייתה שרועה על הרצפה, ראשה שעון על הקיר בתנוחה לא טבעית. עיניה היו פעורות ומתות.

רג'ינה החניקה צרחה. האם היא עשתה את זה? היא לא זכרה. היא לא הצליחה לזכור כלום. הדקות האחרונות חמקו ממנה כמו מים, לא משנה כמה ניסתה לאחוז בהן, ונעלמו. מותירות אותה לבד עם גופה חסר החיים של פרימרוז...

רג'ינה לא חשבה פעמיים לפני שברחה מהחדר. היא ירדה במדרגות בריצה והתפרצה דרך הדלת הראשית. היא מצאה את עצמה ברחוב הומה אדם, כלל לא קרוב למקום בו הבית היה באמת. אנשים הסתכלו עליה בצורה מוזרה. האימה שלטה בכל שריר בגופה.

היא התחילה לרוץ. היא בקושי הצליחה לנשום. רגליה כאילו היו מופרדות מגופה, נושאות אותה כמה שיותר רחוק. מה היא עשתה?...

היא עצרה בפתאומיות כששלושה אנשים חסמו את דרכה. העוברים והשבים הלכו סביבם מבלי להבחין בקיומם. רג'ינה הסתובבה לכיוון השני וגילתה שהיא מוקפת. גבר כהה עור בחליפה הופיע שם בקול פקיקה. רג'ינה צפתה בו פעם מדבר עם הארי מתחת לגלימת ההיעלמות. היא לא הצליחה לזכור את שמו, אבל ידעה מי הוא, וידעה שהוא מחפש אותה. עכשיו הוא מצא אותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא