ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 14:

"הרמיוני! הרמיוני!!" קולו הרחוק של רון נישא מן המרתף.

"רון... רון..." היא לחשה, מותשת.

לא, היא לא תבכה. היא לא תיתן להם ליהנות מכך.

"החבר שלך לא יכול לעזור לך עכשיו, בוצדמית", בלטריקס צחקה בזלזול, והניפה את שרביטה פעם נוספת לכיוונה של הרמיוני.

הרמיוני ידעה מה עומד להגיע אך זה לא הפחית מעוצמת הכאב. היא הרגישה כאילו כל עצמותיה עולות באש, כאילו קורעים גיד אחר גיד מגופה. היא רק רצתה שזה יגמר כבר.

גופה התרומם באוויר מעט ונזרק על ערימת חפצים, בטוחה שתראה על עורה לאחר מכן את הסימנים לכך, בנוסף לצלקות שרצף הקללות ישאירו על גופה.

היא הייתה תשושה, אך לא יכלה להפסיק לצרוח, מודעת רק לכאב שחשה.

"ה-ר-מ-י-ו-נ-י-!" היא יכלה לשמוע את רון, מונע ממנה לאבד את שפיותה, המגדלור שלה. הרי הוא הבטיח שיגן עליה, שהיא יכולה לסמוך עליו.

כל גופה הלם בכאב וסבל, היא הייתה שבר כלי.

היא שמעה את צחוקה הקר של בלטריקס, רואה מזווית עיניה את משפחת מאלפוי, עומדים בצד, אומנם לא מענים אותה אך גם לא מפסיקים אותם.

בלטריקס שאלה אותה על החרב, ואם רון לא היה צורח באותו זמן את שמה, מוחה לא היה מתבהר מספיק על מנת להמציא תירוץ אמין לכך שהחרב אצלם, מקווה שזה יפסיק את הכאב. אך בלטריקס הטילה עליה קללת קרושיאטוס נוספת ורק לאחר מכן דרשה שיקראו לגובלין מן המרתף.

הרמיוני שכבה באפיסת כוחות על הרצפה הקרה בערבול חושים, נעה בין מודע לטשטוש.

לא יודעת האם אכן זה אמיתי שרון והארי איתה שם ביחד, שהם הצליחו לצאת מהמרתף בדרך לא דרך ובאו לחלץ אותה, אך אם זה לא היה אמיתי היא לא הייתה כל כך סובלת מכאבים עכשיו.

היא הרגישה שבלטריקס מקימה אותה בגסות על רגליה ומצמידה סכין חדה לצווארה. היא חשה את הסכין חותכת מעט את עורה וטיפות של דם יורדות במורד צווארה.

מה שקרה אח"כ התרחש כל כך מהר שמוחה הדואב לא יכל לקלוט, היא רק שמה לב שבלטריקס שחררה אותה והיא רצה במהירות לכיוונו של רון, שרץ אליה, כורך את ידו האחת סביבה כדי לתמוך בה ואילו היד השנייה החזיקה בידו של דובי והם התעתקו מן אחוזת מאלפוי המקוללת.

היא יכלה להריח את ריחו המלוח של האוקיינוס בנחיריה. היא הסתכלה סביב בפחד, תחושת הקלה כאשר ראתה שאיש משוהי האחוזה לא הצטרף אליהם, אך זאת התחלפה בתחושת עצב כשראתה את דובי בין ידיו של הארי. היא ידעה עד כמה הוא חשוב להארי, מה הוא עשה בשבילו ועכשיו גם בשבילה ובשביל רון, אך היא לא יכלה לעזור לו, הוא כבר איננו.

רון עזר לה לקום על רגליה, תמך בה כשהם התקדמו לכיוון הצריף.

באמצע הדרך רגליה בגדו בה והיא כבר לא הייתה יכולה ללכת, למרות התמיכה של רון. הוא השחיל יד אחת מתחת לרגליה ויד שניה תמכה בגבה וכך הוא הרים ונשא אותה עד לצריף.

היא שמעה אותו הולם על הדלת עם רגלו, וכשהדלת נפתחה היא יכלה לשמוע אותו מתחנן "ביל, בבקשה, אני צריך שתעזור לי. הרמיוני..." היא שמעה אותו מייבב ודמעות הרטיבו את קצה ראשה.

הכל הרגיש כמו כתם מטושטש אחד גדול עדיין. היא הרגישה שהוא מעלה אותה במדרגות, אך כשהוא רצה להניח אותה על המיטה היא תפסה חזק בחולצתו. הוא הניח את ידו על ידיה ואמר בשקט "את מוגנת, אנחנו בצריף הצדפים, אצל ביל ופלר. אף אחד לא יפגע בך, את בטוחה".

היא שחררה את חולצתו, מניחה לו לשים אותה על המיטה. "אתה נשאר פה, נכון?" אמרה בקול רצוץ.

הוא התחבט עם עצמו ואז אמר "אני צריך ללכת לעזור להארי, אבל מיד אח"כ אני אחזור. תשתי את זה" הוא הושיט לה כוס מלאה בשיקוי שפלר הביאה, "זה יעזור לך להתאושש ויגרום לך לישון. את אפילו לא תשימי לב שהלכתי, ואני אחזור לפני שתתעוררי. אני ממש במרחק של כמה עשרות מטרים ממך, אני לא עוזב אותך", הוא נשק לקדקודה.

היא נשמה עמוק ושתתה את השיקוי. היה לו טעם מתקתק ומיד הרגישה את ההשפעה שלו, נכנעת לשינה הנכספת.

-----------

היא לא ידעה כמה זמן ישנה, אך זה היה חייב להיות במשך שעות רבות. כאשר עזבו את אחוזת מאלפוי הייתה שעת ערב מאוחרת, וכעת הייתה שמש חזקה באמצע השמים. למרות זאת, היא עדיין הייתה עייפה ומותשת.

היא הרגישה שהשמיכה סביב רגליה מעט מהודקת והיא הזדקפה כמעה, רק כדי לגלות את ראשה של רון שרוע ליד רגליה, ישן, כאשר שאר גופו נמצא בישיבה על הרצפה ליד מיטתה.

חיוך קטן עלה על שפתיה. הוא אמר שיהיה לידה כשתתעורר והוא אכן היה שם. לפי המראה שלו אפילו לא הספיק להתקלח, למרות ששיערו היה פרוע וידיו ופניו היו מלוכלכות באדמה מאיזה שהיא סיבה.

היא ניסתה לקום בשקט, אך לא הצליחה להימנע מלהעיר אותו.

הוא מתח את גופו הארוך לאחר השהייה בתנוחה לא נוחה והסתכל עליה בלי לומר דבר, בוחן את פניה וגופה.

"תודה" דמעות עלו בעיניה. היא לא רצתה שיחשוב שהיא חלשה, אך לא יכלה למנוע מהדמעות ליפול.

"אני לא יודע איך שרדת את זה, את בין האנשים הכי אמיצים שאני מכיר. אני מצטער שלא הגעתי מוקדם יותר, שלא הצלחתי למנוע את זה בכלל..." קולו נסדק.

היא ליטפה את פניו, "אבל הגעת והצלחת לחלץ אותי וזה מה שחשוב".

"זה לא אני, זה דובי".

"זה גם דובי, גם הארי וגם אתה. וגם שמעתי איך שכשבלטריקס רצתה לקחת אותי התנדבת במקומי, חתיכת משוגע" וזה גרם לשניהם לצחוק מעט בין הדמעות.

"את בטח רעבה, אני אלך להביא לך משהו" הוא קם מן הרצפה.

"למען האמת, נראה לי שאני אעדיף קודם לעשות אמבטיה חמה, להוריד ממני את האירועים האחרונים, את מה שקרה מאז שהגענו לבית של לאבגוד".

הוא הנהן בהבנה, למרות שאצלו אוכל תמיד היה במקום הראשון. "אז כדאי שאני אקרא לפלר בשביל זה".

"אני חושבת שאני יכולה לעשות זאת לבד", אך ברגע שניסתה לעמוד על רגליה, היא נפלה בחזרה על המיטה.

"לא בא בחשבון. פלר תכף תעלה לעזור לך" ובזה הוא יצא מן החדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא