כל דבר שאני יכול כדי לעזור

פרק 14:

"את מצטרפת אלינו לארוחת יום ראשון, נכון?" רון שאל את הרמיוני, "אמרתי להורים שלי שאני אבוא אליהם לפני שאני עוזב לעוד חודש".

היא הסתכלה על הדפים שהיו פזורים על השולחן, "אני צריכה לעבוד" התנצלה.

"זה יום ראשון. תנוחי קצת. וחוץ מזה אני חוזר מחר מוקדם בבוקר ואת לא תראי אותי למשך חודש שלם" אמר, מנסה לשחק על המצפון שלה. הוא חייך בסיפוק כשראה שזה עבד.

"חתיכת ג'ינג'י מניפולטיבי. אני אגיע יותר מאוחר, מרוצה?"

"כן" אמר בזמן שלבש את המעיל שלו, "ואת מוזמנת לעשות את אותה מניפולציה על הארי, הוא במשרד, גם עובד".

"אוקיי" גלגלה עיניים, "רק בגלל שאתה עוזב מחר" זקרה את אצבעה לעברו.

"אני עוד אחשוב שתתגעגעי אליי" אמר באימה.

"לא הולך לקרות".

"כן, כן..." צחק בזמן שנכנס לתוך האח.

---

הוא נהנה להרגיש את הרוח פורעת את שיערו בזמן שעף על המטאטא שלו. נהנה לחזור לעשות את הפעילות הגופנית האהובה עליו. הם שיחקו קווידיץ'- הוא, אנג'לינה וצ'ארלי בקבוצה נגד ג'ורג', ג'יני וביל.

החל כבר להחשיך מעט ולכן הם החליטו להפסיק לשחק, למרות שהסניץ' עדיין לא נתפס. הוא כל כך נהנה שהוא אפילו לא שם לכמות הנקודות לכל קבוצה, אבל ג'ורג', ג'יני וביל הזכירו להם עם חיוך זחוח שהקבוצה שלהם מובילה ב30 נקודות.

חמשתם נכנסו הביתה לשתות מים, משאירים את רון לאסוף אחריו את הדברים ולשים אותם במחסן. הוא נעל את הדלת בעזרת לחש, שהמטאטאים לא יפלו ויפתחו את הדלת.

הוא ניקה את ידיו ורגליו ממעט הבוץ, ונכנס גם הוא ל'מחילה'. שאר משפחתו ישבה בסלון, מול האח הבוערת, אך הוא הלך למטבח כדי להרגיע את הצמא שלו.

"היי, הגעת" אמר בשמחה כשראה את הרמיוני נכנסת לתוך המטבח הקטן.

"אכן, אני מאשימה את החבר הטוב שלי שסחט אותי רגשית" אמרה בטון קשה אך עם חיוך על פניה.

"אולי את צריכה חברים חדשים" משך בכתפו, "איפה הארי?"

"אל תדאג, הבאתי גם אותו איתי. הוא בסלון עם שאר המשפחה שלך".

"תודה. רוצה לשתות משהו?" שאל.

"תודה" היא חיבקה אותו ונישקה אותו על הלחי.

"רק הצעתי לך משהו לשתות" אמר בבלבול, אך עדיין חיבק אותה בחזרה.

"אחרי שהלכת טדי הגיע היום לבית והתנצל. אני יודעת שאתה האחראי לזה. הוא לא הפסיק להגיד כמה הוא מצטער, ושמה שהוא אמר לא נכון בכלל".

"יופי, אני מקווה שזה עוזר לך להבין שזו אשמתו המלאה".

"קצת" אמרה ואז ניערה את ראשה, "לא היית צריך לשבור לו את האף".

"האף שלו פשוט במקרה נתקל באגרוף שלי" רון פער את עיניו בתמימות מעושה.

"במקרה?"

"לגמרי במקרה. ולמה האוויל לא איחה אותו בעזרת קסם?"

"כשפי ריפוי תמיד היו הצד החלש של טדי. בשנה הראשונה שלי בהוגוורטס הייתי יותר טובה בכשפי ריפוי ממה שהוא עכשיו".

"בשנה הראשונה היית טובה יותר מקוסמים בוגרים בהרבה מהדברים" חייך אליה, "אז למה הוא לא ביקש עזרה ממישהו?"

"גאווה אני מניחה".

"לזה לא קשה לי להאמין, האידיוט היהיר והמתנשא-" ואז הוא נעצר, "אין טעם לדבר עליו יותר" אמר בביטול.

"אני אשתה לכבוד זה" הרימה כוס דמיונית.

"אל תגזימי עם השתייה, שלא תשתכרי".

"מצחיק" גיחכה בלעג ואז הרצינה, "רציתי לדבר איתך על עוד משהו. אני חושבת שמגיעה לך התנצלות ממני".

הוא לא יכל שלא לחשוב 'סוף סוף'.

"אני לא יודעת מה נכנס בי. יש לך את כל הזכות בעולם להיות ולשכב עם מי שאתה רוצה בלי שאנשים יניחו הנחות לא נכונות או יפרסמו את התמונה שלך. אני יודעת שאתה לא מנצל אותן, ולא מבטיח להן כלום, ולמרות שיש דרכים יותר מקובלים חברתית וזה לא המעשה הכי ג'נטלמני –"

"הרמיוני" הזהיר.

"צודק, זו התנצלות, סליחה. אם הן רוצות אותך, ואין סיבה שלא ירצו אותך, יש לך את הזכות ליהנות עם מי שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. סליחה שצעקתי עלייך וקראתי לך זונה ממין זכר" צחקקה במבוכה, "ויש לך גם את הזכות לקבוע את הקצב בחיים שלך בלי שאנשים אחרים יאיצו בך או יורידו לך את הביטחון. אבל אני עדיין גאה שהחלטת בסוף לעקוב אחרי החלום שלך, להיות הילאי זה לא פשוט", חייכה חיוך מתרשם.

"ההתנצלות מתקבלת, והאמת שציפיתי שהאימונים יהיו קצת יותר קשים" אמר בגאווה מזויפת.

"באמת?"

"למה את נשמעת מופתעת?"

"זה טון מתעניין, לא מופתע" אבל צבע אדום בהיר עלה בלחייה, "אז הולך לך ממש טוב?"

"הולך בסדר" הצטנע. למען האמת הוא לא רצה לספר להרמיוני שהוא בעשירייה העליונה מבחינת ציונים, הוא חשש שזה ככה רק בהתחלה ושבהמשך הקורס הציונים שלו ירדו. הוא לא רצה שיהיו לה ציפיות גבוהות ממנו ואז היא תתבאס, זה רק יאכזב אותו יותר.

"אני שמחה לשמוע. רק תמשיך להשקיע ולהתאמץ".

"זה התכנון".

-------

החודש הבא היה יותר מפרך מהחודש שקדם לו, כל גופו כואב ומתוח. הם התאמנו, למדו, תרגלו, ישנו וחוזר חלילה. אבל לפחות הפעם נטל המריבה עם הרמיוני לא ישב על ליבו. ובנוסף, כולם היו כל כך עייפים ששאר המגוייסים כבר לא עשו לו חיים קשים, ואפילו חלקם באו אליו עם הזנב בין הרגליים וביקשו את עזרתו על מנת שיוכלו לעקוב אחרי החומר והלחשים שלמדו.

הוא התלבט לשנייה אם לסרב להם בבוז, אבל החליט בסופו של דבר לעשות את הדבר הנכון ועזר להם, משתמש באותן שיטות שהרמיוני הייתה עוזרת לו ללמוד בהוגוורטס. הוא היה מגיע תשוש למיטה, לא מסוגל אפילו לחלום חלומות, בטח שלא סיוטים.

בשבוע האחרון שלהם היו להם אימונים תחת לחץ וסביבה לא מוכרת, לראות כיצד הם מתמודדים במצבים לא ידועים עם הסחות דעת. באחד מהאימונים האלו הקבוצה שלו הייתה צריכה לחצות חורש בלי שיגלו אותם ובזמן קצר ככל שניתן, בלי שיפגעו בהם ובלי להסיט את עיניהם מהמטרה. הקבוצה דיברה על הלוגיסטיקה לפני כן, ובפה אחד הם החליטו לעקוב אחרי התוכנית של רון שהייתה הכי יעילה מבחינה לוגיסטית.

הם התהלכו בין העצים הדלילים, שרביטים שלופים, ניסו להיצמד ככל יכולתם לעצים שיסוו אותם הודות לבגדים שהם שינו את צבעם לפני כן לצבע הדומה לזה של העצים. מתחמקים מחיצים שנורו לכל הכיוונים, מנסים לא להזיז אותם ממסלולם כדי לא להתגלות, קופצים מעל עצים שנפלו פתאום, ומנסים ללכת בקצב המהיר ביותר שלהם.

כמה מטרים לפני שקבוצת העצים נעלמה לחלוטין וכבר היה ניתן לראות את היעד הסופי שלהם, צרחה חדה נשמעה מכל הכיוונים, צעקות קורעות לב. הוא כבר שמע אותן לפני כן.

'הרמיוני' קפא, בהלה אחזה בו והוא נפל על ברכיו, מחזיק את ראשו בין ידיו, מנסה לחסום את הצעקות ללא הצלחה. הוא ידע שזו לא היא, שזה סתם רעש, ושהיא בטוחה ושלמה בבית שלהם, אך למרות זאת כל השרירים שלו התכווצו והלב שלו דפק במהירות. 'לא, זה לא יכול להיות' חשב בפאניקה, 'זה לא קורה באמת. רון! תתאפס על עצמך!' צעק על עצמו, ובדרך לא דרך הוא הצליח לעמוד על רגליו הרועדות והדביק את שאר הקבוצה שלו, מגיע מתנשף ליעד הסופי.

המפקד נעמד לידם והחל לדבר ולהסביר, "כל הכבוד, הצלחתם לעבור את זה בזמן נמוך מן הממוצע. רעיון טוב לשנות את צבע הבגדים, כמו כן גם הרעיון שלא להסיט את החצים ממסלולם, היו מגלים אתכם תוך שניות. העצים שנפלו הראו לכם שאי אפשר לסמוך על משהו שנראה לכם יציב, הוא יכול להתערער בכל רגע. הצעקות ששמעתם הן צעקות של אישה שמענים אותה בעזרת-"

"קרושיאטוס" רון השלים בשקט ושאר הקבוצה הסתכלה עליו.

"נכון" המפקד קטע את השקט שהשתרר והעיניים חזרו אליו, "לפעמים יהיו אנשים בצרה מסביבכם, אך לא תמיד אפשר לעזור וצריך להבין שלפעמים אין ברירה אלא להמשיך הלאה".

רון לא אהב את החלק הזה. הוא לא עומד להפקיר אנשים בצרה.

"משוחררים" המפקד אמר, "וויזלי, מילה?", ורון נשאר במקומו בזמן ששאר הקבוצה שלו הלכה.

"קפאת שם לקראת הסוף. מה קרה?"

רון קיווה שיתעלמו מהחלק הזה, אך תקוותו הייתה לשווא. "רק נזכרתי במשהו, המפקד. זה לא יהווה בעיה בעתיד".

"כדאי מאוד שזה לא יחזור על עצמו. כרגע יש לך את הציון הגבוה ביותר בלוגיסטיקה וטקטיקה, אל תיתן לאירועי העבר להשפיע על ההווה שלך".

"כן המפקד" הוא הנהן אליו, יודע בלבו שקל להגיד, קשה לבצע.

"משוחרר".

----

"לא!! קחו אותי! הרמיוני, הרמיוני! תעזבו אותה, קחו אותי במקום!!"

"וויזלי".

"לא! הרמיוני!"

"וויזלי" מישהו קרא בקול וניער אותו.

רון הזדקף בחדות במיטתו והסתכל סביבו מתנשף, חולצתו רטובה מזיעה. עיניים נועצות בו מבטים מתוך החשכה. הוא לא הבין מה קרה, הוא עדיין היה חצי משותק ממה שראה בתוך ראשו.

"דיברת מתוך שינה. יותר נכון צעקת מתוך שינה", הבחור הצעיר אמר בחוסר נוחות.

הוא יכל להרגיש את ליבו דופק במהירות בתוך חזהו. "אמ.. תודה שהערת אותי אוליבר" התנשף והסתכל על האדם מולו, מזהה אותו כאחד המגוייסים שהוא היה עוזר להם בקורס.

"בטח" אמר לו בשקט ואז קרא בקול לשאר האנשים בחדר, "תחזרו לישון, ההופעה נגמרה, חבורת חטטנים".

רון הודה לו בליבו על ההתחשבות. הוא קם מן המיטה ויצא מן החדר, רואה עדיין את המבטים עוקבים אחריו. הוא שטף את פניו במלתחות שהיו צמודות לחדר שלהם ונשם עמוק. 'אני לא מאמין שעשיתי את זה' התאכזב מעצמו, חושש להיות הבדיחה של המחזור- בבוקר נפל על ברכיו בגלל כמה קולות ובלילה צועק מתוך שינה, 'כמו ילד קטן, אידיוט, שלא מסוגל לשלוט בעצמו ולהיות אמיץ' היכה את עצמו מילולית. הוא החליף את החולצה הרטובה שלו מזיעה בחולצה נקייה וחזר למיטה, נשכב על צידו והפנה לשאר החדר את גבו.

 בבוקר הוא התיישב לצד השולחן, קובר את עיניו בארוחת הבוקר שלו, מתעלם מן המבטים ששלחו אליו. 'תודה לאל שמחר יוצאים לחופשה. קצת יותר מ24 שעות לסבול את זה, אני מסוגל. בתקווה שאחרי שנחזור מהחופשה כולם כבר ישכחו את זה' חשב בתקווה.

להקלתו, ולהפתעתו, כבר כשהחלו את האימונים שלהם לאותו יום הסיוט שלו היה חדשות ישנות, איש כבר לא נועץ בו מבטים מוזרים.

"היי" אוליבר התיישב מולו בארוחת הצהריים.

"היי אוליבר" רון אמר באי נוחות, "תשמע, אמ... תודה על אתמול".

"זה כלום" נפנף בידו לביטול, "אם הייתי עובר רבע ממה שאתה עברת בתקופת המלחמה ובשנים שקדמו לה, בטח הייתי מתעורר כל לילה עם סיוט חדש, וכך גם רוב האנשים כאן, והם יודעים את זה. אין לך מה להתבייש, זה כלום".

"תודה בכל מקרה, אני לא לוקח את זה כברור מאליו. אני לא רוצה לתת עוד סיבה לשאר המגוייסים לשנוא אותי, הם מוצאים כבר מספיק סיבות לבד".

"על לא דבר. והיחס הזה נובע מקנאה, ואני מצטער שגם אני חטאתי בזה בעבר. בהתחלה בגלל שהתקבלת בקלות ואחר כך בגלל שראינו כמה אתה מוכשר ושאתה בהחלט מתאים להיות כאן כמו שאר האנשים, אולי אפילו יותר".

"בוא נשים את זה מאחורינו?" הציע והם לחצו ידיים, מנהלים שיחה קלילה בזמן שאכלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא