הוגוורטס

פרק י"ד

האלמנה והכלה

ב

תום שנתו הראשונה של בית הלימוד רוונה וגודריק עזבו את הטירה ורכבו דרומה אל מכתש לאונידס. רוונה מצאה את הפרידה הזמנית מהטירה ומתלמידיה קשה מאד, אך גודריק ניחם אותה בכך שאמר שהילדים בכל מקרה זקוקים לחופשה קצרה מהרצאותיה הנלהבות בנושאי ריפוי ולחשים.

סלזאר ראה את נסיעתם של השניים בעין מאד לא יפה, וטען שאסור לנהוג בתלמידים ביד רכה כל כך. הלגה פייסה בין שני הצדדים כהרגלה ואמרה לסלזאר שהשניים מוכרחים לדאוג לסידורי חתונתם בזמן זה או אחר.

הם הגיעו למכתש לאחר כארבעה ימים בעזרת הפרסאות המכושפות שהותקנו לרגלי סוסיהם. בדרום היה חם הרבה יותר מאשר בצפון, שם הסתיו כבר שלט במלוא הדרו.

הכפר המוגלגי שבתחתית המכתש דמה להפליא לכפר שבנחלתה של רוונה; מבני עץ ואבן בני קומה אחת, סדנאות פתוחות אל הרחוב רצוף השלוליות והטינופת, ממלאות אותו בעשן וריחות וקולות שונים ומשונים. ברחוב חלפו האנשים הפשוטים בענייניהם היום- יומיים.

וכמו בכפר שבגיא של רוונה, גם בכפר הזה העוברים והשבים נסוגו מפניהם, מפנים להם את דרכם ביראת כבוד, הפחד שולט בכל הופתעתם.

רוונה וגודריק עברו בשוק ההומה ברכיבה איטית, וגם שם הקהל הרחב נסוג מפניהם כמו עשב ברוח עזה. גודריק שרק לעצמו בעליזות. רוונה ניסתה להתעלם מכך ולקלוט את התלחשויות ההמון.

היא הצליחה לקלוט את המילים, "מכשפה" ו"כלה" ואפילו "יפהפייה" מפיהן של כמה נערות, בנוסף לתארים אחרים, נעימים פחות, מפיהם של המבוגרים. אך בכל פעם שהתיקה אל הדובר אל מבטה הוא השתתק מייד והשפיל את מבטו.

לפתע פלטה צעקה; דבר מה פגע בצווארה. נוזל חם, דביק ומבאיש, ניתז על פניה.

"מכשפה מטונפת!" צרח מישהו מתוך הקהל.

בתוך רגע שרביטו של גודריק היה בידו ומכוון אל המקום ממנו נורה הירק הרקוב. קריאות הפתעה ופחד הדהדו מסביב. הקהל נחצה בפקודתו של גודריק כמו חיטה תחת מגל קוצרת ומאחור נגלה בחור צעיר. הוא היה שרוע על המדרכה, אוחז בגרונו ומתקשה לנשום.

"שמור על הקולות הבוקעים מגרונך," נהם גודריק, ובדממת האימה, כל השוק שמע אותו. "ולא תאלץ להסתדר בלעדיו-"

"גודריק," הרתיעה רוונה, והתאמצה להישמע רגועה למרות שעדיין הייתה מזועזעת. היא ניקתה את שאריות הירק הרקוב מגלימתה ופניה בעזרת כישוף.

גודריק התעלם ממנה, ולא הסיר את הקללה מעל המוגל.

"גודריק!" חזרה רוונה בקול, אך ברעד משהו. בלחישה היא הוסיפה, "תן לו ללכת. בבקשה."

"רוונה, שמעת איך החלאה הזאת כינה אותך?" פרקי אצבעותיו של גודריק הלבינו כשאחז בשרביטו, והזעם בעניו היה בוער.

"שמעתי. עכשיו שחרר אותו."

גודריק שקל את העניין, לא מתיק את עניו מהאיש. לבסוף שחרר את הקללה, והאיש נותר שרוע, מתנשף. מזדקף, גודריק קרא אל ההמון, "אל תתנו להיעדרותי הממושכת להשכיח מכם בחסותו של מי אתם חיים כאן."

הוא דרבן את סוסו להמשיך, ורוונה לצידו.

זעם שטף את פניו לכל עורך הרכיבה בעיירה, ורק כשעברו בדרך בין החוות הבודדות והבקתות שמול השדות, הוא נאנח.

"אבא שלי מת למען האנשים האלו."

רוונה שלחה את ידה מעבר לפער שבין סוסיהם ונגעה בכתפו במחווה מנחמת. "אני בטוחה שהם מעריכים זאת."

"האיש ההוא לא העריך זאת." הוא נאנח שוב. "קונרד אומר שזה קורה יותר ויותר לאחרונה. פעם אף אחד לא היה מעז לפצות את פיו כשהיינו עוברים שם. עכשיו הם מתלחששים, קוראים לאנשיי בשמות ואז בורחים כמו פחדנים. הייתי צריך להרוג את האיש ההוא..."

"לא, גודריק," אמרה רוונה בחומרה, "אתה לא מעוניין להפוך לרודן. כך שליחיו של הצלוב נוהגים, לא אתה."

גודריק לא השיב לכך, והם לא דיברו שוב עד שהגיעו לטירת גריפינדור.

קונרד חיכה להם ברחבת האבן העגולה שבכניסה, מחויך כתמיד. הוא חיבק את גודריק בחוזקה, ואז את רוונה, שהופתעה מעט מעוצמת החיבוק.

"אני מקווה שאתם מוכנים לטפל בסוסים שלכם בעצמכם," הוא אמר בזמן שפנו אל האורוות. "כי לקחתם כמעט את כל נערי האורווה לבית הלימוד שלכם."

"אני מוכנה לטפל בסוסתי בעצמי בשביל המטרה הזו," אמרה רוונה.

לאחר שסיימו נכנסו לטירה דרך מסדרון מקושת רחב שהציג בגומחותיו את פסליהם של ראשי בית גריפינדור הקודמים.

קונרד המשיך פנימה, וגודריק הסיר את מצנפתו ואחז בידה של רוונה לפתע. "אני רוצה שתכירי מישהו."

הוא הוביל אותה אל הפסל האחרון, החדש ביותר. גודריק אמר, "זה אבא שלי."

רוונה לחצה את ידו של ארוסה. "אתה דומה לו להפליא."

"אני יודע," אמר גודריק בשקט, וההד החמקמק של המסדרון לא תפס את קולו. "הלוואי שהוא היה זוכה לפגוש אותך. הוא תמיד אמר לי שכשאמצע את האישה הנכונה בשבילי, יהיה עלי לשמור אותה קרוב..."

לפתע סב והוביל את רוונה משם.

ניתנה לה האפשרות לרחוץ מעליה את אבק הדרכים בזמן שגודריק, נמרץ כתמיד, הלך לסייר עם דורוורד מסביב לנחלה. לשירותה הוצבו שתי משרתות פטפטניות במיוחד שהתעניינו מאד בסידורי החתונה, אך יותר מכל, בשיבתו של גודריק עצמו.

היא יכולה הייתה להבין את התרגשותן של שתי הנערות לנוכח נוכחותו של גבר מושך כמו גודריק, אך הדבר עדיין גרם לה חוסר נחת. הדרך בה דיברו עליו בזמן שכיבסו את בגדיה; איך ציינו את מעלליו בהתרגשות, וציינו את מזלה הטוב של רוונה על כך שבחר בה מכל הנשים...

לראשונה החלה לתהות אילו עוד נשים ידע גודריק. איך יגיב אם תשאל אותו?

לאחר שהתלבשה יצאה לשוטט בטירה בחיפוש אחר פנים מוכרות. להקלתה, היא מצאה את גודריק וקונרד בטרקלין, כי חשה שאבדה.

השניים עמדו שם ושוחחו על דבר מה. רוונה ידעה שהדבר היה קשור אליה, כי הם השתתקו ברגע שנכנסה. אישה מבוגרת, שישבה באחת הכורסאות, חייכה אליה חיוך עדין בשפתיה וענייה העיוורות.

רוונה נעצרה בדלת ושילבה את זרועותיה. "אמהותיכם לא למדו אתכם שזה לא יפה לרכל?"

גודריק גיחך. הוא ניגש אל רוונה ונשק לה. היא שמה לב שהוא עדיין לא הסיר את מעיל המסעות שלו. "סמכו על רוונה שתדע הכל."

"על מה דיברתם?"

גודריק רק חייך בתשובה וקרץ לה לפני שפנה לצאת.

"לאן אתה הולך?" פלטה רוונה באכזבה.

"יש לי עוד כמה סידורים," השיב גודריק. "אני אחזור עד הערב." ולקונרד אמר, "תזכור- שמור על זה היטב."

הוא יצא. רוונה פנתה אל קונרד. "לשמור על מה?"

קונרד משך בכתפיו בשובבות ופנה גם הוא לצאת. לראשונה רוונה הבחינה שהוא אוחז חבילה עטופה בגודל קערת מרק בערך. "מצטער, רוונה- אני לא יכול להפר את הפקודה של האדון."

הוא סגר אחריו את הדלת. רוונה הביטה בעיוורת בתקווה, ואז נזכרה שהיא בוודאי לא רואה את המבט המתחנן.

"מתנת החתונה," הסבירה העיוורת בעדינות.

"הו," פלטה רוונה, לא שואלת על הדרך בה הבינה את תהייתה. היא התעשתה. "אני מאמינה שלא נערכה בינינו הכרות."

"לא," אמרה העיוורת בחיוך משועשע. "גודריק לא נוטה לייחס מחשבה לפרטים שכאלה. שמי פרונלה, ואני המרפא של טירת גריפינדור. ואני יודעת שאת רוונה רייבנקלו, גבירת גריפינדור לעתיד."

לראשונה רוונה חשבה על אימוץ שמו של גודריק. השם רוונה גריפינדור לא צלצל באופן נאה במיוחד. היא תהתה האם תוכל לשמור על שמה המקורי. נכון, זה לא היה דבר שמקובל לעשות, אך היא הייתה היורשת היחידה למשפחתה, ובכל זאת, הייתה אחת המייסדות של הוגוורטס...

"כן," היא אמרה, דעתה מוסחת קלות. "נעים לפגוש אותך."

"האומנם?"

רוונה חשה מבוכה לפתע, מבינה שדיברה מתוך הרגל. "כמובן," היא אמרה, מסמיקה.

פרונלה הרימה גבה בהירה. "את לא נשמעת מרוצה מנוכחותך בטירת גריפינדור. מה מטריד אותך? האם החתונה המתקרבת מעוררת בך חששות?"

"זה לא זה," אמרה רוונה, חשה רצון עז לדבר לפתע. היא התיישבה בכורסא סמוכה לפרונלה. "אני וגודריק מאורסים כבר יותר משנה... העניין הוא ששהותי פה גרמה לי לתהות... האם לגודריק היו אהובות קודמות לפני?"

פרונלה מצמצה בענייה העיוורות באיטיות. "הו, אל תקשיבי לנערות השירות הפטפטניות האלו..."

"ובכל זאת?"

"האם זה משנה?" השיבה לה פרונלה בשאלה, ורוונה ידעה את התשובה.

"אני מניחה שלא," היא מצאה את עצמה אומרת, אך העניין עדיין הטריד אותה.

"מה שהיה בעבר היה," המשיכה פרונלה, "גודריק אוהב אותך עכשיו."

"את צודקת," אמרה רוונה, כי ידעה זאת, ובמשך שהותה בטירת גריפינדור התאמצה לחייך אל כל נערת שירות על פניה חלפה.

לאחר שסיימו לטפל במסמכים הרשמיים ובחלק הפוליטי של סידורי החתונה בטירת גריפינדור, גודריק ורוונה יצאו שוב צפונה.

נראה שהביקור בביתו הטיב עם גודריק. הוא היה במצב רוח טוב במשך כל הנסיעה (אולי העובדה שיצאו עם שחר וחלפו בעיירה כשעוד ישנה סייע לכך), והרבה להצחיק אותה. בכל ערב היה מציע בצחוק שיעברו במרטונאד בדרך ויכריזו על נישואיהם ממקום המועצה בפני כל נתיניה.

אך ביום השלישי למסעם יצא בהצהרה חדשה. "רוונה, עלינו לעבור במבצר העורבים."

רוונה חדלה בהברשת סוסתה. "מדוע?"

"ובכן, חשבתי שכדאי שאני אפגוש את החותנת שלי לפני יום החתונה," אמר גודריק, שבדיוק האכיל את סוסו האדמדם בתפוח ירוק. "וחוץ מזה- בוודאי גם אצלה יש כל מיני מסמכים מייגעים שדורשים טיפול..."

"דווקא לא," אמרה רוונה. הפראים לא נהגו לממש את היחסים ביניהם במסמכים כמו הקוסמים שהגיעו מהיבשת. "אני לא חושבת שיש צורך שנבקר שם..."

"כמובן שאין צורך," אמר גודריק, "אבל את לא מתגעגעת לביתך?"

"הוגוורטס היא ביתי עכשיו," אמרה רוונה בשפל קול.

לפתע היא הבינה מדוע לא שמעה מאימה כבר יותר משנה. מהרהרת בהתכתבויותיהן היבשות, היא נזכרה מה היה המכתב האחרון שכתבה לאימה והיא לא השיבה לו- המכתב בו היא סיפרה לה על ארוסיה לגודריק... טקסי נישואין לא היו מקובלים בקרב הפראיים, ובנוסף לסלידתה של אימה מגברים, זו יכולה הייתה להיות הסיבה לשתיקתה הממושכת.

"בעצם," אמרה רוונה, קוטעת את תחילת שכנועו של גודריק, "בוא ניסע לשם."

מבצר העורבים היה במרחק יום רכיבה אחד בלבד. הם היו אמורים להגיע אחר הצהריים, אך רוונה העדיפה לעקוף את הכפר ולהגיע למבצר מהשביל הצדדי על מנת להימנע מהיתקלויות.

כך הגיעו למבצר לעת ערב בהלומת פרסאות בשקט הרוגע תחת השמיים הכהים. הם טיפלו בסוסיהם בעצמם (למרות הסבריה של רוונה, גודריק לא הצליח להבין מדוע אין ברשותם נערי אורווה) ופנו אל הדלת, אשר הייתה פתוחה על מנת לתת לאולם להתאוורר באוויר הקיץ הנעים.

האולם היה ריק. הדבר היה מוזר, כי בדרך כלל היה מלא בנערות מנקות ומדליקות נרות בשעה הזו. מוזרה עוד יותר הייתה הצינה שתקפה את רוונה כשקירות האבן הקיפו אותה, למרות שלבשה גלימה עבה בעת הרכיבה סחופת הרוחות.

"המקום הזה ממש תוסס," אמר גודריק בהלצה, אך רוונה הבחינה שקולו מעט גבוה מהרגיל, וידעה שהוא מחפה על תחושת חוסר הנחת שהמקום הקנה לו.  

קולו הגברי הדהד, זר, בין הקירות, ורוונה חשה שדבר מה מתוח זע באוויר.

הם פנו לכיוון אולם הסעודה. גם הוא היה ריק וקר, טחוב, כאילו לא נעשה בו שימוש זמן רב. אך מהמטבח בקע אור מרצד של אח מבוערת, והשניים נכנסו פנימה.

נדמה היה שכל בנות משק הבית מצטופפות בתוכו, על כיסאות, סדינים, או על הרצפה מול האח. זו נראתה כמו סופה של ארוחת ערב צנועה ביותר.

"הגבירה רוונה!" קראה זלדה, וניגשה אל רוונה מכיסאה שליד האח. חופנת את פנייה בידיה המקומטות, התחוור לרוונה כמה הזדקנה בשנה האחרונה; בעבר הייתה מלאת מרץ למרות עצמותיה הזקנות ושיערה הלבן, אך עכשיו נראה שהזמן כופף אותה והאט אותה, פנייה מקומטות מתמיד וענייה חלשות. "הגעת מהר כל כך!"

"למה את מתכוונת, זלדה?" שאלה רוונה, שהאווירה הנכאה שבמטבח גרמה לה להרגשה רע מאד. "אני וגודריק עברנו כאן במקרה-"

זלדה העבירה את מבטה אל גודריק, מבחינה בו לראשונה. גודריק נראה רק מעט שלא בנוח תחת עשרות המבטים הנשיים המוטרדים שנחו עליו. לכמה נערות היה החוצפה לחייך אליו בהתרגשות. רוונה התעלמה מהן.

"לא קיבלת את ההודעה?" זלדה נראתה לרגע מופתעת מאד, ואז עייפה מאד. "אוי לא... קיוויתי שלא אאלץ להודיע לך זאת פעמיים..."

"להודיע לי מה?" שאלה רוונה, מתחילה לחוש פחד. "זלדה, את מפחידה אותי..."

"אוי, הגבירה רוונה, אימך חולה מאד," אמרה זלדה, דמעות מציפות את ענייה. "היא דרשה שנשלח לקרוא לך מייד מהוגוורטס. היא מאמינה שלא תחייה עוד זמן רב. אני מצטערת כל כך."

רוונה הייתה נתונה בבלבול רגעי, לא מבינה את משמעות הדבר עד תומו. אך המציאות הדביקה אותה עד מהרה, והיא חשה דמעות חמות בענייה.

נערות המטבח עדיין התלחששו ביניהן, תוקעות מבטים בגודריק, שניסה לאחוז בידה של רוונה בנחמה.

"אימי גוססת!" היא צעקה עליהן פתאום, והן השתתקו באחת, מבוהלות. "איך אתן מעזות?" ענייה צרבו מדמעות. "אני חייבת לראות אותה..."

מתנתקת ממגעה של זלדה ומידו של גודריק, היא פנתה מהמטבח בצעד תקף.

"רוונה, חכי-"

"אני צריכה לראות אותה לבד, גודריק," זרקה רוונה ברעד, עדיין המומה מכדי לבכות. היא עשתה את דרכה אל החדרים של אימה. הדלת הייתה סגורה, אך לא נעולה.

האפלוליות הייתה כבדה מתמיד, וכך גם ניחוח האוויר העומד, המחניק. רוונה טיפסה במדרגות, רגליה לא משמיעות קול על השטיח העבה, והגיחה אל חדר השינה. כל הווילונות היו מוסתים, ורק רמץ בוער באח זהר באור עמום.

"רוונה..." עלה קול חלוש מהמיטה שבפינה.

"אימא." רוונה ישבה על קצה המיטה. פניה של אימה, חיוורים וכחושים מתמיד, הציצו לכיוונה מבין הסדינים, ממסוגרים בשיער שהיה כה אפור שבתחילה רוונה לא זיהתה שזהו שיערה. ענייה הכהות היו מטות, ממוסגרות בעור אדום. נראה שהזדקנה בעשר שנים תוך שניים תמימות. "אימא, למה אף אחת לא יושבת איתך? ממה את סובלת? אולי אוכל-"

"זה לא משנה," אמרה דארה רייבנקלו בקול צרוד, "לא תוכלי לעזור לי. אף אחד לא יוכל."

"זה לא מאוחר מידי-"

"זה כן." למרות קולה החלוש, רוונה לא יכולה הייתה להתווכח איתה. "אני חולה כבר זמן רב מאד."

"למה לא שלחת לקרוא לי קודם?"

דארה חייכה חיוך מריר מאד. "הו, ילדתי, אני חולה מהיום בו הנחתי את רגלי בבית הזה."

רוונה הבינה. "אני יודעת. אבל מדוע לא עזבת מעולם?"

דארה הרימה את ענייה אל התקרה החשוכה. "תמיד קיוויתי שאביך יחזור יום אחד. אבל הוא לא יחזור יותר. הייתי טיפשה שקיוויתי לכך. הוא מת."

שתי המילים הזיעו דבר מה בתוך תוככי ליבה של רוונה, אך הדבר שקע במהירות, והיא אחזה בידה של אימה. "איך את יודעת?"

"היה לי חיזיון לפני זמן קצר. הוא היה זקן, אך עדיין נמרץ, עדיין נאה כל כך וחסון למרות שיערו הלבן. אפילו הוא היה יפה... אבל הוא נטרף על ידי להקת זאבים." רוונה חשה צמרמורת קלה לנוכח המחשבה. "אבל כבר הייתי חולה מכדי לחוש צער."

"אולי זה הגיע לו," מלמלה רוונה.

"אולי." דארה השתעלה. "ובכל זאת, לא איחלתי לו זאת. אהבתי אותו למרות כל מה שעשה לי; הבית הזה ואז עזיבתו... מאז שסיפרת לי על ארוסיך אני חולמת עליו בכל לילה."

"גודריק לא כזה," אמרה רוונה, מבינה מה מטריד את אימה. "הוא לא יעזוב. לא אותי ולא את הוגוורטס."

רוונה ציפתה שאימה תעמיד אותה על טעותה, תלעג לה על טיפשותה כמו תמיד, אך היא רק נאנחה. עייפה מכדי לנזוף. היא מעולם לא נכנעה לרוונה כך.

"את מכירה אותו טוב מכולם, בתי," היא אמרה ולפתע הביטה בה. רוונה הצטמררה מעוצמת המבט. היא השתעלה שוב. "אני סומכת עליך לנהל את חייך כהלכה, וכך גם את בית הלימוד שלך. אני רוצה שתהיי עצמאית- אל תתני לבת זוגך לנהל את חייך. ואני רוצה שתזכרי את החיזיון שלי- על האור והחושך משני צידי הדרך."

רוונה ידעה שאלה הן בקשותיה האחרונות של אימה, ודמעה התגלגלה על לחיה. היא אחזה בידה הגרומה והנהנה, כי לא הצליחה להפיק מילים.

"ותזכרי... תזכרי אותי ואת אביך. בכל יום. בכל פעם שאת מביטה בגודריק גריפינדור... תחשבי עלינו. על מה שקרה לנו, ועל האהבה שהייתה לנו..."

"אני אזכור אתכם. ואותה."

דארה רייבנקלו מתה לאחר כמה ימים. רוונה ובנות משק ביתה ערכו טקס פרידה מסורתי וקברו אותה בחלקת הגן החביבה ביותר עליה, בין האירוסים הפראיים. רוחות החורף החלו למרוט את עלי הכותרת האחרונים שנותרו להם לאחר הקיץ, והם הסתחררו מעל מקום משכבה של גבירת רייבנקלו. רוונה, מבעד למסך של דמעות, חשבה שבוודאי כך נראה הקסם, ועכשיו הוא לוקח את רוחה של אימה.

המבצר נמכר לקוסם עשיר במיוחד על מהרה. רוונה עזבה אותו לנצח. היא לקחה את כל הספרים לספריית בית הספר, לה נבנו עוד תריסר ארונות מדפים אדירים לצורך העניין, וכמה מנערות משק הבית הצעירות ביותר הפכה לתלמידותיה החדשות.

את זלדה לקחה לטירה ללמד את התלמידים כישופי החייאת חפצים דוממים, אך לאורך החורף החשוך והקר ענייה ומפרקיה הלכו ונחלשו. אולי געגועיה ואהבתה לגברתה גברו עליה, כי היא נפטרה בעיצומו של החורף.

חתונתם של גודריק ורוונה, שהייתה אמורה להתקיים בסוף הסתיו, נדחתה. בעומק ליבה, רוונה שמחה על כך, כי אפילו אם הייתה רוצה, לא הייתה יכולה להביט בגודריק לאור האש הבוערת בחורף ולא לראות את קלסתר פני אביה.  

הפרק הקודם		הפרק הבא