אלים אדירים

התעוררתי בבוקר בשמונה והלכתי לחדר של הלימוד על המפלצות. קיבלתי ספר שכתוב כולו ביוונית עתיקה, וכמוני כול הביתן רק שלהם כבר היה. מייקל ישב לידי. היינו במין כיתה קטנה כזאת. פתחתי את הספר, שנראה מעין סוג של מיתולוגיה יוונית. חיפשתי סיפור על אפולו, ומצאתי. שמחתי, והתחלתי לקרוא כשהיוונית העתיקה מתרגמת לי במוח תוך כדי: ´אַפּוֹלוֹ (ביוונית: Απόλλων; תעתיק מדויק: אַפּוֹלוֹן) הוא שמו הרומי של אפולו או פוֹיבּוּס (ביוון קרוי אפולון, ן´ הסיומת היוונית; בלטינית מאוחרת הדיפתונג התכווץ לכדי פֵבּוֹס), במיתולוגיה הרומית והיוונית הוא אל השמש, האור, הנבואה, הרפואה, המוזיקה והיופי הגברי. הוא אחד מתריסר האלים האולימפיים´. קראתי. חייכתי לעצמי. המשכתי לקרוא את הסיפור על פיתון הנחש: אפולו נקרא גם "האל הפיתי", על שם נחש הפיתון אותו הרג או על שם פיתו, שמה השני של דלפי. נחש הפיתון שחי במעיין בדלפי ניסה לאנוס את לטו כשהייתה בהריון עם ארטמיס ואפולו. כיוון שהפיתון היה בנה של אלת האדמה גאיה, החליטו האלים להעניש את אפולו. אל השמש גורש מן האולימפוס למשך תשע שנים. אפולו הפך לרועה צאן של אדמטוס מלך פראיי בתסליה. אדמטוס גילה טוב לב כלפי אפולו, והאל הבטיח לו, כי לכשיגיע זמנו למות, יוכל לבקש שאחר ימות במקומו. אדמטוס אהב את אלקסטיס, בתו של המלך פליאס. פליאס הסכים שאדמטוס יישא את בתו לאשה רק אם יצליח לנהוג במרכבה רתומת אריות, דובים וחיות יער אחרות. אפולו סייע לאדמטוס במשימה והזוג התחתן. כשהגיע זמנו של אדמטוס למות, הסכימה אלקסטיס למות במקומו. הגיבור הרקולס הצליח למנוע את מותה ושני בני הזוג נותרו בחיים.לאחר תשע שנים בחצרו של אדמטוס שב אפולו להר האולימפוס. הוא שינה את דמותו לצורת דולפין, גייס כוהנים מהאי כרתים שישרתו במקדשו וחזר לדלפי, שם הרג את נחש הפיתון. הוא בירך את המעיין בו התגורר הנחש, ודלפי הייתה לעיר הקדושה לאפולו. האורקל מדלפי הייתה נביאה ששאפה אדים רעילים שעלו מן המעיין, נכנסה למצב טראנס נבואי, וחזתה חזיונות. האורקל מדלפי נחשבה לנביאה החכמה ביותר ביוון העתיקה וכל דורשי האמת התאספו סביבה. אורקלים נוספים לאפולו היו בכרתים ובקלרוס.´ לקחתי הפסקה מהקריאה על אבא. בהחלט היו פה כמה דברים שממש לא רציתי לדעת אותם. המשכתי ודפדפתי בספר. חיפשתי סיפור על פוסידון, כדי שאחר כך אני אספר אותו לג´ין בהפסקה. ´עכשיו היא בטח רק קמה´ חשבתי ונאנחתי. בסוף מצאתי משהו מעניין: ´אחד המיתוסים הידועים ביותר על פוסידון מתאר את תחרותו עם אחייניתו אתנה, אלת החכמה ותכסיסי המלחמה, על תואר האל-פטרון של העיר אתונה. השניים הסכימו שכל אחד ייתן לאתונאים מתנה אחת והאתונאים יחליטו איזו מתנה הם מעדיפים. פוסידון הכה על האדמה עם קלשונו, ומעיין התפרץ מהבקע, אך המים היו מלוחים ולא שימושיים במיוחד. לעומתו, אתנה העניקה לאתונאים את עץ הזית הראשון שלהם. האתונאים העדיפו את מתנתה של אתנה, כיוון שהעץ נתן להם מזון, שמן ועץ לבניה, והפכו אותה לפטרוניתם.´ קראתי. ´אז איל היו קוראים לאתונה אם פוסידון היה מנצח?´ הרהרתי בחיוך. ´פוסידוניה?´ ניסיתי לחשוב על שם וצחקקתי בשקט. וויל הסתכל עליי, וזיהיתי את המבט הזה מהמורה שלי בבית ספר. ´תהיי בשקט,´ הוא אמר לי בלי קול. הנהנתי וניסיתי לא לצחוק. הוצאתי את המטבע/חרב שלי מהכיס ושיחקתי איתו. המשכתי לקרוא, וכשנגמר השיעור וויל לקח אותי ואת מייקל לבחור חץ וקשת. בחרתי חץ וקשת חומה עם חיצים כסופים וממש חדים, ומייקל בחר כמו שלי. הלכנו למטווח של החץ וקשת עם כול הביתן, וירינו. קלעתי על הפעם הראשונה, וגם מייקל ושאר הביתן. אחרי השיעור הזה הייתה הפסקה של עשר דקות, והלכתי לביתן שלוש עם מייקל לג´ין. היא הסתובבה הלוך ושוב בביתן פוסידון, ונראתה מוטרדת.

"היי," אמרתי וישבתי במיטה שלה. היא הנהנה אלינו. "מה קרה?" מייקל שאל. היא נשמה נשימה עמוקה. "תגידו... היו לכם חלומות על מרכבה בזמן האחרון?" שאלה. אני בהיתי בה, אבל מייקל הנהן. "כן, למה?" הוא שאל. ג´ין בלעה רוק. "גם לי היו כמה חלומות," היא הודתה. "איך נראתה המרכבה בחלום שלך מייקל?" היא שאלה אותו. מייקל זז באי נחת. "גדולה, עם גלים בצד, והיה גם פגסוס מדהים" אמר. ג´ין החווירה, והשתתקנו כשראינו שמישהו עומד בכניסה של הביתן ומקשיב לכול השיחה. "אני יודע שמשהו קרה, ג´ין. הים סוער כבר יומיים או יותר, ופוסידון לא מופיע בחלומות של החצויים החדשים. אם אתם יודעים משהו תגידו" פרסי אמר. שתקנו. "אנחנו יודעים כמה דברים," ג´ין נאלצה להגיד. פרסי הנהן. "בסדר. בואו עכשיו לכירון" הוא אמר ויצא מהביתן. יצאנו בלית ברירה אחריו לבניין המרכזי.

הפרק הקודם		הפרק הבא