האויב האחרון

תודה לכל מי שהגיב (: הרגע שכולנו מחכים לו הולך ומתקרב...

פרק 13: בסופו של יום ארוך

הארי וסנייפ הופיעו ברחוב עירוני מוזנח במיוחד. הבתים שסביבם היו צרים וגבוהים, מיתמרים מעל הרחוב בחלונות חשוכים וגגות מחודדים, ומעליהם השמיים החשוכים היו בגוון חלודה מאיים. יללות אמבולנסים ונהמת מכוניות הבהירו בלי ספק שהם נמצאים במרכזה של עיר גדולה.

"איפה – "

"אף לא מילה, פוטר," סנייפ נהם ודחף לידו של הארי פיסת קלף קטנה. "תשנן את זה, מהר."

הארי, שהתחיל לפחד שסנייפ לוקח אותו לבית שלו, צמצם את עניו בחשכה כדי לקרוא את הפתק.

המפקדה של מסדר עוף החול ממוקמת בכיכר גרימולד מספר 12.

הארי רצה לשאול מה זה מסדר עוף החול, אבל הייתה לו תחושה שסנייפ פשוט יגיד לו לשתוק. אך הוא הפסיק לחשוב על המסדר במהרה, כי ממש לנגד עניו התחיל לצמוח בית חדש, דוחף הצידה את בתים 11 ו-13 כדי לפנות מקום לחזיתו הקודרת של מספר 12.

"לך," סנייפ אמר.

הארי טיפס בחשש במדרגות שהובילו אל דלת הכניסה. הדלת הייתה מוזנחת ומתקלפת, ולא הייתה לה ידית, רק מקוש בצורת נחש..

"אתה לא בא?" הוא שאל את סנייפ, שעדיין עמד במקום בו הופיעו.

"לא," סנייפ השיב, מחכה בסבלנות שהארי יכנס פנימה.

חושב לעצמו שהוא כנראה מעולם לא עבר פרק זמן כזה בחברתו של סנייפ בלי שזה יעליב אותו, הארי הקיש על הדלת. היא נפתחה כמעט מייד, כאילו מישהו מאחוריה רק חיכה להארי שיקיש, והוא נמשך פנימה.

הדלת נסגרה אחריו. הוא מצא את עצמו עומד במבואה צרה מוארת על ידי מנורות נפט מיושנות, שרצפתה רצפת עץ מעליה הופשטו השטיחים. והוא לא היה לבד – האדם שפתח את הדלת היה לא אחר מאשר סנדקו של הארי.

"סיריוס?" הארי פלט בהפתעה מוחלטת.

ואז, אם כל זה לא היה כבר מוזר מספיק, סיריוס עשה משהו שהוא מעולם לא עשה קודם – הוא חיבק את הארי.

"לעולם," הוא אמר מעל ראשו של הארי, קולו רועד. "לעולם אל תעשה את זה שוב."

החיבוק של סיריוס היה שונה מאד מהחיבוקים של גברת וויזלי או של הרמיוני. אך לפני שהצליח להבין בדיוק איך, או מה בדיוק זה גורם לו להרגיש, סנדקו התנתק ממנו והסתכל לתוך פניו.

"אני מקווה שאתה מרוצה," הוא אמר בחומרה, אך פתאום חייך. "הזדקנתי אולי בעשר שנים מרוב דאגה. כבר יש לי שיערות אפורות."

הארי הרגיש צביטה של אשמה בליבו. ספק בגלל שהדאיג את סיריוס, וספק בגלל שנראה שאפילו שהוא מנסה ואפילו שזה מגיע להארי, סיריוס לא מסוגל לכעוס עליו.

"אני מצטער," הוא אמר, למרות שכשברח השביע את עצמו שלא יתנצל על מה שעשה.

סיריוס לחץ על כתפו. הארי השפיל את עניו לרצפה השחוקה, מתבייש להסתכל לסנדקו בעניים.

"אני יודע שקשה לך אצל המוגלגים," סיריוס אמר, "ואני יודע שבטח הרגשת כאילו כולנו שכחנו אותך. אבל... כשאני אומר לך להישאר איפה שאתה, אתה צריך להישאר איפה שאתה."

הארי הנהן, חש תערובת של הערכה וטינה כלפי סיריוס על שהוא נוזף בו בצורה הזו, בלי לכעוס עליו בכלל. הוא הרגיש שמגיע לו שיכעסו עליו, ובאותו הזמן, שבמקומו סיריוס בטח היה עושה בדיוק את אותו הדבר.

"קדימה, אתה בטח רעב," הוא אמר, לוחץ על כתפו של הארי בפעם האחרונה ומוביל אותו פנימה. "שים לב, צריכים להיות בשקט במסדרון."

הארי הסתכל סביבו בעודם צועדים במורד המסדרון. המקום נראה כמו בית ישן במיוחד שמישהו ניסה לשפץ, בהצלחה מועטה; דיוקנאות משחירים היו תלויים על הקירות, וסביבם נראו סימני חריכה ושריטות, כאילו מישהו ניסה להוריד אותם מהקירות בכוח אבל נכשל.

"זה הבית שלך?" הארי שאל את סיריוס בלחישה, אפילו שלא היה בטוח למה הוא צריך לעשות את זה.

"כן," סיריוס השיב, גם הוא בלחישה. "אבל הוא לא מרוצה מזה."

"מה זה אמור להביע?"

סיריוס פלט צחוק חרישי. הארי הופתע לגלות שזה לא אותו צחוק מריר וחסר שמחה שהוא היה רגיל לראות אצל סנדקו, אלא צחוק אמיתי וכנה. וזה גרם לו להבין שאפילו שראה אותו בפעם האחרונה רק לפני כמה שבועות, סיריוס נראה שונה; הוא לא רק נראה מטופח ובריא יותר, אלא גם שמח הרבה יותר.

"בקרוב תבין," הוא אמר, מוביל את הארי במורד גרם מדרגות צר ללא חלונות. "אבל יש לנו דברים חשובים יותר לדבר עליהם כרגע."

הם נכנסו לחדר גדול בנוי אבן, שהיה מואר על ידי אח גדולה ועל ידי מספר רב של נרות שהיו מפוזרים על שולחן העץ האדיר שעמד במרכז החדר. המקום אומנם היה שונה לחלוטין מהמטבח המואר ומצוחצח של הדודה פטוניה, ובכל זאת היה ברור שזהו המטבח.

מסביב לשולחן ישבה חבורה בלתי צפויה של אנשים. גברת וויזלי, לבושה בחלוק בית צמרירי, פיקדה בשרביטה על זוג מסרגות שעמלו על סריגת סוודר בצבע חום סגלגל; כמה מושבים לידה ישב פרופסור לופין, אותו הארי לא ראה מאז סיום שנתו השלישית, מעיין בעיתון בריכוז; ובכיסא שלידו, להפתעתו הגמורה של הארי, ישבה ההילאית שעזרה לו מוקדם יותר באותו היום, רק שבמקום מדי ההילאים היא לבשה ג'ינס עם קרעים וחולצה של אחיות הגורל. על השולחן ליד מרפקה היה שעון אש המחץ של הארי.

"הפתעה," היא אמרה בעליזות כשהארי נכנס. "אני מאמינה שגם זה שלך – " היא הוציאה מכיסה את השרביט של הארי ומסרה לו אותו.

"תודה," הארי אמר בהפתעה, חש הקלה לאחוז שוב בשרביטו. "אבל איך – "

"תודה למרלין," גברת וויזלי התנשפה בעודה מושכת את הארי לחיבוק פתאומי. "דאגנו כל כך. אתה בסדר? נפצעת? אתה כל כך רזה, שוב אתה לא אוכל?"

"כמו שאת רואה, הארי בריא ושלם," סיריוס אמר לה בשמץ קוצר רוח. "את יכולה ללכת לישון עכשיו, מולי."

אבל גברת וויזלי התעלמה ממנו, ממשיכה להעיר על משקלו של הארי בזמן שלפקודת שרביטה מצקת מזגה מרק מהביל לקערה עמוקה.

"גברת וויזלי, מה את עושה פה?" הארי שאל, מנסה לחשוב איזה סיבה יש לגברת וויזלי להיות בבית של סיריוס.

"בינתיים אנחנו מבלים פה את הקיץ," היא השיבה, דוחקת את הארי לאחד הכיסאות ומניחה מולו את קערת המרק. "זה יותר בטוח."

"רון פה?" הארי שאל, ולא היה בטוח האם העובדה הזו משמחת או מכעיסה אותו.

"כן, וגם הרמיוני. הם ישנים עכשיו, אבל תוכל לראות אותם מחר."

"תודה, מולי," סיריוס אמר שוב, ביתר הדגשה.

גברת וויזלי כנראה הבינה את הרמז הפעם, כי היא נתנה בסיריוס מבט כעוס, אמרה לשאר לילה טוב ויצאה מהמטבח.

הארי הסתכל קדימה ומבטו הצטלב עם מבטו של פרופסור לופין. המורה לשעבר להתגוננות מפני כוחות האופל חייך אליו חיוך מרגיע, והארי, אפילו שהרגיש עצבני ומרוט, חייך אליו בחזרה.

"שלום, הארי."

"שלום, פרופסור לופין."

"אני כבר מזמן לא מורה, אתה לא צריך להמשיך לקרוא לי ככה," פרופסור לופין אמר. "אני מאמין שכבר הכרת את טונקס?"

"הייתה לנו יופי של הרפתקה ביחד," טונקס אמרה. "אמברידג' הזאת מצמררת או מה? מה היא רצתה ממך בכלל?"

מסתכל לעבר סיריוס, הארי סיפר על החוויה שעבר בביתה של העוזרת הבכירה לשר. כשסיים, סיריוס נראה כועס מאד, ופרופסור לופין בחן אותו בריכוז גדול, קמט מופיע בין עניו.

"נמאס לי שמשרד הקסמים חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה!" סיריוס התעצבן, מתחיל להתהלך הלוך ושוב מול האח. "מישהו לא מוצא חן בעינך? פשוט תמחק לו את הזיכרון! או יותר טוב, תשלח אותו לאזקבן! פשוט, לא?"

"רגע, אז היא לא הצליחה?" טונקס שאלה את הארי, משעינה את סנטרה על ידה ובחונת אותו בסקרנות לא מרוסנת. "אתה עדיין זוכר מה קרה?"

הארי הנהן.

"לא ידעתי שאפשר להתנגד לקללת זיכרון," היא אמרה, מסתכלת לעבר פרופסור לופין.

"אני שמעתי על מקרה אחד," הוא אמר, עדיין מסתכל על הארי. "התודעה היא דבר מורכב, ואנשים שונים מגיבים בצורה שונה לקללות שמשפיעות על התודעה. זה לא בלתי אפשרי. הבנתי שהצלחת פעם להתנגד לקללת האימפריוס, נכון?"

הארי הנהן שוב, וטונקס נראתה מתרשמת.

"טוב, אני מניחה שצריך לדווח על זה לדמבלדור, לא?" היא אמרה ללופין. "אי אפשר לתת לה להתחמק מעונש."

"יש לי תחושה שזה בדיוק מה שיקרה," הוא השיב בטון קודר.

הארי השפיל את מבטו אל קערת המרק שלו. הוא ידע שהוא צריך לכעוס על מה שקרה לו, לדרוש שאמברידג' תיענש, אבל הוא פשוט היה עייף מידי. היום הארוך שעבר הכביד עליו כמו משקולת, ומחשבתו פנתה בכל רגע אל ליאופולד.

"אה... אתה בסדר?" טונקס שאלה. לקח להארי רגע להבין שהיא מדברת אליו. הוא הרים את מבטו וגילה שכולם מסתכלים עליו.

"כן," הוא השיב, מתאר לעצמו שהוא בטח נראה מאד מוזר כשהוא בוהה בצלחת שלו ככה, והתחיל לאכול אפילו שלא הרגיש רעב.

אבל היה לו קשה להתרכז באכילה כשהוא מרגיש ששלושתם עוד מסתכלים עליו. הוא רצה לצעוק עליהם שיפסיקו לבהות בו כאילו הוא איזה מיצג בקרקס, אבל שלט בעצמו ורק הסתכל על האדוות בצלחת המרק שלו.

פרופסור לופין קם פתאום וחיכך בגרונו. כנראה שזה היה סימון כל שהוא, כי גם טונקס קפצה על רגליה ותירצה שהיא צריכה לקום מחר מוקדם לעבודה. שניהם הלכו והשאירו את הארי לבד עם סיריוס, זה הסתכל אחריהם כאילו היה מעדיף שישארו. אז מבטו עבר אל הארי, שהסתכל עליו בחזרה, והבעה של חוסר נחת וחשש חלפה על פניו.

"אתה יכול ללכת אם אתה רוצה," הארי אמר לו בכעס, המילים בוקעות מפיו כמעט ללא שליטתו. "גם ככה כל מי שנמצא איתי לבד מת, אז עדיף לך לשמור מרחק."

סיריוס נראה המום מההתפרצות שלו לרגע, אך לאחר רגע הבנה התפשטה על פניו.

"למה אתה אומר את זה?" הוא שאל בשיוויון נפש, אבל עדיין נשמע מעט חושש. "זה בגלל דוד ליאו?"

"מי?"

"ליאופולד," סיריוס הסביר. "שמעת מה קרה לו?"

הארי הנהן, גוש חוסם את גרונו. מה קרה לו? יותר נכון לומר, מה שהארי עשה לו...

"תשמע, הארי," סיריוס אמר, מנסה לדבר בטון מרגיע שרק עצבן את הארי עוד יותר. "אני יודע שאתה מרגיש רע. אבל הוא היה מבוגר מאד, ו – "

"אז זה בסדר שהוא ימות בשבילי, כי הוא מבוגר?" הארי התפרץ לדבריו בזעם.

בפעם הראשונה מאז שהארי פגש אותו, נראה שסיריוס לא יודע מה לומר.

"הוא סיפר לי על אבא שלי," הארי אמר בכאב, מעקם את כף המרק כנגד השולחן. סיריוס הסתכל עליו מוזר. "הוא לא היה כל כך נחמד כל הזמן, אבל שמחתי שלפחות הוא קרוב משפחה. הוא בטח לא ידע שזה אומר שהוא צריך למות."

שתיקה כבדה מאד השתררה בסוף דבריו. הוא לא העז להסתכל על סיריוס, מפחד ממה שיראה.

"עדיף שאני אסגיר את עצמי וזהו," הוא אמר, דמעות עולות בגרונו. הוא הדחיק אותן בכוח. "אני אתן לוולדמורט את מה שהוא רוצה. אולי אז – "

"לא!" סיריוס נכנס לדבריו בקול, מבהיל את הארי. "שלא תעז לדבר ככה! אתה שומע אותי?"

הארי לא הגיב, קובע את מבטו בשולחן.

"זה לא מתאים לך," סיריוס אמר בחומרה. "אני יודע שזה כואב, אבל לשכב על הרצפה ולמות – זה לא אתה. אתה לא יכול לשנות את מה שקרה לדוד ליאו, אבל אתה יכול ללמוד מזה, לתת לזה לחזק אותך."

"מה זה אומר בכלל?" הארי השיב חלושות. לא היה לו כוח לחידות האלה, הוא רק רצה לישון.

לסיריוס שוב נגמרו המילים.

"אתה עוד תבין," הוא אמר לבסוף, גם נשמע עייף. "אבל תשמע, לפני שתלך לישון, יש משהו שאני צריך לספר לך."

הארי הרים את מבטו בדאגה. סיריוס העביר את ידו בשיערו, נראה מעט עצבני, אבל כשהבחין במבטו של הארי הוא אמר, "אל תדאג, זה לא משהו רע."

הוא קם וחזר להתהלך לפני האח. הארי עקב אחרי צעדיו, סקרן ועייף.

"טוב," סיריוס אמר לבסוף במן טון סופי. "אני לא יודע איך אתה הולך להגיב למה שאני אספר לך עכשיו. אתה רק צריך לדעת שלא הייתי אומר לך משהו כזה אם לא הייתי בטוח מעבר לכל ספק, ואם דמבלדור לא היה בטוח מעבר לכל ספק, שזו האמת."

הארי הסתכל עליו בציפייה. סיריוס אמר שאלה לא חדשות רעות, אבל הוא לא הצליח שלא להרגיש חשש. האם החדשות האלה קשורות לוולדמורט?

"הארי," סיריוס אמר כשגבו פונה אליו. "ההורים שלך בחיים."

"מה?" הארי אמר מייד, חושב שהוא לא שמע נכון. אחרי שנייה של מחשבה הוא כבר היה בטוח שלא שמע נכון, בעוד משמעות המילים מחלחלת.

"אתה שמעת אותי," סיריוס אמר במן התנצלות, מסתובב מעט כדי לבחון את תגובתו של הארי בזהירות.

"אתה צוחק?" הארי שאל בכעס, אפילו שידע שסיריוס לעולם לא היה מתבדח בנוגע למשהו כזה.

"אמרתי לך, לא הייתי אומר לך את זה אם לא הייתי בטוח," סיריוס אמר. ניצוץ חדש הופיע בעניו, כמותו הארי עוד לא ראה אצלו. והוא הבין – סיריוס באמת מאמין שההורים של הארי לא מתים.

"אז מה, שני אנשים באו אליך ואמרו שהם ההורים שלי, ואתה פשוט האמנת להם?" הוא שאל במרירות, מסרב להאמין. דברים כאלה לא קורים, הוא אמר לעצמו. אנשים לא חוזרים לחיים. סיריוס פשוט כל כך משתוקק לקבל את הוריו של הארי בחזרה שהוא מוכן להאמין להכל.

"זה גם מה שאני אמרתי לדמבלדור בהתחלה," סיריוס אמר. "רק שצעקתי את זה. אבל... זה נכון, הארי, אלה באמת הם. רמוס אפילו ראה את ג'יימס משנה צורה..."

"זה יכול להיות אוכל מוות!" הארי אמר בקול. הוא רצה לצעוק, אבל הרגיש שאם ינסה הוא עשוי להתעלף מרוב תשישות. "ראית מה קרה למודי בשנה שעברה – !"

סיריוס הנד בראשו. "צורת האנימגוס של קוסם היא אחת ויחידה. אי אפשר לחקות אותה, אפילו לא באמצעות שיקוי פולימיצי."

"אז..." אבל הארי לא הצליח לחשוב על עוד טיעון נגד, מלבד העובדה שזה פשוט לא אפשרי. "אבל דמבלדור אמר – אין שום כישוף שיכול להחזיר את המתים."

"זה נכון. אבל לילי וג'יימס אף פעם לא היו מתים, בעצם," סיריוס הסביר, מגרד את זקנו. "יש עוד הרבה שאלות שאפילו דמבלדור לא יכול לענות עליהן, אבל האמת היא שבסיפור שלהם יש בעצם הרבה היגיון..."

שתיקה השתררה, במהלכה סיריוס שקע במחשבות והארי הסתכל עליו בריכוז, כאילו רק חיכה שהוא יקפוץ פתאום ויגיד שכל זה בעצם לא נכון, בדיוק ברגע בו הארי התחיל לפתח ציפיות.

"בסדר," סיריוס אמר כשקלט שהארי מחכה בציפייה עצבנית שהוא יפיק את אותו סיפור הגיוני. "בלילה בו וולדמורט... בעצם, זה התחיל הרבה לפני. אתה זוכר שסיפרנו לך שארבעתנו, אני, רמוס, אבא שלך וזנב תולע הלכנו להוגוורטס עם סנייפ?" הארי הנהן. "טוב, אז גם אימא שלך למדה איתנו. ובהתחלה, כשהם היו ילדים, לילי וסנייפ היו חברים."

"מה?" הארי פלט בתדהמה. אימא שלו וסנייפ היו חברים? סנייפ, מכל האנשים?

"כן, אני יודע איך זה נשמע. אבל אל תדאג, מהר מאד אחרי שהם הגיעו להוגוורטס הם התחילו להתרחק. לילי הייתה בגריפינדור, איתנו, וסנייפ התמיין לסלית'רין, שם הם התחבר עם הרבה טיפוסים מפוקפקים שמאוחר יותר הפכו לאוכלי מוות. כמובן שלילי התנגדה לזה. בכל אופן, היא התחתנה עם ג'יימס והם הצטרפו למסדר, בעוד שסנייפ הצטרף לאוכלי המוות, ודרכיהם נפרדו."

שוב המסדר הזה. עם כל מה שקרה הארי לא חשב אפילו לשאול את סיריוס על כך, וכרגע הוא לא עמד לקטוע את הסיפור כדי לשאול.

"אבל האמת המרה היא ש... טוב, סנייפ אהב את אימא שלך. כן, אני יודע שזה מבחיל," סיריוס הוסיף למראה ההבעה המופתעת והמוטרדת על פניו של הארי. "אבל שום דבר אף פעם לא קרה ביניהם. לילי אומרת שהיא אף פעם לא ראתה בו יותר מאשר חבר. היית מצפה ממנו לשכוח ממנה אחרי שהיא התחתנה עם ג'יימס, אבל זה לא היה המצב. הוא היה די... אובססיבי אליה, אפשר לומר. וכשהוא שמע שוולדמורט גילה איפה אתה וההורים שלך מסתתרים, הוא עקב אחריו לשם, כנראה בניסיון להציל את לילי..."

הוא עשה הפסקה, אולי כדי לתת להארי לעכל את המידע החדש.

"ומה קרה אז?" הוא האיץ בסיריוס.

"זה מה שלא ברור," הוא אמר. "כשסנייפ הגיע וולדמורט כבר נעלם, והוא טוען שההורים שלך היו בחיים."

"איך זה יכול להיות?"

"אנחנו לא ממש יודעים. אבל זה בעצם לא כל כך מוזר, נכון? אתה שרדת את הקללה ההורגת, למה שהם לא ישרדו אותה?"

"אבל דמבלדור אמר..." הארי שפשף את הצלקת שלו, שפעמה בכאב. הוא לא הצליח להבין כלום. "הוא אמר ששרדתי בגלל שאימא שלי הטילה עלי כישוף שהציל אותי."

"זה נכון במובן מסוים, אבל הכישוף הזה לא היה איזה קללה או לחש. זה היה יותר כמו קסם לא מכוון, חזק מאד אבל לא ניתן לשליטה. לילי בעצמה לא יודעת איך היא עשתה את זה." זה הרגיש להארי מוזר, כמעט סוריאליסטי, שסיריוס מדבר על אימא שלו בלשון הווה. "אז דמבלדור הציע תיאוריה שאולי אותו הקסם הלא מכוון שהגן עליך הגן גם על ההורים שלך."

הארי ניסה לחשוב על זה, אבל המחשבות הסתחררו בראשו בחוסר יציבות, והוא לא הצליח להתמקד.

"מה קרה להם אחרי זה?" הוא שאל לבסוף.

"טוב, אז כמו שאמרתי, סנייפ עשה את כל זה כדי לנסות להציל את לילי. אז הוא החליט – " בשלב זה קולו של סיריוס נטף שנאה. "שהיא תהיה בטוחה מפני וולדמורט רק אם היא תעזוב את עולם הקוסמים. אז הוא הדחיק את הזיכרונות שלה ושל ג'יימס ושתל במקומם זכרונות אחרים, שיגרמו להם לחשוב שהם מוגלגים, והעביר אותם למערב ארצות הברית. שם הם חיו עד לפני שלושה שבועות; אז וולדמורט חזר, ויחד איתו הזיכרונות שלהם."

זיכרונו של הארי לקח אותו שוב לבית הקברות. למרות תשישותו הוא זכר בברור ובחדות כיצד הצללים של הוריו ריחפו מחוץ לשרביטו של וולדמורט, כיצד הם דיברו אליו... הוא חשב שהם מדברים אליו ממעבר לקבר, אבל עכשיו סיריוס אומר לו שבאותו הזמן הם ישבו להם בצד השני של העולם?

"זה לא הגיוני," הוא אמר, לוחץ על עניו בכפות ידיו כדי שראשו יפסיק לכאוב כל כך. "אם סנייפ באמת היה עושה משהו כזה, למה שהוא יקח גם את אבא שלי? אמרתם שהם שנאו אחד את השני. אם זה היה הנכון, הוא היה לוקח רק את אימא שלי והולך לחיות איתה איפה שהוא..." המחשבה על אימו חיה לצידו של סנייפ גרמה לו בחילה.

"אתה צודק," סיריוס אמר, ומשום מה נשמע די מרוצה. "אבל אתה לא מכיר את אבא שלך, הארי. סנייפ לא היה מצליח לרמות אותו בקלות, והוא ידע את זה. הוא ידע שאם אבא שלך היה נשאר בחיים ומגלה שלילי מתה הוא היה חושד – למה היא נהרגה והוא שרד? וגם סביר שהוא היה מזהה שהגופה של לילי היא לא אמיתית, אלא תוצר של שינוי צורה. הוא טוב בשינוי צורה, אפילו יותר מסנייפ, וזה אומר משהו. סנייפ בטח חשב, ובצדק, שאם ג'יימס רק יחשוד שלילי נמצאת איפה שהוא בעולם, הוא לא ינוח עד שהוא ימצא אותה."

בכל מצב אחר הסיפור הזה היה מחמם את ליבו של הארי, גורם לו להרגיש גאה באביו, גורם לו לרצות להיות כמוהו. אבל עכשיו הוא לא היה בטוח מה הוא מרגיש. הוא אהב את הוריו, אפילו שמעולם לא פגש אותם – המחשבה עליהם נתנה לו כוח, כמו באותו הערב בו הסוהרסנים תקפו אותו. הידיעה שהם אהבו אותו כל כך שהיו מוכנים למות בשבילו הניעה אותו בחיים, נתנה לו תקווה שדברים טובים יכולים לקרות. אבל עכשיו המחשבה הזו הואפלה על ידי הידיעה שבמשך כל ילדותו אצל הדרסלים, בכל הפעמים בהם היה קרוב כל כך למוות בהוגוורטס, הוריו היו היכן שהוא בעולם, חיים את חייהם בלי בכלל לזכור שהוא קיים.

"הארי..." סיריוס מלמל. הארי הרגיש את ידו על גבו, ורק אז הבין שהוא הניח את ראשו על השולחן. הוא הרגיש חולה, כאילו הגוף שלו עומד להתפרק.

"אני משתגע," הוא אמר לסיריוס, כי הרגיש כאילו בלון התנפח בתוך ראשו ועכשיו הוא לוחץ את כל המחשבות שלו כנגד גולגלתו בכאב גדול.

"אתה פשוט תשוש," סיריוס אמר. הארי שמע אותו כאילו הוא מדבר מתחת למים. "אתה יכול לישון בחדר שלי הלילה, אני גם ככה ישן בתור כלב."

לפני שהארי הבין מה קורה, סיריוס הוביל אותו במעלה המדרגות, אל קומת הכניסה ואז עוד למעלה, מאיר את דרכם בעזרת שרביטו. ראשים מפוחלצים של גמדוני בית הסתכלו עליו מלמעלה, אבל הוא לא היה בטוח שהם אמיתיים.

לאחר טיפוס ארוך הם נכנסו לחדר שינה. החדר היה דומה לחדרו הישן של אביו של הארי, מלבד העובדה שהחלונות שם היו גדולים ומאובקים ופנסי רחוב נראו דרכם, ועל הקירות היו תלויים פוסטרים של אופנועים ובחורות בבגדי ים.

"אתה לא צריך לדאוג," סיריוס אמר כשהארי פנה להסתכל מחוץ לחלון, אל הרחוב המוגלגי שבחוץ. "אבא שלי היה פרנואיד גדול, הוא הציב בבית הזה את כל ההגנות האפשריות. אני לא מהסס להגיד שאין מקום בטוח יותר בכל בריטניה, חוץ מהוגוורטס. אוכלי המוות לא יבואו לבקר פה."

הארי הנהן וקיבל מידיו של סיריוס פיג'מה מיושנת למראה. הוא המשיך לדבר על משהו, אבל הארי לא ממש שמע אותו.

"סיריוס," הוא אמר, "תודה."

סיריוס חייך אליו. עכשיו הארי הבין למה נראה שמצבו השתפר כל כך – הוא קיבל בחזרה את שני החברים הכי טובים שלו. הארי ידע שהוא צריך לשמוח, אבל הוא לא ממש הצליח להרגיש שום דבר.

"אין על מה," סיריוס אמר לו, ולפני ששינה צורה הוסיף, "אבא שלך צריך להיזהר, יש לו תחרות."

הארי חייך בעייפות. הוא לבש את הפיג'מה, אוזניו מצלצלות, בעוד רך- כף טיפס והתגלגל לצורת כדור למרגלות המיטה. הוא נכנס למיטה, חושב לעצמו שעם החדשות שקיבל, ועם היום שעבר, אין סיכוי שיצליח להירדם. אך ברגע שהניח את ראשו על הכרית הוא נרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא