זואי ג׳קסון והאולימפיים

סליחה על הפרקים האחרונים שהיו ממש קצרים, היה לי ממש עמוס ואני ממש משתדלת לכתוב כמה שיותר.

תהנו!

כנראה שלוק הוא לא טיפש כמו שחשבתי, כי ברגע שירדנו אל הבריכה, מה שהוא ניבא בדיוק קרה. ההורים שלנו סיפרו לנו את התוכנית ששמענו כמה דקות קודם לכן. 

קבענו שנצא בעוד יומיים, ואני הזמנתי את ריינה לישון אצלי.

אני יודעת מה אתם חושבים, מסיבת פיג׳מות של בנות, ריכולים, אוכל ולילה לבן. טוב, אז אצלנו זה לא ככה.

היה לנו אנרגיות והרבה כריות. כל החדר היה מלא בכריות ובשני מזרונים מתנפחים ענקיים. 

כמה שעות לפני כו ריינה סידרה לנו בחצר מין רחבת אימונים, לימדה אותי איך להילחם ולהשתמש ביתרונות של הפגיון לטובתי.

ישבנו וצחקנו בחדר, מלאות בכריות. השעה הייתה כמעט 00:00, דיברנו על הכל. על העבר שלנו, על העתיד שהיינו רוצות ועל ההווה שנצטרך להתמודד איתו.

חשבתי על הכל, איך אני, זואי הקטנה מחיפה, זוכה להיות גיבורה כמו בכל הספרים שקראתי. אבל ידעתי שאני לא טובה כמוהם.

עד לפני חודש הייתי ילדה מנודה, קוראת ספרים ומעמידה פני שמחה, אבל בפנים הייתי מרוסקת.

אף אחד לא הבין אותי, וגם לא ממש רצה. לפעמים רציתי להיעלם, אבל אז התחלתי לדמיין. לדמיין מה יקרה אם אני יכנס לתוך כל הסיפורים שלי.

אז אולי אני חולמת? אולי אני עדיין נמצאת בבית היתומים, ישנה, וחולמת את כל זה? אולי הכל לא אמיתי? אולי הכל מזויף?

אסור לי לחשוב על דברים כאלה.

ריינה סיפרה לי קצת על החוויות שעברה לפני שהגעתי למחנה, אבל לא הייתי מרוכזת. התחלתי לדמיין, כרגיל, איך מחנה החצויים יראה.

״זואי?״ ריינה ניערה אותי  ״זואי? את מרוכזת?״. ״כן, כן״ אמרתי בהיסח דעת ״מה קרה?״. ״את לא זוכרת את התוכנית?״ היא אמרה ״הם אמורים להגיע בכל רגע…״.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה התוכנית? תנו לי להסביר לכם.

ריינה שמה לב שההורים שלנו מתחילים לחשוד, לשאול אותנו על מה אנחנו מדברים, לא להשאיר אותנו לבד. כמעט לא היה לנו זמן לתכנן את הטיסה שלנו לניו יורק, אז אני הצעתי תוכנית. הזמנתי את ריינה אלי בכוונה, גם ככה ג׳ייס עשה עם לוק. אחרי שההורים של ג׳ייס ירדמו, לוק וג׳ייס יתגנבו החוצה, ויכנסו דרך המרפסת שלי. 

זה כמעט היה הזמן.

ריינה הביטה בשעון, 00:15, הבנים כבר היו אמורים להיות פה.

רצתי אל המרפסת. הבטתי מטה וראיתי את הבנים, לוק סימן לי לזרוק אליהם את הסולם מחבלים (שאני וריינה הכנו מראש). ״ריינה, הסולם!״ לחשתי אליה. היא רצה אלי עם הסולם בידה, וזרקנו אותי אל עבר הבנים.

הם עלו ונכנסו לחדר שלי, פתחתי בזהירות את הדלת והצצתי אל המסדרון, אנבת׳ ופרסי כבר ישנו.

״הם ישנים,״ נשמתי לרווחה ״בואו נתחיל.״

התיישבנו על הכריות, והוצאתי את התיכנונים מהמגירה. 

הבטתי בכולם, ״אנחנו הולכים להצליח.״ לחשתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא