עיניים ירוקות

היי אנשים!

סליחה שלא כתבתי הרבה זמן, אתם מוזמנים לקטול אותי.

אם היו הקונדסאים, מה מונע מאיתנו לחשוב שלסנייפ לא היה חברים?

נקודה למחשבה.

אז ייאי! פרק חדש! חפירה חדשה!

*מתענגת בשקט על הכאב ראש שלכם*

פרק יחסית חשוב.

סורי אם חפרתי.

אז הנה השורה המסורתית שלי:

תהנו⁦❤️⁩

____________________________________________________

יום ראשון.

אני לא נאבד בטירה, הודות לילד חום שער.

הוא הפלפאפי שמכיר את הטירה טוב יותר מכל אחד אחר.

"מה השם שלך?" ארגוס שואל אותי.

"סוורוס סנייפ," אני עונה לו.

אני שם לב שאף אחד לא מתקרב אלינו.

אני מסתכל על ארגוס, שבגדיו מלאי טלאים ושערו מוזנח.

אני משפיל מבטי אל עצמי, ושערי שמנוני ודוחה.

אין פלא שאף אחד לא רוצה אפילו להסתכל עלינו.

"אתה עדיין לא קולט, אה?" ארגוס ממלמל לעברי.

"קולט מה?" אני עונה בפיזור דעת.

"את המצב," הוא עונה בקול משועמם.

"איזה מצב?"אני שואל.

"לעזעזל, סוורוס! אין לך עיניים?"

"יש לי!"

"אז למה אתה לא רואה שכולם מתרחקים מאיתנו?!"

אני מקבל בעיטה לחזה, ורואה שמסביבנו אין אף אחד.

"היה לך פעם חברים, אה?" ארגוס שואל שהוא מבחין במבטי העצוב.

"סוג של," אני עונה בעצב, "לך היה?"

"לא. וגם לא יהיו לי."

"למה אתה חושב ככה?"

"אתה באמת תמים, אה? תסתכל על הבגדים שלך, סוורוס. תסתכל על החולצה שלך. תסתכל על השיער שלך!"

"למה שאני לא אסתכל על הלב שלי?" אני מתעצבן.

"כי אף אחד לא מסתכל! זה," הוא אמר והצביע בתנועה כוללת על הגוף שלי, "מה שמשנה."

אני מנסה למנוע את הקרע בליבי ככל האפשר, נוטע תקווה.

"אבל למה?"

"ילדים הם עם אכזר. אתה עוד תבין." אומר ארגוס, ואני יודע שהוא צודק.

הצחוק הלגלגני של סיריוס והחיוך החורש מזימות של ג'יימס כבר הספיקו לי.

אני נושם עמוק, רגע לפני שאלאן מתפרץ למסדרון.

"אלוקים, מה קרה לך?" ארגוס שואל.

הפנים של אלאן שרוטות, וכל גופו חבול. על לחיו מתנוססת חבורה בצבע סגול- כחול מחליא, והוא צולע קלות.

"ה- הם העדיפו לא להשתמש בשרביט," אמר אלאן חלושות.

"אה." אני אומר.

הפעם זה תורו של ארגוס להתבלבל.

"מי זה הם?"

"לא משנה!" אלאן ואני אמרנו בתיאום מושלם.

"ניראה לי שאני יודע," הוא אמר בשקט.

עקפתי אותם, מתקדם מהר לכיתה.

עוד עיכלתי את המצב הנורא.

לא יהיו לי חברים, בגלל הבגדים שלי.

אף אחד אף פעם לא יראה אותי באמת.

תמיד יסתכלו רק על החיצוניות שלי.

מרביצים לאלאן כח הוא בן מוגלגים.

ולעזעזל, הכי גרוע-

אני לא יכול לעשות בנוגע לזה כלום!

נכנסתי לכיתה ומייד עצרתי.

קנופליוס לאבגוד עמד שם, וראיתי דמעה בודדת זולגת על לחיו.

"א- אתה בסדר?" גמגמתי.

"כן." הוא ענה בלחש.

"מה קרה?" שאלתי אותו ברכות.

"אני מוזר." הוא ענה בקול מרוחק.

"אז מה?" אמרתי לו.

"אתה רואה, אפילו אתה חושב ככה."

קנופליוס התיישב, והתחיל לדבר במרירות:

"תמיד ידעתי שאני מוזר, אבל אף פעם לא היה אכפת לי. ואז באתי לפה, ואני מניח שאולי- אולי היתה לי תקווה קטנה שכאן, במקום שכולם קוסמים, לא יתייחסו אליי ככה. טעיתי."

עניתי לו:

"גם אני ככה. חשבתי שכאן כולם יסתכלו עליי ולא על הבגדים שלי. טעיתי."

קנופליוס חיים חיוך מריר.

"לפחות אני לא היחיד."

"יש עוד," עניתי לו, "עוד מוזרים."

"באמת?" קנופליוס חייך.

"כן. יש את ארגוס, ואת אלאן."

"אז- אני יודע שזה מוזר לחשוב ככה, אבל אולי נהיה ביחד? כלומר, כל המוזרים. ככה לא נהיה מוזרים."

"מוזר לחשוב את זה," עניתי, "מוזר אבל מיוחד."

עכשיו חיוכו התרחב לאט לאט.

"אני לא יהיה לבד."

ארגוס נכנס.

"גם אני לא."

אלאן צלע קלות פנימה.

"יהיו לי חברים."

ואני אמרתי:

"לא נהיה מוזרים יותר."

תפסנו שולחן, והתישבנו.

לא לבד.

יחד.

הפרק הקודם		הפרק הבא