קוסמת בטעות

אז כתבתי עוד פרק רק בגלל שאתם נחמדים, והבטחתי.

הפעם אני לא אבטיח שוב כי יש לי עוד דברים חשובים לעשות.

בכל מקרה, כבר כתבתי אז אני מפרסמת.

תהנו וזה,

אלה

---------------------------

קוסמת בטעות // פרק ארבע עשרה - במעמקי הטירה

התקווה להרפתקה כאילו העירה את אליסי מחדש. פתאום האווירה הישנונית התחילה לחלוף וסימנתי לעצמי בראש שאם אליסי אי פעם תהיה חולה, כדי לעודד אותה צריך כיוון להרפתקה. היא זקפה את גבה והתיישבה לצידי, כבר לא שוכבת, מחייכת כתמיד.

"יש עוד הרבה זמן עד הלילה" היא העירה בזמן שעיינו יחד בספר הענק. "מה נעשה בינתיים?"

המהמתי. "אולי אפשר להמשיך לחקור בינתיים? אני לא בטוחה שאפשר להסתמך על החלום."

אליסי העבירה עוד דף בספר. "כן… בואי פשוט נסיים את העבודה ואחר כך נלך לאיזור המרתפים", היא הצטמררה רק מלומר את המילה, "שמעתי שיש שם הרבה רוחות רפאים"

הנהנתי. "כן, נכון. מעניין איך הסלית'רינים מצליחים להיות במקום הנורא הזה כל כך הרבה זמן"

אליסי משכה בכתפיה. "זו בעיה שלהם, לא שלנו."

"טוב, נו" אמרתי. "איזה מידע אנחנו מחפשות?"

"על ההורים שלך, על-" התחילה אליסי.

"לא, נו, את שוב חוזרת לזה? על הלחש! לעבודה!" אמרתי.

היא הרימה את מגילת הקלף שפירטה את שיעורי הבית. "אוף, נו, לא חשבתי שאני אתלונן אי פעם על שיעורי בית אבל הפעם זה באמת נורא. כאילו, רוב הזמן אין לי כל כך מה לעשות ואז שיעורי בית זה כיף, אבל כשיש לי עוד אפשרויות, זה…"

"נו, אליסי!" הפצרתי בה. "מה ההנחיות?"

"חכי, חכי!" היא הרגיעה אותי, "הייתי מגיעה גם לזה"

"מטר זה האורך, כן! כאילו, למה שיתנו לנו לכתוב כל כך הרבה בשנה ראשונה! בכל מקרה צריך לפרט על איך לדייק עד לרמת זכרונות ספציפיים, השפעות של מחיקת זכרון כולל בטווח הארוך ובטווח הקצר ומחיקת אנשים ספציפיים מהזכ-" היא אמרה.

קטעתי אותה. "איפה הפרק על מחיקת אנשים ספציפיים?"

"לא, נו, שוב את חוזרת לזה?" היא חיקתה אותי בלעג. 

גלגלתי את עיניי. "אליסי! זה חשוב!"

היא חייכה חיוך קטן, אני לא יודעת למה. "פרק 8, עמוד 176, נראה לי"

דפדפתי לעמוד המבוקש. "איך את זוכרת את כל זה?"

היא משכה שוב בכתפיה. "ראיתי את התוכן עניינים. זיכרון צילומי, אני מניחה"

"נשמע כמו משהו מועיל" אמרתי, מנסה לעודד אותה.

היא דפקה בידה על ראשה. "כן, כנראה"

ניגשתי לקרוא את העמוד וחזרתי אל אליסי עם סיכום קצר שכלל הערות משלי. "בעיקרון צריך להיות מאוד ממוקדים בנושא הזה. מי שהטיל עלי את הכישוף היה מאוד מוכשר. אם הוא מלונדון או משהו, אז הוא כנראה למד בהוגוורטס. אם ככה, צריך לחפש מישהו מוכשר בלחשי זיכרון שהיה בהוגוורטס. בכל מקרה, הם כותבים שבדרך כלל הזכרונות נמחקים כלא-היו, אבל יש מקרים שבהם זכרון טראומתי (הערת הכותבת: מלשון טראומה, אני מניחה שאייתתי לא נכון), כמו במקרה שלי, החלום שלי, כן נשאר."

אליסי הנהנה. "נשמע מועיל. רוצה לכתוב על זה בעבודה?"

"על החלום שלי?" שאלתי, "השתגעת?"

היא גלגלה את עיניה. "לא, גאונה. על מה שקראנו. שנסיים עם זה כבר!"

התחלתי לכתוב את כל העניין לפי פרקים. כדי שנסיים מהר יותר, כל את מאיתנו הייתה אחראית כל כמה חלקים: בסופו של דבר החיבור שלנו יצא ארוך יותר ממטר, כלל הנראה מהסיבה שרצינו לחקור עוד על הלחש. לא משנה כמה חיפשתי, לא הצלחתי למצוא משהו ספציפי על החזרת זיכרון.

"את בטוחה שאין שום לחש הופכי?" שאלתי אותה שוב.

היא נענעה בראשה לשלילה. "לא, אסטן. גם אם היה, מי שמחק לך את הזיכרון היה צריך להחזיר אותו, וגם אם הוא בחיים ונצליח למצוא אותו, סביר להניח שהוא לא יסכים לעשות את זה."

"ושום דבר? רסיסי זכרונות?" שאלתי שוב בשביל לוודא.

היא פתחה את העמוד בו מצאתי את המאמר על החלום. "תחפשי כאן יותר טוב, אולי יהיה פה אזכור למשהו. אני לא יודעת."

קראתי שוב את הפסקה. "נו, לא." התלוננתי.

אליסי גלגלה את החיבור וקשרה אותו בסרט קטן. "יאללה. שלב הבא."

הנהנתי ומיהרנו לצאת מהספרייה. חזרנו לחדר המועדון של רייבנקלו ואני טמנתי את המגילה מתחת למיטה שלי. יצאנו החוצה מהמועדון אל כיוון המרתפים. "מלחיץ." הערתי.

אליסי הנהנה בהסכמה. "סביר להניח שעשינו ונעשה דברים מלחיצים יותר."

לא ממש הסתכלתי לאן אני הולכת, ונתקלתי חזיתית בנער בערך בגובה שלי. מלמלתי התנצלות מביכה ומיהרתי ללכת משם כשהוא אחז בידי. 

"אני מכיר אותך, נכון?" הוא שאל.

הבטתי בפניו. אוי לא. זה היה לואיס. רציתי לרמוז לאליסי על כך כשהיא ניסתה לסמן לי ללכת כבר, אז גימגמתי קצת ואמרתי, "היי. לואיס, נכון? אני חושבת שפעם נתקלנו כאן. אני אסטן."

אליסי פערה את עיניה כששמעה את השם. 

הוא צחק. "אז אם נתקל כאן פעם שלישית תבואי איתי לגלידה?"

חייכתי. "מאיפה אתה מכיר את זה?"

"בן להורים מוגלגים" הוא אמר, מובך. "אני לא מדבר על זה הרבה."

משכתי בכתפיי. "אוקיי. חייבת ללכת!"

לא ראיתי את תגובתו כי אליסי משכה אותי משם בעודה ממלמלת התנצלויות.

"מה זה היה?" היא שאלה.

"זרקתי את השם שלו כי הוא היה הרייבנקלואי הבן היחיד שהכרתי. נתקלתי בו מתישהו כאן." עניתי.

היא צחקה וחיקתה אותנו בלעג-חברותי. "אז אם נתקל כאן פעם שלישית תבואי איתי לגלידה? את עומדת להפוך את מה שסיפרנו לאלי וקארי לאמיתי!"

חייכתי קצת, מסמיקה. "טוב, נו, טוב…"

אליסי חייכה וחבטה בי בידידותיות. "לא שזה משהו רע…"

אחרי כמה דקות הגענו למרתפים. "מה עכשיו?" שאלתי.

"אממ," אמרה אליסי, "צריך… לחפש רוחות רפאים?"

"מה, ואת מפצה שהן פשוט יצוצו מהרצפה ברגע ש-" התחלתי.

בדיוק בזמן שאמרתי את זה, רוח רפאים של נערה עם שיער מתולתל צצה מהרצפה. "שלום!" היא קראה.

אליסי שלחה אלי חיוך ידעוני. "אמרתי לך!"

פניתי אל הרוח בדומה שפניתי אל הדיוקן. "קוראים לי אסטן, ולחברתי אליסי" אמרתי, מגייסת את הטון הנחמד ביותר שיכולתי להפיק. "אנחנו לומדות על לחשים מוחקי זיכרון, ורצינו לקבל מידע ממישהו שמבין בנושא, אולי, נגיד, אחד מבוגרי הוגוורטס? את מכירה מישהו שממש טוב בזה?"

היא שלחה אלי מבט קצת חשדני. "מה?"

ניסיתי להראות תמימה ככל הניתן. "רצינו לראיין מישהו כזה כדי לקבל בונוס על העבודה!"

"רייבנקלואיות," היא הפטירה. "תמיד מתחנפות."

משכתי בכתפיי. "תמיד רוצות לנצח בגביע הבתים" השבתי.

הרוח חייכה, כאילו ההסבר הצולע סיפק אותה. "שמעתי על איזה אחד, לוקה, לוקהרט משהו. הוא היה ברייבנקלו וממש הצטיין בלחשי זיכרון. אני לא בטוחה מה הוא עושה עכשיו, אבל שמעתי שהוא מטייל בעולם וחוקר חיות נדירות או משהו."

"תודה," אמרתי. "ואין שום דרך להשיג אותו?"

"אני לא בטוחה." היא ענתה. "אתן יכולות לנסות לכתוב לו."

אליסי חייכה אלי. "זה מספיק" היא אמרה לי.

הרוח נעלמה, התפוגגה לאוויר, ואנחנו המשכנו עם כמה דיוקנאות זועפים במיוחד שלא הפסיקו לדבר על "המצב המדרדר של בית סלית'רין" או "שלטון הוגוורטס קל הדעת." אחרי שאליסי אמרה להם בצחוק שיש להם מה במשותף לדבר עם פילץ', הם נעלבו ונעלמו.

אחרי עוד כמה תחקורים שלא הניבו שופ מידע מועיל, חזרנו למעונות.

"אז נכתוב מחר ללוקהרט הזה?" היא שאלה.

הנהנתי. "כן. ובינתיים, לילה טוב אליסי! תנסי לא לצעוק כשאני אתעורר בצרחות."

היא חייכה חיוך מעודד. "אני אשתדל."

טמנתי את ראשי בכרית, מוכנה לעוד לילה מלא זוועות.

הפרק הקודם		הפרק הבא