אילו לא הייתי קוסם 2

העפעפיים שלי הרגישו כבדים מתמיד. נלחמתי בדחף לשקוע שוב בשינה ופקחתי את עיני לאט, ממצמץ לנגד האור המסמא שמולי.

הכישרון שלי להיפצע בכל רגע נתון עזר לי כרגע כדי לזהות במהירות שאני נמצא במרפאה המוכרת של הפנימיה.

שכבתי במיטה השלישית מימין, הכין שגברת פומפרי, האחות הראשית במרפאה דאגה לשכן אותי בכל פעם שהגעתי לכאן.

המיטה הזו בהחלט יכולה להיות מתחרה רצינית למיטה בחדרי לגבי זמן השהייה שלי בה.

כל איברי כאילו שקלו טון. ניסיתי להרים מעט את היד כדי למשש את רגלי הכואבת, אך זו שלחה זרמים של כאב במעלה הזרוע. שמטתי אותה באנקה.

פעימות כאב מילאו את כל חלל ראשי והעיקו על ניסיונותי להיזכה מה בדיוק קרה.

לקחו חמש דקות בהן נאבקתי בדחף להירדם לפני שהכול חזר אלי:

דראקו וארני מתנשקים.

רוג'ר ואני בכיתה ריקה.

אני נכנע לרוג'ר.

דראקו נכנס...

דראקו!

איפה דראקו?

נזכרתי כיצד קראתי לו שיחזור שניה לפני שאיבדתי את ההכרה. כמה זמן אני נמצא פה בכלל? כמה דקות? שעות? אולי ימים?

טעם חמוץ של קיא עמד בגרוני והבטן שלי פצחה במחאה עד שנאלצתי לעצור לרגע את נשימתי כדי לא להקיא הישר על החולצה שלי.

מאחורי הכילה הלבנה סביב מטתי שמעתי רחש של התרחשות. דלת המרפאה נפתחה ומישהו צעד בעדה.

במקביל שמעתי את קול טיפוף רגליה של דברת פומפרי שיצאה ממשרדה כדי לראות מי נכנס.

"זו לא שעת ביקור עכ.. הו, זה אתה אלבוס" שמעתי את קול קורא.

"שלומות פופי" ענה קולו של אלבוס דמבלדור, המנהל "מה שלומך?".

"סביר, אתה יודע" נאנחה פומפרי "עדיין מזועזעת."

"כן אני מבין" אמר דמבלדור בקול רגוע "גם אני עדיין מזועזע".

"ילד מסכן" נאנחה גברת פומפרי, ולרוב חרדתי ידעתי בוודאות מיהו אותו 'ילד מסכן'.

"איך הוא מרגיש?" התעניין דמבלדור.

אוך, זה מביך כל כך.

"הוא לא התעורר עדיין אני חושבת" היא ענתה "אבל אתמול מצבו לא היה מי יודע מה טוב, הקיא כל הזמן, יש כמה פציעות לא נעימות".

הרגשתי איך עורי מאדים במבוכה.

למה האנושות כולה טורחת להרוס לי את התדמית של הבחור הקשוח שבניתי לעצמי?!

הפרק הקודם		הפרק הבא