"אני כבר בת 18!"

המחילה הייתה שקטה יותר ממה שהארי שמע אי פעם.

כל בני הבית ישנו.

זת'ומרת, רק מולי וארתור.

ג'יני פסעה בצעדים בוטחים אל המטבח.

היא ארזה בתוך שקית 3 קופסאות טונה, פשטידת בשר ושאריות סלט מארוחת הערב.

הארי רק צפה בה בדממה.

בשערה הכתום והחלק, בעינייה החומות והמנצנצות, ביידיה המלטפות.

'הוי, ג'יני. ' הוא חשב. 'איך זה שאת כל כך... יפה זאת לא מילה. מהממת. מושלמת. טוב, לפחות אם משווים אותה לפנסי פרקינסון.'.

היא סיימה לארוז ואחזה בכף ידו, בשביל להתעתק.

"הארי? להתעתק אני?" היא לחשה, כדי לא להעיר את הורייה.

"אה- מה?"הוא התנער.  "רגע- ג'יני. את- רק נשיקה קטנה. את יודעת, להמחיש שאני אוהב אותך."

היא בהתה בו בפה פעור. גברים. למה צריך לומר? אפשר פשוט לעשות את מה שאתה מרגיש!

הוא קירב את שפתיו לשפתיה והם נשארו כך דקה ארוכה, צמודים ושקועים בעצמם.

עינייהם נפתחו.

"הארי, אתה לא חייב להמחיש את זה. אני יודעת את זה גם ברגיל. לא שיש לי בעיה עם איזו נשיקה קטנה!" היא ציחקקה והוא נשק לה באף.

"אני יודע." הוא לחש וחייך. הנשיקה הזאת באמת עזרה לג'יני, היה לה יותר מידי מתח ביומיים האחרונים.

ולפתע נשמע רחש קל. עיניים שופשפו.

"הארי? ג'יני?!"

אוקי, הפרק הבא הולך להיות מצחיק!

מה נשאר לאחל חוץ מ----

פורים שמח!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא