משחקי הרעב 70-הצד של אנני

האמת, בטעות נכנסתי לאתר... 

אבל אם כבר, נוסיף לכם עוד פרק :)

---------------------------------------------------------

"לאאאא" קול יוצא מגרוני שמעולם לא האמנתי שיכול לצאת. אני באה לקפוץ על אוכפי השקט אבל מישהו תופס אותי מאחור ומשכיב אותי לרצפה "עזוב אותי" אני משתוללת בידיו של טורוק "תן לי להרוג אותם! אני רוצה להחזיר להם! עזוב אותי" אבל הוא לא עוזב והוא חזק ממני ואני מתייאשת. רק צורחת. על כולם, על אוכפיי השקט שנעלמו מזמן, על טורוק, על עצמי ועל הסיוט הזה שאני חיה בו ואני לא מסוגלת כבר לראות איך הכל מטמוטט לי מול העיניים. אני לא מפסיקה לצרוח עד שאני כבר לא מסוגלת להוציא הגה מהפה. טורוק מרפה קצת מאחיזתו ואני מתנשפת, מנסה לעכל מה שאי אפשר לעכל. הצרחות נגמרו והדמעות מתחילות לעלות. אני זוחלת על הרצפה, מנסה להגיע לאבא שלי, להיפרד ממנו. הוא שוכב על המיטה, נראה כאילו הוא ישן. אני עולה על המיטה, נושקת על לחיו ויוצאת מהחדר. איני מסוגלת לראות יותר כלום. בלעדיו אני לא מסוגלת לכלום. אני נכנסת לחדרי, ונכנסת בתוך עצמי. סופיה מלטפת אותי ומרגיעה אותי ואני מתעלמת ממנה, אבל טורוק מגיע ומספר לי משהו שרק מפיל אותי עוד יותר לתוך התהום שבו הייתי. השמועה נפוצה בכל המחוז. לא ידוע מי שינה את הפרטים, אם זה היה בכוונה או בטעות. אבל עכשיו כולם

***************************

בתוך כל הסיוט הזה הגיע אלי מלאך. אני לא יודעת למה הוא הופיע רק עכשיו, אולי רצה לתת לי זמן לצאת מהמשחק ומכל הזעווה שהייתה שם לבד ולתת לי קצת זמן עם אבא שלי... הות התיישב על המיטה שלי והתחיל ללטף את פניי ברוגע "פיניק.." מלמלת, כמו בחלום. הוא חייך אלי חיוך אוהב ואז הכל התברר. זה לא היה משחק, והוא לא עבד אלי. זה הייתה הפעם הראשונה אז שראיתי את פיניק האמיתי, וכל כך שמחתי לראות אותו שוב. "אז הכל אמיתי, אתה באמת אוהב אותי?" שאלתי אותו בישירות. הוא הסמיק קלות והנהן. "ואת? את אוהבת אותי?" הוא החזיר לי ועכשיו הגיע תורי להוריד את העיינים במבוכה. "אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בפיניק האמיתי..." אני מתיישבת במיטה ומחייכת אליו. הוא מתקרב אלי ומחבק אותי "אני מצטער אנני, מצטער על הכל. מצטער על מה שהיית צריכה לעבור, על שסבלת עד שחזרת הביתה ועל כל מה שעוללו לך בבית" אני קוברת את פניי על כתפו וממררת בבכי. גם אני מצטערת. מצטערת שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור, לחיים האמיתים, בלי מסכות, בלי הפחד, בלי הכאב היומיומי. "למה?למה הם עשו לי את זה?" אני צורחת "מה עשיתי להם? אני לא יכולה לחיות את החיים שלי בשקט?" פיניק מנגב את הדמעות שזולגות על לחיי. הוא ממשיך להרגיע אותי שעה ארוכה, מלטף ומחבק. נותן לי להוציא את כל הצרחות, את כל המילים עד שהכל נשטף ממני ואני נרדמת, מרגישה מוגנת בין זרועתיו. לפחות עכשיו אני יודעת שהוא איתי. ואוהב אותי. אבל הכל יכול להשתנות שהקפיטול משתמשים בך כמו בובה על חוטים. הכל.

פיניק לא עזב אותי לרגע. הוא דאג לכל דבר- שאני אוכל, אשתה, ישן ולא אשקע עמוק לתוך עצמי. אני מצידי נסיתי לעשות לו כמה שיותר טוב והשתדלתי להיות ילדה טובה. אבל לדבר אחד לא הסכמתי- לצאת מהבית. כל יום הוא הפציר בי שעה ארוכה שנצא לטייל בחוץ אבל אני סירבתי בתוקף. לא רציתי לראות את המבטים של האנשים, השכנים שלי, שפעם היינו משחקים גולות ביחד ועכשיו הם בטוחים שאני משוגעת שרוצחת אנשים. אבל בעיקר פחדתי להיתקל במרי. לא היה לי מספיק אומץ לעמוד מולה. אז נשארתי בבית כלהיום- יושבת במיטה ובוהה לעצמי או שמסתובבת חסרת מעש עד שפוגשת משהו שהזכיר לי את אבא שלי ומתחילה לבכות. כל יום שעבר הייתי מרגישה רק יותר ריקנות ויותר געגוע לחיים שהיו, כל לילה לפני שאני נרדמת אני נלחמת בסיוטים שרוצים לתקוף את שנתיי ומנסה לחשוב על הימים שהיו. אבל זה לא תמיד עוזר, כל לילה אני מתעוררת בצרחות ופיניק- שישן חדר לידי מגיע אלי בריצה ומחבק אותי עד שאני נרגעת ונרדמת לעוד סיוט. עד שלילה אחד נמאס לי "אני לא רוצה ללכת לישון" אמרתי לפיניק. הוא ליטף אותי ברוגע "יש לי רעיון" הוא הרים את ראשי בעדינות מברכיו והסתכל לתוך עייני הנפוחות "היום יום ראשון. אולי תלכי לשכנה שפעם היית הולכת אליה כל יום ראשון, זוכרת?" איך אני לא אזכור. "דודה" ככה קראתי לה, כששאלתי אותה לשמה ככה היא ענתה. היא בקושי מדברת אבל אני יודעת שהיא חכמה מאוד. היא הבן אדם היחידי שיש אולי סיכוי שמאמין שאני קצת שפויה. אבל עדין. לצאת החוצה. "קר עכשיו. אף אחד לא יהיה בחוץ." פיניק מפציר בי כשהוא רואה שאני מהססת. "טוב" אני מסכימה. "אבל אני חייבת להכין לה את המרק" אני מחייכת חיוך קטן כשאני נזכרת בפעם הראשונה שאני ופיניק דברנו. עם המרק....הוא מחייך אלי ומצמיד אותי אליו "ככה אני אוהב אותה, מחייכת" והוא מנשק אותי בפעם השנייה. אבל הפעם הנשיקה הזאת שונה, כי אני יודעת שהוא באמת אוהב אותי.

הפרק הקודם		הפרק הבא