הכתם האנושי

15

רגולוס

בסוף השבוע הראשון לשנתו השביעית של רגולוס, הוא הבין שהוא ניצב בפני בעיה. ממתין מול הדלפק של מדאם פינס הספרנית, בעודה מציינת בקפדנות את שמות הספרים שביקש להשאיל, הוא לא פספס את האופן בו ענייה הקטנות והחדות נעלמו תחת גבותיה המצוירות בהבעה מוטרדת. רגולוס המתין במתח לתגובתה.

"מה שמך?" היא שאלה אותו.

"רגולוס בלק." הוא צפה כיצד היא משרבטת את שמו במחברת שלה, בכתב קטן ומסודר.

"זה הכל," היא אמרה ונתנה לו את הספרים שלו. הוא לקח אותם והסתלק, חש כמטומטם. היה עליו לדעת שהסגל יסתכל עליו בעין חשדנית אם ישאיל כל כך הרבה ספרים הנוגעים לטוהר הדם מהספרייה. הוא יכול היה להמציא תירוץ – הוא יכול היה להגיד לספרנית, כבדרך אגב, שזה בשביל עבודת רשות בתורת הקסם. אך משום מה, השקר תמיד היה פשוט בראשו, אבל על שפתיו היה בלתי ניתן לביטוי.

הוא היה שקרן איום ונורא. אם לא יתגבר על כך במהירות, בקרוב יהיה בצרה גדולה.

הוא דחף את הספרים לתיקו בעודו יוצא מהספרייה והחל לעשות את דרכו לכיוון המגדל המערבי, שהיה מלא כיתות נטושות שהיו מקום מפלטם של התלמידים המתבודדים בבית הספר. הוא בילה שם הרבה בשבוע האחרון, בכל פעם מלווה בערימה חדשה של ספרי היסטוריה הנוגעים למורשתן של משפחות קוסמים מפורסמות ולחשיבותו של דם הקוסמים הטהור. הם חידשו לו מעט מאד, אחרי הקריאות בספריית המשפחה בסוף החודש הקודם, ועם זאת, הוא המשיך לגמוע אותם במיומנות, עניו רצות על פני האותיות בחיפוש אחר פרט חדש שעוד לא היה ידוע לו.

מיותר היה לציין שהוא לקח את המטלה שהטיל עליו אדון האופל ברצינות. אם עשה את זה מתוך רצון או מתוך פחד, זה לא שינה. זה היה דבר שהיה עליו לעשות, כמו להיות נוכח באירועים משפחתיים ולהשיג ציונים טובים. פשוט כך.

הוא לא סיפר להוריו שפגש באדון האופל כבר פעמיים. הוא ידע שעליו לעשות זאת, שעליו לרצות את הגאווה שלהם בו כשיגלו את העניין של אדון האופל בבנם ויורשם... אבל משום מה, הוא לא הצליח לגרום למילים לצאת מפיו. כמו השקר, הן היו פשוטות כל כך בראשו, אבל במציאות, הוא לא הצליח לבטא אותן. אולי פחד שאם יבטא את המילים בקול, הוא יבין שזוהי המציאות.

הוא ניסה לשכנע את עצמו שטבעי לפחד. בסוף השנה הזו יצא אל העולם האמיתי, ויהיה עליו להתחיל לקחת על עצמו חלק מחובות ראש המשפחה, כמו גם לייצג את משפחתו בחוגים המתאימים. זה היה מצב חדש, שונה - טבעי שלא יהיה בטוח בעצמו... אבל מילותיו של אדון פוטר לא יצאו מראשו, המוות המזעזע שלו לא הרפה ממנו, שניהם לוחשים לו בזדון על טיבו האמיתי של הפחד שלו.

מחוץ לחלונות באגף זה של הטירה ניתן היה לראות את מגרש הקווידיץ'. זה היה יום סגרירי, לח, והדשא היה ירוק ורענן במיוחד עם בוא הסתיו. במרכז המרגש הייתה התגודדות של תלמידים, ומעליהם התעופפו בזריזות דמויות ירוקות...

רגולוס נעצר בהבנה מחרידה. אז סב על עקביו ופתח בריצה נואשת לכיוון המדשאות, מקלל את עצמו על טיפשותו. תרמילו מתנדנד על כתפו, מכה בצד גופו שוב ושוב, הוא חצה מסדרונות וטס במורד גרמי מדרגות, נשימתו צורבת את גרונו. הוא כמעט נתקל במישהו כשרץ מעבר לפינה. בניסיון נואש לחמוק, הוא סטה הצידה. תרמילו נתפס בפינת חנית משוננת של חליפת שריון קרובה; בקולות קריעה וחבטות מצלצלות הבד נקרע, ספריו התפזרו על הרצפה, וחליפת השריון נטתה והתפרקה על הרצפה לרגליו.

"מרלין ישמור! היזהר, אדון בלק!" התפלצה פרופסור מקגונגל, מיישרת את משקפיה בתדהמה.

רגולוס מלמל התנצלות והחל לאסוף את ספריו בקדחתנות לתוך תרמילו הקרוע. אחד הספרים החליק לרגליה של סגנית המנהל, והיא הרימה אותו ובחנה את הכותרת שלו בעיון. רגולוס זינק לרגליו, ובעוד ספריו מחליקים דרך החור בתרמיל ונופלים שוב לרגליו, הוא חטף את ספרו של דוסטויבסקי מידה.

"אני מצטער על החוצפה," הוא אמר לה בנוקשות ורכן על מנת לחדש את עבודתו בידיים רועדות.

מקגונגל בחנה אותו בפקפוק. "נו, באמת," היא אמרה כשעוד ספר נפל דרך הקרע. בהינף שרביט התיק תוקן, כל הספרים חזרו למקומם, וכך גם חליפת השריון. "אתה קוסם, אדון בלק, או שמא שכחת?"

הוא הנהן והתכוון להסתלק.

"עצור מייד! הנזק שעשית היה חמור מספיק, לא אוכל להרשות לך להמשיך לרוץ כך במסדרונות."

רגולוס נתן בה במבט נואש. הוא מעולם לא הצטרף אל הלעג של בני ביתו אל המורה לשינוי צורה – בליבו תמיד חשב שהיא מורה טובה והוגנת. עם זאת, עם השנים נוצר בו הרושם שהערכתו היא לא הדדית. הוא חש שמשום מה, פרופסור מקגונגל לא מחבבת אותו.

"בבקשה, אני מאחר למיונים לנבחרת הקווידיץ'..."

אולי לא היה עליו להגיד את זה. פרופסור מקגונגל לא אהבה את נבחרת הקווידיץ' של סלית'רין.

"אני לא מופתעת," היא אמרה בגבה מורמת. "אני שמחה שלפחות אתה מאחר גם לפעילויות פנאי, ולא רק לשיעור שלי. לך – לך, אבל בלי לרוץ."

רגולוס הנהן והתרחק בהליכה מהירה. רק כשהיה בטוח שהיא מחוץ לטווח ראייתו, פתח בריצה וגמע את שארית הדרך אל מגרש הקווידיץ'.

עד שהגיע, המבחנים כבר היו בעיצומם, והוא היה חסר אוויר לחלוטין. הוא השליך את תרמילו בדשא מאחורי התלמידים הממתינים להיבחן וניגש אל הקפטן, מתעלם מהכאב בצלעותיו במקום בו פינת אחד הספרים דקר אותו בזמן הריצה.

איקלס בלסטרוד היה בשנתו של רגולוס, נער רחב וגבוה במיוחד ששיחק בתפקיד חובט. הם לא היו חברים, אבל רגולוס תמיד חש שיש ביניהם הערכה הדדית. באותו היום, עם זאת, לא נראה שמץ להערכה הזו.

"איפה היית, לעזאזל?" דרש הקפטן בחימה, מנופף בידית המטאטא שלו. "אמרתי בפירוש – כל חברי הנבחרת צריכים להיות במבחנים!"

"אני יודע, אני פשוט – "

"שכחת. כמו תמיד." כל חברי הנבחרת והנבחנים עצרו מעיסוקיהם וצפו בהם – החובט הגדול נוהם מטה על המחפש הקטן. רגולוס חש שפניו מאדימות. "נמאס לי מהיחס שלך – לכולנו נמאס. אתה לא יכול להגיע ולעזוב מתי שמתחשק לך, לא משנה איך קוראים לך!"

"זה בכלל לא – "

התנגדותו החלושה של רגולוס נבלעה בשאגתו של החובט כשהוא קרא לכיוון קהל הנבחנים המבולבל, "מבחנים למחפש בעוד חצי שעה, לכל מי שמעוניין!"

כמה מהתלמידים הצעירים יותר החליפו מבטים נרגשים. השומר והחובט השני של סלית'רין חלקו מחווה של ניצחון לעניו של רגולוס. הוא הביט בבלסטרוד בחוסר אונים בעוד זה עוטה את כפפות החובט שלו ומתכונן לעלות על המטאטא שלו.

"אתה לא יכול לעשות את זה," היה כל מה שהצליח להגיד. לא היה לו טיעון טוב יותר, בעיקר כי הבין שהקפטן צודק בכך שהוא מסלק אותו. הוא היה שחקן בינוני, ובעיית האיחורים שלו באמת הייתה בלתי נסבלת...

מה יגידו ההורים שלו כשישמעו שסולק מהקבוצה? אימו הייתה גאה כל כך בכישורים שלו, היא לא תוכל לשאת באכזבה. ואביו – בשנתו הרביעית של רגולוס הוא כבר איבד תקווה שבנו יתקבל לקבוצה. מה יגיד כשישמע ששיחק רק בשתי עונות, ובשתיהן לא הצליח להביא לסלית'רין את הניצחון?

"כן? למה?" הקפטן נראה מרוצה מתגובתם של חברי הקבוצה. זעמו התחלף בזחיחות.

לרגולוס לא הייתה תשובה.

"הי, רד ממנו, בלסטרוד," אמר רבסטן לסטריינג', מופיע לצידם במדי הנבחרת הירוקים, מטאטא המרוץ שלו על כתפו. "אנחנו מחפשים רק רודפים, מה זה משנה אם הוא פה או לא?"

"כי אני הקפטן, וככה אני החלטתי," השיב בלסטרוד בחריקת שיניים.

רבסטן התקרב אליו ודיבר בקול נמוך, מסוכן, כך שהשאר לא ישמעו. "ההצגה ההמונית הזו לא נותנת לך שם הערכה, ידידי. תן לרג להחזיק במקום שלו בקבוצה, ותתנצל בהזדמנות. הוא נצר לבית מכובד..."

"מי אתה חושב שאתה, לסטריינג'?!" אמר בלסטרוד בקול. "לא אכפת לי מאיזו משפחה הוא – לאף אחד לא אכפת! נמאסו עלי הקשקושים האלה! מדובר פה בקווידיץ'!"

"צר לי שכך אתה חש," אמר רבסטן, נותן בו מבט מפחיד. המבט הזה הזכיר כל כך את בלטריקס שרגולוס חש צמרמורת. "אם אתה לא תחזיר לרג את המקום שלו, כדאי שתחפש רודף שלישי."

"אתה מאיים עלי?!"

"אני לא מאיים. אני מבצע." במחוות פרידה אל חברי הקבוצה האחרים, רבסטן סב והתרחק. רגולוס מיהר אחריו, לא מעוניין לחזות במבטי הנאצה שחברי הקבוצה עטו לכבודו.

"לא היית צריך לעשות את זה," הוא אמר לו בחוסר ביטחון כשיצאו מהמגרש.

"בטח שהייתי צריך. שמעת איך הוא דיבר?" רבסטן לא נראה מוטרד בכלל ממה שהתרחש במגרש רק שניות קודם לכן. הוא שלח לרגולוס חיוך קל דעת. "וחוץ מזה," הוא הוסיף. "אנחנו צריכים לדבוק זה בזה, אני ואתה. שנינו אוכלי מוות, אחרי הכל – הי, תירגע, אין כאן אף אחד."

"אני לא אוכל מוות," אמר רגולוס בקול שקט, מחבק את תרמילו אל חזהו. הצהרה כזו באוזניו של אחד המורים עשויה להביא להשעייתם מבית הספר.

"אולי לא עכשיו, אבל אתה תהיה. לאדון יש תוכניות גדולות עבורך, אתה יודע."

"איך אתה יודע את זה?" שאל רגולוס, שלמרות הכל, היה סקרן לשמוע מה אדון האופל חושב עליו.

"כולם יודעים את זה. האדון לא קורא לאף אחד לשיחות פרטיות, אלא אם כן הוא מעריך אותו מאד. ולא קל להשיג את ההערכה של האדון, אני מבטיח לך." רבסטן קרץ לו.

רגולוס לא השיב.

"אסור לך לתת לאנשים כמו בלסטרוד לרדת עליך," הוא אמר לו, עושה את דרכו בעצלתיים אל האגם. "אתה טוב יותר ממנו. אחי אומר שאוכלי המוות הם הליגה הגבוהה והמכובדת ביותר באירופה, אם לא בעולם – מה תגיד על זה, אה?"

רבסטן בחר בפיסת חוף של חלוקי אבן ונשכב על גבו, מתמתח. רגולוס התיישב על סלע קרוב, משעין את מרפקיו על ברכיו. רוח נשבה, השמים היו אפורים, והאגם היה אפור כמו ברזל; זה לא היה יום נאה להתבטלות במדשאות.

"רודלפוס שיקר לסלגהורן כדי שאני אוכל ללכת למסיבה של אברי מחר," סיפר רבסטן. "זה היה יכול להיות הרבה יותר נחמד אם היה מישהו בגילי בין אוכלי המוות. כל השאר זקנים יבשים, או סתם פוצים..."

בעודו ממשיך לפטפט על אוכלי המוות, רגולוס חשב על התוכניות שהיו לאדון האופל בשבילו. הדיונים שלהם היו משהו אחד, אבל להפוך לאוכל מוות ממש - זה היה משהו אחר לגמרי... הוא מעולם לא חשב על האפשרות הזו. הוא מעולם לא חשב שהוא טוב מספיק.

הוא לא שיער בדעתו שיום אחד אדון האופל בעצמו יגלה בו עניין. מכל המסלולים האפשריים לחיו, הוא לא לקח בחשבון את המסלול בו הוא התחיל ללכת זה מכבר, מבלי לשים לב בכלל.

זה היה מפחיד, ועם זאת, מעודד. אולי הוא סולק מנבחרת הקווידיץ', אבל נשמר לו מקום בנבחרת נחשבת הרבה יותר. לא היה הרבה הבדל בין השתיים, כשחשב על זה – כחבר בשתיהן היה עליו לעשות דברים שמצפים ממנו לעשות, לעיניהם של אנשים רבים שמצפים ממנו לגדולות, למרות שהוא בכלל משתוקק להיות במקום אחר.

"זה כואב?" הוא שאל פתאום.

"אה?"

"לקבל את האות האפל. זה כואב?"

רבסטן חייך חיוך שובב, דימוני כמעט, והתרומם על מרפקיו בחינניות. "כואב נורא. רוצה לראות אותו?"

רגולוס הנהן כמהופנט. רבסטן סימן לו להתקרב. הוא כרע לצידו על חלוקי אבן, צופה בו מגלגל את שרוולו הימני.

האות האפל היה שחור, אטום; רגולוס היה צריך לגעת בעור על מנת להאמין שהוא באמת קועקע לתוכו. הוא היה חם. הוא העביר אצבע על גופו של הנחש המזדחל מפי הגולגולת, על פני עיטורים נאים ומסובכים להפליא. הסמל היה יפיפה.

"נחמד, לא?"

רגולוס משך את ידו בבהלה, מודע לפתע לאופן בו הוא נוגע בזרועו של רבסטן.

"כן. הוא מאד... מרשים..." הוא הפנה אל פניו לכיוון האגם.

רבסטן הזדקף לישיבה. הוא הניח את ידו על עורפו של רגולוס וסיכל את מאמציו לא להביט בו באחיזה יציבה.

"זה לא קל, להיות אוכל מוות," הוא אמר לו. רגולוס הסתכל על כל נקודה בפניו, רק לא בעניו. "לפעמים אתה צריך לעשות דברים שאתה לא ממש רוצה לעשות. אבל אתה חייב לבטוח באדון, כי הוא יודע מה הוא עושה. הוא חכם. הוא יודע מה היא הדרך הנכונה, בשביל כולנו."

הייתה במילים האלה נחמה שרגולוס לא ידע להגדיר.

רבסטן חייך אליו. "אנחנו צריכים לדבוק זה בזה, רגולוס," הוא אמר שוב.

רגולוס חש רגוע יותר, בידיעה שאולי יום אחד לא יירתע מדרכיו של אדון האופל כפי שהוא נרתע כעת. אבל הוא ידע, כבר אז, שיום אחד יאלץ לתת משהו בתמורה על הנחמה שהוענקה לו עתה. רבסטן עזב את הנבחרת בשבילו; הוא לא ייתן לו לשכוח את המחווה הזו במהרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא