--

מאותו יום זיכרוני מתחיל רק מהנקודה בה שמענו, לונה ואני, את הארי צועק על הרמיוני ורון. "בואי ניכנס ונראה מה קורה," לחשתי לה, והיא הנהנה, הבעה חולמנית על פניה. פתחתי את הדלת, ותפסתי את הארי צועק בקולי קולות, כשהוא נראה עצבני למדיי. "היי," אמרתי בהיסוס, נרתעת למראה כעסו. "זיהינו את הקול של הארי – על מה אתה צועק?" שאלתי אותו. "את אל תתערבי!" ענה לי בגסות. אף פעם לא ראיתי אותו עצבני כל כך. "אין צורך לדבר אליי ככה," אמרתי בקרירות, לא מוכנה לסבול התנהגות כזו, גם לא מצידו. "רק ניסיתי לברר אם אני יכולה לעזור במשהו," אמרתי. "אז לא, את לא," אמר בחוסר-סבלנות. "אתה מדבר אלינו לא יפה, אתה יודע," אמרה לונה בכנות הרגילה שלה. הארי פלט קללה והפנה את גבו. "רגע," אמרה הרמיוני. "רגע... הארי הן כן יכולות לעזור." רון הביט בה בצפייה, והארי בקוצר-רוח. "תשמע, הארי, אנחנו חייבים לברר אם סיריוס באמת עזב את המפקדה –" הוא קטע אותה. "אמרתי לך, ראיתי –" הרמיוני נראתה נואשת. "הארי, אני מתחננת, בבקשה!" אמרה. התנהלה שם עוד שיחה שלמה שבסיומה הופקד עלינו לשמור מחוץ למשרד של אמברידג', ולעדכן את הארי כשמשהו מתקרב. במקרה ותגיע, הסבירה הרמיוני, עלינו להפנות אותה למקום אחר, בכל מחיר. הסתבבנו שם זמן קצר ביותר לפני שהגיעה. רון דבק בתכנית והחל לספר לה שפיבס הורס את חדר שינויי-הצורה, אך נראה שהיא יודעת שאינו דובר אמת. "שקרן!" ירקה בפרצופו. מיד החלו חברי פלוגת-הפיקוח שלה לתפוס את כולנו, ונוויל, שהופיע כאילו משום-מקום, נתפס גם הוא כשניסה להציל אותי מלהיתפס על ידי מאלפוי. היא גררה אותנו על פנים החדר, ואז ניגשה על האח, שלפניה כרע הארי, ומשכה אותו בשערותיו, החוצה מן האח. "עם מי דיברת? " דרשה בכעס. "עם.. עם אף אחד!" מילמל, ונראה לחוץ ביותר. בנתיים, עשיתי את כל המאמצים לדרוך על מאלפוי כך שאוכל להשתחרר, ולהגיע לשרביט שלי שהונח בזניחות על שולחנה של אמברידג' ביחד עם שרביטיהם של הרמיוני, לונה, הארי, נוויל, ורון. בנתיים החליטה אמברידג' ככל הנראה איך לגרום להארי לדבר. "קללת קרושיאטוס בוודאי תשחרר את לשונך," אמרה, ומיד פסקו נסיונות השחרור שלי. פי נפער בתדהמה, ורגע לאחר מכן המשכתי בנסיונותי עם כוחות מחודשים – לא משנה כמה גס-רוח היה כלפי, לא אתן למפלצת הזו לפגוע בהארי. נראה שבראשו של רון חלפו מחשבות דומות כיוון שהוא נע בעצבנות וניסה לנשוך את תלמיד סלית'רין שאחז בו, ללא הצלחה. הרמיוני נראתה מבוהלת, וכרגיל, בתמימותה הנהדרת, ניסתה לדבר עם אמברידג' בהגיון, כשברור היה שהאשה מטורפת על כל הראש. "אבל.. פרופסור.. זה מנוגד לחוק!" אמברידג' הביטה בה בטירוף. "מה שקורניליוס לא יודע, לא יפגע בו," אמרה. ואז החלה הרמיוני לבכות. "אני.. לא יכולה. אני מוכרחה.. לספר את האמת!" יבבה. הפסקתי מיד בנסיונות ההאבקות. אפילו לונה הביטה בה בתדהמה. אך לאט לאט נרגעתי, כששמעתי את הרמיוני מספרת לה שטויות על נשק סודי בשביל דמבלדור. להרמיוני תמיד יש תכנית. במהרה הובילה את אמברידג' (שדרשה את ליוויו של הארי) אל מחוץ לטירה ל'מקום בו החבאנו את הנשק הסודי'. הבטתי באחרים, והעברתי להם בדממה את המסר; אנחנו נמלטים. מיד התחלתי לצרוח, ומאלפוי נבהל כל כך שכשדרכתי עליו שיחרר אותי בבהלה, באופן שאיפשר לי להגיע אל השרביטים המונחים על השולחן. כהרף עין הטלתי קללת עטלפי נזלת על מאלפוי, וזרקתי אל האחרים את שרביטיהם. רון שיתק את תלמיד סלית'רין המבולבל במהירות, בעוד שניטרלנו ביחד את כל חברי פלוגת הפיקוח. לאחר קרב קצר, כבר צעדנו לעבר היער האסור, ממנו נשמעו צרחות וצעקות. עד שהגענו, כבר פגשנו בהרמיוני והארי, שהיו, לחרדתנו, ספוגים בדם. "מה קרה?" שאלתי בבהלה. "איפה אמברידג'?" שאל רון. "קנטאורים.. היא קראה להם 'יצוריי-כלאיים מטופשים'.." מלמלה הרמיוני והבזיקה לעברו בחיוך עייף אך מרוצה. "הם רצו לתקוף גם אותנו, אבל גרעפ טיפל בהם," לא היה לי מושג מי זה גרעפ, אך הדבר לא שינה בהרבה. "איך מגיעים למחלקת המיסתורין?" תבע הארי, כאילו שזה הדבר היחיד שמשנה בסיטואציות האחרונות. "נעוף," אמרה לונה, כאילו שזה מובן מאליו. "אבל איך?" שאל הארי, מקמט את פניו בריכוז. "אין לאף-אחד מאיתנו מטאטאים חוץ מרון," אמר. "לי יש מטאטא!" אמרתי. "אבל את לא באה איתנו!" קרא רון בכעס. הארי הסכים איתו, כמובן. "את צעירה מדי," טען. "אני גדולה ב-3 שנים ממה שהיית כשלחמת באתה-יודע-מי לראשונה!" צעקתי, הם לא ימנעו ממני לבוא, לא הפעם. לאחר דמעות וכעס, הוסכם שכולנו נבוא, ונשארה הסוגייה; איך מגיעים לשם? "נעוף," חזרה לונה בהחלטיות. "אב.." החל הארי, כשהצביעה בחוסר סבלנות לעבר קצה היער. "כן.." אמר בהבנה. "פגעסוסים." המילה נתלתה באוויר, ולאט לאט התחלנו כולנו להבין. אט-אט התקרבו עוד ועוד מהם לאיזור, כשהם נמשכים לריח הדם שנדף מבגדיהם של הארי והרמיוני. ואז רון שאל את השאלה, לדעתי, המתבקשת. "איך נרכב על משהו שאנחנו לא מסוגלים לראות?"  ומיד לונה נחלצה לעזרתנו. היא ליפפה את השיער הבלתי נראה סביב ידינו, עד שאחזנו בו בהדיקות. ואז המראנו. וזו הייתה ההרגשה המוזרה ביותר שחוויתי בחיי.

הפרק הקודם