אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

זה פרק חמוד למדי.

אני ממש אהבתי את טום פה.

מה דעתכם?

פרק 15: הבריחה והספר

כשהרמיוני התעוררה, היא גילתה כי וולדמורט כבר יצא מחדרה.  היא חייכה לרגע, ואז הביטה סביב וקראה בהיסוס לגמדון בית, למרות שבכול הזמן ששהתה בבית הזה היא לא ראתה אחד כזה, הוא הופיע משום מקום לפקודתה. הוא הביט בה בחשש וקד קידה נמוכה עד לקרקע. "מה יכול בינקי לעשות בשביל גבירתילי?" הוא שאל רועד כולו.

הרמיוני נעמדה במהירות, לבשה חלוק, והוציאה את העותק השני של התוכנית מהמחבוא. היא נתנה את התוכנית לגמדון ושאלה, "האם הלורד בפגישה?" הגמדון השיב, "לא. הפגישה של האדון מתחילה בעוד שעתיים." הרמיוני חייכה אליו. "בינקי, אני רוצה שתיתן את זה לאדון באמצע הפגישה ביחד עם... תריסר ורדים." הגמדון הנהן לאות שהבין והרמיוני הוסיפה במחשבה שנייה, "הו, ואחר כך תברח, אל תיתן לו לפגוע בך." עם קידה נוספת וצליל קראק הגמדון נעלם.

תוך שעתיים היא כבר תהיה רחוקה משם, תוך שעתיים הרמיוני גריינג'ר כבר תתחיל את תחילתו של הסוף, ותוך שעתיים הרמיוני תצטרך לבחור את הסוף לקרב שהיא תכננה. היא ידעה ששני הצדדים יפעלו לפי התכנון שלה בגלל האמון שיש להם בה. לא לקח לה הרבה זמן לארוז את חפציה, להתגנב מבעד 'לשמירה הכבדה' של וולדמורט ולהתעתק משם.

כשהגיעה לכיכר גרימולד מספר שתים עשרה, רק מעט אנשים היו שם וכולם חיכו לה. הארי ורון כמעט חנקו אותה בחיבוקם; גברת וויזלי ניסתה לדחוף אוכל בפיה, בטוחה בכך שהיא בטח לא הואכלה כמו שצריך; לופין, מקגונגל, וסנייפ נותרו ברקע, אם כי השניים הראשונים חייכו. ואז היא נכנסה לספרייה והסבירה את תוכניתה בפרטי פרטים, וסיפרה את מרבית קורותיה עם וולדמורט.

רק סנייפ הבחין באהבה שבעיניה כשדיברה על האיש ההוא, והוא לא סיפר לאף אחד את שידע שהיא כבר החליטה. הוא אפילו יסתיר את ההחלטה הזאת מהרמיוני עצמה אם היא עדיין לא יודעת שהיא כבר החליטה. שעתיים לאחר מכן מצאו את הרמיוני באחד החדרים העליונים. בשנתה, הרמיוני כאילו עזבה את גופה והלכה לצפות בכאוס שהשאירה אחריה. וולדמורט היה עסוק בנאום ארוך למדי, כשהגמדון נכנס אל החדר עם זר גדול של ורדים שחורים ואדומים. הוא הניח אותם על השולחן מול וולדמורט, נתן לו את הניירות ונעלם במהירות. וולדמורט הביט בפרחים לרגע לפני שפנה אל העמוד הראשון.

טום היקר,

עכשיו אני כבר לא שם, לא חזרה להארי או רחוק ממך. פשוט לא שם. העמודים הבאים הם התוכניות שלי לקרב, עקוב אחריהם בדיוק. אני מנחשת שכבר הסתכלת בהם, הם נטולי קללות ולחשים, אבל בטח הבחנת שהם לא שלמים. אל תדאג, עקוב אחרי הוראותיי בדיוק.

כמו תמיד אני אוהבת אותך,

ה.ג.

וולדמורט בחן את העמודים הבאים והבין שהתוכנית תביא את שתי הקבוצות למבוי סתום. הוא לא היה צריך ללכת לחדר שלה כדי לגלות שהיא לא שם, הוא הרגיש בהיעדרותה. בעודו דוחף את הורדים הצידה הוא המשיך בנאומו כאילו לא קרה דבר. הוא יציג את תוכניותיה של הרמיוני כשלו בלילה הבא. הרמיוני חזרה אל גופה ושקעה בשינה עמוקה יותר. באותו הלילה וולדמורט ישן לבדו במיטתה כשנגיני שומרת עליו כתמיד; הנחשית יכלה להרגיש שמשהו לא בסדר עם האדון שלה, אך לא יכלה לעשות דבר כדי לעזור לו.

"הרמיוני." שתי טפיחות על הכתף.

"היי 'מיוני." טפיחה נוספת.

"הרמיוני!" ניעור.

"רון!!" הארי נזף בו. "מצטער חבר." הרמיוני פתחה את עיניה וגילתה את שני חבריה הטובים מביטים מטה עליה, הארי מחייך ורון נראה אשם. היא התיישבה ורק הביטה בהם בציפייה לרגע. "כן?" היא שאלה. "טוב, רק תהינו אם את רוצה אה, לצאת להליכה או משהו. רון ואני עוזבים מחר כדי לצוד את ההורוקרוקס האחרון, פרט לנחש." הוא הביט בה בתקווה. "זה העטרת. העטרת של רוונה רייבנקלו בהוגוורטס." יידעה אותם הרמיוני, עיניה נראו מתות במקצת.

"את בטוחה?" שאל רון בעוד פיו של הארי רק פתוח בהלם. "כן, אני בטוחה. עכשיו בבקשה, לכו מכאן! אני לא מרגישה כל כך טוב."  במילים אלו התחפרה הרמיוני בסדינים, משאירה את רון והארי לרדת למטה כמו כלבלבים שנבעטו. כך היא נשארה במשך היומיים הבאים, לא אוכלת ולא יוצאת מחדרה פרט מהפעמים שבהם הלכה לשירותים, ולא אומרת מילה לאף אחד. זה נהיה כל כך נורא עד שמקגונגל החליטה לקרוא לסנייפ כדי לראות אם הוא יוכל לתת לה משהו, וכך סנייפ מצא את הרמיוני כשהוא הגיע.

הוא נכנס לחדרה, למרות שהיא צעקה 'לך מכאן', והתיישב על קצה מיטתה. "מיס גריינג'ר, אין בך שום תועלת אם תישארי במיטה ותתמרמרי על שעזבת אותו. חוץ מזה אני הודעתי לו על מצבך, ויש לי משימה בשבילך מאדון האופל בכבודו ובעצמו." כששמעה את דבריו הזדקפה הרמיוני במיטתה והביטה בו בעיניים קרועות לרווחה. "אה, אה, אה. אני אגיד לך רק אם תתקלחי ותאכלי לפני כן." ואז הוא נעמד וחמק מהחדר מרוצה. שעה וחצי לאחר מכן, הרמיוני פגשה אותו בספריה, שם הוא נתן לה ספר בעל כריכת עור בצבע אדום. "זה ריק." היא ציינה כשהיא מדפדפת בספר.

"את רק אומרת את המובן מאליו מיס גריינג'ר. הוא רוצה שתמלאי את זה." אמר סנייפ. "עם מה בדיוק?" שאלה הרמיוני. "בשום דבר ובכול דבר, כנראה. כבר בדקתי אם יש על זה קללות או לחשים, ואין כאלה."  היא הביטה בסנייפ ובספר הריק ושוב בסנייפ. "זה מוולדמורט?" הוא הנהן והוסיף רמז של חיוך לפני שחמק מהחדר... שוב. היא המשיכה להביט בספר עד שלבסוף התיישבה ליד שולחן, פתחה את הספר, טבלה את עט הנוצה בדיו, והתחילה לכתוב.

בהתחלה היא כתבה על שיקויים, רכיביהם וכיצד להכינם. אחרי עשרה עמודים כאלה היא כתבה על תולדות הקסם, שאחרי חמישה עשר עמודים הפכו לזיכרונותיה מה- 'שבי' כמו יומן. שעתיים ותשעים ושש עמודים לאחר מכן, זה באמת היה יומן. ידה של הרמיוני כאבה, כשלבסוף הניחה את עט הנוצה והביטה בספר. זה היה מדהים שהיא הרגישה הרבה יותר טוב אחרי ששפכה הכול החוצה, מאשר איך שהרגישה לפני כן.

כשהחלה לדפדף לאחור בספר, הבחינה הרמיוני בדיו ירוקה שלא הייתה שם קודם לכן, ושכתב היד לא היה שלה אלא שלו... של וולדמורט. היא חזרה לתחילת הספר במהירות והחלה לקרוא את כול ההערות שהוא הוסיף. ליד מרבית השיקויים הוא כתב דברים כמו 'חסר תועלת, נוצר בזמני, מאוד שימושי, מתקבל.' לתולדות הקסם הוא הוסיף דברים שהיא שכחה או פשוט לא ידעה. לאחר מכן, הוא עבר כמובן לדברים שהיא כתבה על הזמן שבילתה איתו.

היא לא הייתה קרובה לסיום כשהוא אמר לה על הקרב שתצטרך לעשות (הערת המתרגמת: זה משפט מאוד מעורפל, אני לא מבינה למה התכוונה המחברת. רמת הדקדוק באנגלית לא מאוד גבוהה, מה שמגביר את הקושי בעבודת התרגום). מתחת לזה היא הבחינה שהוא הקיף בעיגול את השורה: 'הבנתי מוקדם למדי שאני אוהבת אותו. אני רק לא מבינה למה.'  ליד זה הוא הוסיף, 'את יודעת כבר למה?' הרמיוני הרימה את עט הנוצה שלה וכתבה, 'אנחנו לא יכולים להחליט במי להתאהב.' הבהירה הרמיוני. 'אבל יש כאלה שאומרים שאהבה היא פשוט אשליה של המוח, שאין לה כול קשר ללב. עכשיו הזמן לארוחת ערב ואני בטוח שפוטר הפרחח ובוגד הדם הג'ינג'י מחכים לך.' הוא כתב. 'רונלד הוא לא בוגד דם והארי לא פרחח... לא תמיד. האם תהיה פה כשאחזור?' היא כתבה. 'כמובן.'

'אז אני אלך. אני באמת אוהבת אותך.' היא עצרה את נשימתה והמתינה לתגובתו, אך כששום תגובה לא באה, היא סגרה את הספר והלכה לארוחת הערב. זה הזכיר להרמיוני את ארוחות הערב שהיו לה קודם לכן, זה היה כאילו שהיא הייתה הרמיוני הישנה שוב, ואף אחד לא הזכיר את היעדרותה. אחרי ארוחת הערב היא הלכה עם הארי ורון לשחק שח-מט של קוסמים. רון ניצח את הארי כרגיל, אך הרמיוני ניצחה את שניהם, ממש לא כרגיל. אחר כך היא לקחה את הספר לחדרה והניחה אותו על המיטה לצד קרוקשנקס, שבטח הופיע מוקדם יותר. אחרי שהתקלחה, שוב, והחליפה לבגדי הלילה שלה, היא התיישבה במיטה ודפדפה אל העמוד האחרון שבו כתבה.

שם, בתחתית, מתחת ל- 'אני אוהבת אותך' שלה, היו מילים חדשות בדיו ירוקה.   

הפרק הקודם		הפרק הבא