לב החשכה

הינה כל הפרקים שכתבתי עד עכשיו, כדי שכולם ידעו שכשתהיה עוד הודעה על פרק, זה יהיה פרק 15. מי שעדיין תוהה למה הוא לא פה, יכול לחזור להערה שכתבתי פה: http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4345&showchap=13 

אני אומרת שוב שהתחלתי לכתוב את פרק 15, אז זה לא ייקח עוד הרבה מאד זמן, אבל בכל זאת העידכונים מעכשיו והלאה יהיו בתדירות פחות גבוהה.

פרק 14

אינקובוס

ג'יימס קיבל את פני ינשוף הדואר עם עלות השחר, כפי שעשה בכל בוקר. זה מכבר הוא החליט שיישן אך ורק חמש שעות הכרחיות כל לילה, כי לא היה שום מרגוע בשינה עבורו.

כל לילותיו היו מלאים חלומות בהירים ומוזרים להחריד, מהסוג שרודפים אדם קודח. הוא חלם על חבלי ארץ רחוקים, בעלי חיים מוזרים, שמש וגשם, כאילו בכל לילה יומו רק מתחיל, והוא עובר עוד יום של מסע ארוך ומפרח, בורח מדבר מה לא ידוע.

הוא שילם לינשוף ופיזר את הדואר על שולחן המטבח. אז הכין עוד כוס קפה וניסה לקרוא את העיתון, בניסיון להדק את הקשר בינו לבין המציאות. החלומות לא הפחידו אותו, וקיומו הבלתי מוסבר של פוספורוס בתוך ראשו היה מוזר ומטריד, אבל לא מפחיד. פחדו הגדול ביותר היה שמישהו מהסובבים אותו יבחין שמשהו לא כשורה אצלו.

הוא מעולם לא שמע על מישהו שעבר את מה שהוא עובר בימים אלה. בעצם, הוא כן שמע – אנשים כאלה זכו לכינוי של מטורפים. הוא ידע שהוא לא במצב להעיד על עצמו, אבל הוא ידע שהוא לא משוגע – הוא ידע ששום דבר בו לא השתנה. הוא היה אותו ג'יימס פוטר. ההבדל היחיד היה שכעת הוא נושא איתו נוסע סמוי...

לשמחתו, פוספורוס לא הרבה להתגלות בפניו. בימים כתקנם, ג'יימס לא היה שומע ממנו. הוא לא ניסה לשוחח איתו או לייעץ לו. אבל זה לא אמר שהוא לא היה שם. ג'יימס חש בו, בברור וללא פשרות, כפי שאדם חש את הלומות ליבו שלו. הוא היה שם, צופה אחריו בערנות מתגברת, לומד אותו... לאיזו מטרה, ג'יימס לא היה לחלוטין בטוח.

הוא ביקש לקבל מרוז את המידע שהיא אספה בנוגע לשד, מעמיד פנים שהוא רוצה להתקדם עם פענוח הממצאים שמצאו במערה, למרות שכל מה שרצה היה לדעת כל מה שאפשר על סיפורו של כוכב השחר. הוא חשב שאולי כך ידע כיצד לגרום לו להפסיק לרדוף אותו.

אבל הלילה שבילה בקריאת החומר בסתר בחדרו, מול השולחן הפינתי בו עשה שימוש כל כך נדיר, לא הוכיח את עצמו כלל וכלל. הוא רק החמיר את המצב. כי באיזה דחף חולני לעזור לו, פוספורוס החליט להראות לו דברים – חזיונות.

הוא התעורר במיטתו בערב שלמחרת, חולצתו דבוקה לעורו המיוזע. ליליאנה, שהביאה לו ארוחת ערב קלה, סיפרה שמצאה אותו מעולף על השולחן שלו שני בקרים לפני כן, ושהוא סבל מחום גבוה מאד במשך כל הזמן שעבר מאז.

ג'יימס העמיד פני מבולבל והודה לה מקרב לב על הטיפול המסור. תמונות של כוכבים זוהרים בגודל אגרופים ברקיע שחור משחור ומטחים של כדורי אש הנופל מהמרומים לא הרפו ממנו, גורמות לו להרגיש חלש וחולה יותר בכל פעם שחשב עליהן.

ביום שלמחרת בני משפחה שונים הגיעו לבקר אותו, ודרך חיוכיהם הזהירים הבין שמצבו בימים האחרונים היה מסוכן על גבול הקטלני.

"זה מוקדם מידי." פוספורוס התגלה לו בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון. הוא התהלך בחדר השינה שלו בחן ובחן את החפצים בשעמום. התנהגותו הייתה מזוקקת יותר ודמותו ברורה יותר בכל פעם שהתגלה לפני ג'יימס. המחשבה שייתכן שהוא שואב את אנרגיית החיים שלו על מנת לעטות על עצמו את התחפושת יפת התואר הזו הגעילה אותו, והוא הפנה את גבו אל החדר, נועץ את עניו בסדק המוכר שבקיר הקרוב.

"בני תמותה רגילים לא נועדו לראות את מה שהראיתי לך. זה עדיין מוקדם מידי עבורך בשביל לחזות באמת..."

קול פקיקה נשמע מחוץ לבית. ג'יימס הקיץ משרעפיו אל אור הבוקר. הוא נשען על רגליו האחוריות של הכיסא כדי להציץ מחוץ לחלון אל השחר האביבי הצונן, וראה את טדי עושה את דרכו במעלה שביל הכניסה, מגפיו מוכתמות בוץ ופניו עטורות זיפים.

ג'יימס הרתיח מחדש את הקפה בהינף שרביט, יודע שטדי יזדקק לזה אחרי הלילה הארוך שעבר. הוא התכוון לטגן כמה ביצים כשלהבות ירוקות עלו באח בשאגה, מגלות את פניו של דוד רון. על פניו הייתה נסוכה ערנות חסרת פשרות, אבל שיערו עוד היה פרוע משינה.

"ג'יימס, אתה ער. מעולה. יש לי משימה דחופה בשבילך."

"כל כך מוקדם?" שאל ג'יימס, עוזב את הכיריים וכורע מול האח. לאחר רגע שמע את טדי נכנס בשקט דרך הדלת הקדמית.

"קיבלתי הודעה דחופה מווינטרהול," סיפר ראשו המזוקן של דוד רון מתוך הלהבות. "גאליוס יצא מהאקדמיה לפני יותר משבוע וכבר היה אמור לחזור. אף אחד לא מצליח ליצור איתו קשר. המנהלת ביקשה שאשלח הילאים לחקור את העניין, אבל..."

"אתה חושש שזה קשור למסדר?" שאל טדי, מניח את התרמיל המאובק שלו על הרצפה ומצטרף אל ג'יימס מול האח, ממוקד ושלו כמו זאב אחרי ציד מוצלח.

דוד רון הנהן ברצינות. "גאליוס ביקש שלא נחשוף את העובדה שהוא חבר במסדר, מטעמי מקצוע. אם ההיעלמות שלו קשורה איך שהוא למסדר, אסור שזה יגיע למשרד הקסמים. אני צריך שתלכו לשם היום, כל עוד אני יכול לעקב את פתיחת התיק."

"נוכל לצאת ברגע שתשיג לנו אישור כניסה," אמר ג'יימס. "הפרשי השעות פועלים לטובתנו. נוכל להספיק לעלות על המעבורת הראשונה שיוצאת לווינטרהול."

תוך שעה הם היו מוכנים ליציאה, וטדי, רחוץ ומגולח, שלה את אישור הכניסה שלהם מתוך הלהבות הירוקות שנדלקו באח שבמטבח, תוך שהוא מסיים את כוס הקפה השנייה שלו.

ליליאנה הייתה אמורה לנסוע לבקר את אימה, לכן ג'יימס לא העיר אותה והסתפק בלהשאיר לה פתק. בן יצא מחדרו בזמן שהתארגנו לצאת, וג'יימס הניח שהוא לקח את ארוחת הבוקר שלו לצריף שבחצר.

"אתה מתכוון לומר לו לאן אנחנו הולכים?" טדי שאל אותו, חש בקונפליקט המתחולל בליבו של אחיו החורג.

"אני צריך לומר לו?" השיב ג'יימס בלאות, מתכוון לשאול האם תפקידו כאב מחייב אותו לומר את האמת במקרה הזה.

"אתה צריך," אמר טדי ברצינות. "ואם תשאל אותי, אתה צריך להציע לו להצטרף."

ג'יימס ידע שאם ישקר לבן עכשיו ויום אחד האמת תתגלה, הסלידה של בנו כלפיו תגבר. הוא כנראה היה שונא אותו, אבל ג'יימס לא האמין שבן מסוגל לשנוא מישהו. במקום מסוים הוא פשוט קיווה שאם לא יהיו לו הזדמנויות רבות לראות אותה, בן יתחיל לשכוח את מורגנה, ואולי ימצא מישהי אחרת שתמצא חן בעיניו במקום – מכשפה נחמדה ונורמאלית, שלא קשורה לשום שושלת טהורת דם.

"אני יודע שהרעיון שהוא יוצא עם טהורת דם לא מוצא חן בעיניך," אמר טדי. "אבל יש סיכוי שאתה טועה לגביה. אני חושב שאתה צריך להכיר אותה לפני שתשפוט את היחסים שלה עם בן."

"אני פשוט לא רוצה שהוא יפגע," ניסה ג'יימס להסביר. "הוא לא מכיר טהורי דם. אני יודע שהוא לא ילד, אבל איך הוא יכול להגן על עצמו מסכנה שהוא לא מכיר?"

"אני חושב שאתה לא מעריך אותו מספיק." זו הייתה תשובתו הנחרצת של טדי. הוא הטיל כישוף ניקיון על הכלים מארוחת הבוקר. "אולי הוא מאוהב בנערה הזו, אבל עם הזמן הוא יידע להבחין מי היא באמת. כדאי שתיתן לו להחליט וללמוד מהטעות שלו, אם זה יגיע לידי כך."

טדי צדק. ג'יימס ידע שהוא צודק. הוא ידע שהוא צריך לתת לבן לטעות – הרי זה חלק בלתי נפרד מהחיים. אבל זה היה כה קשה לראות אותו צועד בדרך המסוכנת הזו, מבלי לדעת אילו סכנות עשויות לארוב לו בצידי הדרך. ביום בו גילה על קיומו של בן נדר בפני עצמו שיעשה כל שיוכל כדי להיות האב שהיה צריך להיות עבורו. וזה מה שאבות עושים – מגנים על הבנים שלהם.   

אבל האם הוא צריך להסתיר מבן את האמת כדי להגן עליו? ג'יימס חשב מייד על אבא שלו. במהלך השנים גילה שהוא היה איש של סודות רבים, שרק מעטים מהם חשף בפני קרוביו מרצון. סודו הגדול ביותר – חברתו בארגון פלילי מסוכן – הביא למפלתו ולהכתמת שמו ושם משפחתו.

הוא חשב על הימים המחרידים שאחרי הרצח של אימו ושל לילי. הוא זכר את עצמו חושב בקדחתנות אילו עוד סודות איומים אביו הסתיר מהם כל השנים ונגעל מעצם זיכרונו של האיש. האם הוא רוצה שזה מה שבן יחוש לגביו בבוא הזמן?

לא. בהחלט לא.

הוא מצא את בן בצריף שבחצר, מטפל באופנוע הישן במסירות אין קץ. למרות צינת הבוקר הוא לבש חולצה מוגלגית קצרה, וידיו היו מוכתמות בשמן מכונות עד האמות. גם אחרי כל הזמן הזה, בן היה יותר מוגל מאשר קוסם. קוסם אף פעם לא היה מלכלך את הידיים שלו ככה. ג'יימס סבר שזה לא בהכרח רע להיות נכון להתלכלך.

"הי," בן אמר לאביו בהיסח דעת, מתעסק בצנרת שבין הגלגלים.

"הי," השיב ג'יימס בחוסר נחת. "אני וטדי קיבלנו משימת מסדר. בווינטרהול." שרירי גבו של בן נמתחו מעט למשמע השם, אבל הוא לא הסתובב. "תהינו אם תרצה להצטרף... כדי לבקר את מורגנה."

בן סב במהירות והסתכל עליו בתדהמה. "אה... בטח. כלומר, ברור שאני רוצה."

"מצוין." ג'יימס חש שילוב של הקלה וחרטה. הוא ניקה את ידיו של בן משמן בהינף שרביט. "אנחנו יוצאים עכשיו."

באיסלנד שעת הצהריים המוקדמת נראתה כמו שעת השחר. האקדמיה נראתה כמו קרחון אפל על ראש ההר על רקע שמי השחר האפרוריים, מנוקדת חלונות מוארים בעוז. היא ללא ספק הייתה המבנה האנושי היחיד במרחק שעות של טיסה. ג'יימס, שביקר באקדמיה פעם אחת כשאחיו למד שם, לא יכול היה לסבול את המחשבה על מחיה במקום כה שומם ומרוחק, בלי אפשרות לראות את השמש או אפילו לצאת אל האוויר הצח במשך חודשי החורף הארוכים. המקום הזה התאים לתולעי ספרים כמו אלבוס, אבל לא לג'יימס.

לשמחתו, בן לא שאל אותם על אופי המשימה שלהם. הוא ידע שאסור לו להעלות את שם המסדר או כל דבר הקשור אליו במקום ציבורי, ואולי גם היה שקוע מידי במחשבות על בחירת ליבו בשביל להתעניין באמת.

לפני שירדו מהמעבורת, ג'יימס הניח את ידו על כתפו של בנו וחיכה שכל הנוסעים האחרים יצאו לפני שדיבר.

"העניינים עשויים להסתבך," הוא אמר לו, מודע לכך שמה שהוא וטדי עושים לא לחלוטין חוקי, ועשוי לסבך לא רק אותם, אלא גם את דוד רון. "אל תבוא לחפש אותנו. יכול להיות שנצטרך לצאת מפה מהר, ולא יהיה לנו זמן למצוא אותך. גם אם אנחנו לא מגיעים, תעלה על המעבורת האחרונה הביתה. זה ברור?"

בן הנהן בנכונות, יודע שהמצב מסוכן ורגיש מכדי להתווכח או לשאול שאלות.

האקדמיה הייתה מורכבת מרשת ישרה של מסדרונות אבן מקושתים, שהובילו אל אולמות גדולים שהכילו פסלים אדירים של מכשפי עבר. ג'יימס וטדי נפרדו מבן בכניסה והחלו לעשות את דרכם אל המשרד של קונור גאליוס, לפי ההנחיות שדוד רון העביר להם. הם עשו מאמץ גדול להיראות כאילו הם אורחים רצויים במקום הזה, ולא נראה שמישהו סביבם חושב אחרת. תלמידים מרחיפים ספרים ומגילות קלף חלפו על פניהם מבלי להבחין בהם, ממהרים במעלה גרמי מדרגות ומסדרונות צרים אל דלתות עץ אלון של כיתות ומעבדות.

ג'יימס וטדי טיפסו במעלה גרם מדרגות שעלה בפיתולים רחבים במעלה המגדל הראשי. החלל כולו הואר באמצעות תריסר כדורים מרושתים עשויים ארד שנתלו מהתקרה בשלשלאות, ומתוכם בקע אור חם, יציב כמו אור השמש.

מכשפה משונה אך יפיפייה, בעלת עור קינמון ושיער ג'ינג'י ארוך, מתוכו בלטו אוזניים מחודדות, חלפה על פניהם בצד חינני בדרכה מטה. היא הייתה שקועה במגילת קלף פרושה לפניה, אך ברגע שעברה את ג'יימס וטדי, נעצרה פתאום והסתובבה.

"אני יכולה לעזור לכם, רבותי?" היא ביקשה לדעת בקול מצלצל, ניצבת בגאווה כמה מדרגות תחתיהם.

"אנחנו מהמחלקה לאכיפת חוקי קסם במשרד הקסמים של אנגליה," שיקר ג'יימס מייד. "קיבלנו דיווח שקוסם אנגלי מהאקדמיה נעלם."

"בהחלט," אמרה המכשפה, בוחנת את ג'יימס מכף רגל ועד ראש בביקורתיות. הוא היה מודע לכך שהוא לבוש בגדים פשוטים ולא מדים. "לא ציפינו שתגיעו כל כך מהר..."

"התיק עדיין לא נפתח," אמר לה טדי במקצועיות שופעת קסם אישי. "אנחנו מהיחידה המיוחדת. אנחנו עורכים סקירה כדי להעריך את המצב לפני שנתחיל לפעול."

"יחידה מיוחדת?" היא הרימה גבה דקיקה.

"כן," אמר ג'יימס, מאמץ את השקר של טדי. הוא הקפיד להסתכל מטה ומעלה, לוודא שאיש לא מאזין להם. "אנחנו חושדים שההיעלמות של קונור גאליוס היא עבודתם של קבוצת קוסמים מסוכנת מאד שפועלת באנגליה בשנים האחרונות. אם חשדותינו נכונים, המצב יהיה רגיש ומסוכן מאד. נודה לך אם לא תשתפי את המידע הזה עם אף אחר לעת עתה."

המכשפה השמיע קול של הבנה, למרות שלא נראתה משוכנעת במיוחד. "בסדר גמור," היא אמרה, וג'יימס חשד שהיא לא תשמור על השתיקה. "המשיכו בעבודתכם."

ג'יימס סב והמשיך לטפס, מקפיד לא להראות את ההתרגשות שפעפעה בתוכו. בעבר הוא חי בשביל הריגוש שבפעולות החשאיות האלה.

הם הגיעו למסדרון ארוך ורחב. "אין לנו הרבה זמן," מלמל טדי מאחוריו, כך שאם היה מישהו בסביבה, הוא לא יכול היה לשמוע אותו.

ג'יימס הניד את ראשו בהנהון כמעט בלתי נראה. הוא נגע בתחתית התיק שלו בתנועה חשאית, לוודא שגלימת ההעלמות של אביו אכן שם.

המשרד של גאליוס ניצב מאחורי דלת עץ רחבה עם צידי פלדה. ג'יימס השגיח שהשטח פנוי בעוד טדי מעביר את שרביטו על העץ, מותיר אחריו שבילים זהובים שנעלמו כמעט מייד, עד שמצא את הנקודה בה הצבע הזהוב הצטבר לבריכה סמיכה. הוא הניע את שרביטו, מסיט הצידה ברכות את כשפי הנעילה וההגנה, והמנעול הכבד נפתח בסדרת נקישות.

הם חמקו פנימה ונעלו את הדלת אחריהם. המשרד בהחלט העיד שבעליו לא ביקר בו זמן ממושך; האוויר בו היה חנוק וטחוב. היה חשוך, וג'יימס הדליק אור בקצה שרביטו. אבל החדר היה כל כך גדול ואפל שהאור לא היה מספיק.

"נהיה חייבים להדליק את האורות." ג'יימס כיוון את שרביטו אל הדלת. "אבסקונדיטה אין אפרטו."

ברקים סגולים טיפסו במעלה הדלת ונעלמו, מותירים בה זוהר קל שנראה באפלה. טדי הדליק את המנורות בחדר בהינף שרביט, וכעת, למתבונן מבחוץ היה נראה כאילו החדר עדיין חשוך ודומם.

המשרד של גאליוס היה מסודר בקפדנות צבאית כמעט מפחידה. על שולחן העבודה הגדול שניצב בגומחה עגולה באחד הקירות נערמו מבחנים ועבודות במגדלים סדורים, ומספר עטי נוצה היו מסודרים מהגדול לקטן בשורה מדויקת להחריד. הכיסא ניצב במרכז השולחן, במרחק המדויק המאפשר לאדם להתיישב בו בנוחות. לא היו על השולחן תמונות או חפצים אישיים.

השולחן היה הפריט היחיד בחדר שנראה בשימוש סדיר. אזור ישיבה נוח מול האח הקרה נראה כאילו מעולם לא ישבו בו, ובקבוקי משקאות חריפים על הדלפק צברו אבק. קירות האבן היו חשופים מקישוטים וציורים, והווילונות כיסו את החלונות בצורה אחידה, כאילו משהו מדד בסרגל את הרווחים שבין הלולאות.

"מדברים על אופי כפייתי," מלמל טדי לעצמו, בוחן ארון ספרים צר שהכיל כרכים ממוינים לפי סדר הא' ב'. "היית מאמין שהוא כזה?"

"נראה שהוא לקח את המשמעת הצבאית של ההילאים צעד אחד רחוק מידי," השיב ג'יימס, מתקרב אל השולחן בחיפוש אחר רמזים. "אני יודע שזה נשמע רע, אבל אני קצת מקווה שהוא באמת נעלם. אם הוא יופיע פתאום, הוא יידע שמישהו היה פה. לעולם לא נצליח להחזיר כל דבר למקום."

"אולי זאת המטרה של הסדר," אמר טדי, והם שקעו בחיפוש דקדקני ומהיר של חדריו של גאליוס. טדי בדק בחדר השינה בעוד ג'יימס בוחן בזהירות את המסמכים על השולחן ואת המגירות.

זה היה כמעט מפחיד. לא היה בחדר דבר שיכול היה להעיד משהו על חיו הפרטיים של גאליוס. נראה כאילו כל חיו כללו אך ורק את האקדמיה.

מתחת לשולחן היה ארגז עם מספר סידורי, בתוכו ג'יימס מצא מספר מגילות מתפוררות, עטופות בדי משי מאובקים להגנה. לכל אחד מהבדים הוצמדה פתקית עם מספר סידורי, והיה שם גם טופס הזמנה שכנראה יועד לספרייה. ג'יימס הציץ בו, ודמו קפא.

'הנני מבקש לקבל מהגנזך כל חומר הקשור להזיות, חלומות, סהרוריות, כשפי ראייה וכשפי רדיפה...'

ג'יימס היה משוכנע למדי שאין לתחום החלומות כל קשר אל המקצוע שגאליוס לימד באקדמיה. היה רק הסבר אחד, וזה היה ברור כשמש – גאליוס חיפש חומר שיסייע לו להוכיח שג'יימס לא כשיר לעמוד בראש המסדר.

מבלי לחשוב, הוא הוציא את אחת המגילות ופרש אותה. הקלף העתיק פצפץ ונסדק למגעו האלים כמעט, אבל הוא בקושי טרח להיזהר. על הקלף שורטט בדיו ובעיפרון בקפדנות אין קץ מעגל שחולק לשני תריסר חלקים מדויקים, בתוכו הוצבו מעגלים, קשתות וסימנים נוספים בהגיון שהיה נשגב מבינתו של ג'יימס.

תחת השרטוט נכתב הסבר, שללא ספק היה תרגום רעוע למדי של משהו שנכתב בשפה אחרת. ג'יימס תר בעניו את האותיות. מדובר בכישוף, בטקס, המאפשר למקיים אותו שליטה על חלומותיו של קורבנו... עניו נמשכו שוב אל השרטוט המדויק, ואז אל הכותרת שמעליו: אינקובוס אנימארום.

אינקובוס. ג'יימס שמע את השם בעבר. אינקובוס היה זן של שד הרודף את הישנים; סופרים קוסמים רבים אהבו לשלב את היצורים האלה בסיפורים מפחידים. היצורים תמיד תוארו כרזים להחריד, בעלי אור שנמתח על עצמותיהם, שחור או אדום מדמם. ראשיהם היו מוארכים וגרוטסקיים, ועיניהם בורות שחורים. הם היו רוכנים מעל ישנים שלווים, נוגעים בגופם באצבעותיהם הארוכות והדוחות...

"עבודה טובה," אמר קול חסר מין באחורי ראשו של ג'יימס. הוא תמיד היה קר וחסר טון, אבל כעת היה בו קמצוץ של לגלוג.

ג'יימס חש בחילה מתגברת למשמע הקול שדיבר בכזה ברור בתוך תוכו, וגילה שידיו האוחזות במגילה רועדות.

"לפי מצב חדר השינה, בטוח להגיד שמישהו מהאקדמיה כבר חיפש שם." טדי יצא מחדר השינה המפואר. הוא החזיק בניצחון מעטפה פתוחה ומקומטת. "אפשר לצפות ממלומדים לא לחשוב לבדוק בפח האשפה..." המילים גוועו על שפתיו והבעה ריקה החליפה את חיוך הניצחון. הוא בהה בג'יימס במתח. "ג'יימס – מה שלא תעשה, אל תזוז."

ג'יימס הוצף פחד פתאומי – האם פוספורוס התגלה גם לו? – אך מייד הוא הבין שזה לא העניין. הוא מצא את עצמו כורע במרכז מעגל של רונות זוהרות.

"רונות מגננה."

"היינו צריכים לחשוב על זה," רטן טדי, עניו הבהירות נצבעות בשחור מפחיד. "גאליוס היה הילאי. הוא לא ישאיר את המשרד שלו בלי כשפי המגננה הכי נבזיים שיש."

"זה בסדר," אמר ג'יימס בקור רוח של הילאי מיומן, עדיין מחזיק במגילה. "בוא נחשוב. זה בטח לא משהו שאנחנו לא יכולים להתמודד איתו..."

אבל התקוות שלו היו בהירות מידי. מבט הקצר הבהיר לשניהם שהרונות מסובכות מכל דבר שאי פעם למדו – הרמה הייתה ללא ספק של תלמיד האקדמיה לפחות.

ג'יימס מצא את עצמו כלוא במעגל, לא מעז להוציא את הבוהן החוצה ולא תופעל אזעקה, או משהו גרוע יותר.

"אנחנו צריכים מישהו שמבין בזה," אמר טדי, כורע מחוץ למעגל. "אני יודע שזה נגד החוקים של המסדר, אבל אנחנו צריכים לקרוא לאלכס."

לא מצא חן בעניו של ג'יימס לערב במשימה מישהו מחוץ למסדר, במיוחד לא אדם ישר כמו אלכס. אלכס לא היה יכול לשקר לעמיתיו לסגל אפילו אם חיו היו תלויים בכך, קל וחומר להסתיר את העובדה שסייע למישהו לפרוץ למשרדו של מורה ולחטט בחפציו. אבל הוא לא ראה איזו עוד ברירה יש לו.

"תמהר," הוא אמר לטדי, מתיישב על הרצפה ברגליים משוכלות וברכיים מורמות, כדי לא לחרוג מגבולות המעגל. "תסגור את האורות ונעל את הדלת. אני אהיה מתחת לגלימה, למקרה שמישהו ייכנס."

טדי הנהן בחומרה. "הכל יהיה בסדר," הוא אמר. לנגד עניו של ג'יימס הוא שינה את צורתו לגבר רזה ומקריח בעל אף נשרי. "ומה שלא תעשה – אל תזוז."

הוא סגר את האורות ונעל את הדלת. הרונות זהרו באור עמום בחשכה – אור שללא ספק יגווע עוד כמה דקות, אם ג'יימס לא יעשה משהו שיעורר אותם בשנית.

הוא הוציא את גלימת ההיעלמות מתרמילו והתכסה בה. המרקם החלק כמים של הבד, קרירותו וריחו, שהיה שילוב של אבק ואיזה תבלין חזק, ניחמו אותו ועזרו לו להירגע, מזכירים לו כיצד מעשי הקונדס שלו בבית הספר היו הופכים לסיפור מצחיק ומרגש שיכול היה לספר במשך שנים לאחר מכן.

הוא ניצל את ההמתנה כדי לעיין שוב מגילה. הוא הדליק אור בקצה שרביטו וקרא את תיאור הלחש בדקדקנות. לראשונה מזה ימים רבים, חש שהצליח לפרוץ חלון בכלא שפוספורוס בנה סביבו.

"תפסתי אותך..."

הפרק הקודם		הפרק הבא