The games begin

אני מצטערת על העיכוב הנוראי שהיה לי עם הפרק הזה. אבל פרק שש עשרה כבר כמעט ומוכן, ככה שאני אחכה לכמה תגובות ואז אפרסם אותו. תהנו D:

~*~

פרק חמישה עשר



לטשתי את מבטי בלהבות המדורה החלשות שלחכו באיטיות את מספר בולי העץ המצומצמים אותם לקח לאחיה של קייט ולטדי זמן רב כל כך להבעיר. הוא טען ששימוש בזרדים שצמחו באזור בשפע יבהיר לכולם מיד היכן אנחנו נמצאים. קייט, מצידה, טענה שהוא לא יצליח להבעיר ככה אש – לא כשאין דרך להצית את העצים. היא אמרה שאם היה קיים סיכוי קלוש בו הם יצליחו להצית את הזרדים, אי שימוש בהם ימחה אותו לגמרי. אך אז אחיה של קייט שלף מצית ואמר שהצליח לחטוף אותה באותו היום מקרן השפע ושמר אותה למרות שבעלי הברית החליטו להחזיר את כל הפריטים שלקחו בחזרה אל הקרן, שפוצצתי. אני מניחה שלמרות שלא אמר זאת, הוא לא יכול היה לסמוך על אף אחד במקום הזה.

לא הצלחתי להפסיק לזוז. בכל פעם כפיתי על עצמי להתרכז בדבר קטן שאוכל למולל או ללפף כדי שהם לא ישימו לב לכך שאני טרודה. באותו הרגע מוללתי בין אצבעותיי את אחד מהזרדים שצמח לרגליי. הרגשתי כאילו מישהו מסתכל עליי, אי שם. לאחר כמה דקות בהן ניסיתי לסלק את ההרגשה מעליי הבנתי לפתע שכך, ככל הנראה, מרגישה חיה ניצודה. במשך כל חייה היא פרנואידית – בטוחה שמסתכלים עליה, שרואים אותה, יודעים איפה היא. כל תחושת ביטחון שהיא הייתה יכולה לחוש אם הייתה גדלה בחווה ובתנאי חיים מלאכותיים לא קיימת. ופתאום תהיתי האם החווה המלאכותית שאני גדלתי בה הייתה יותר טובה מההרגשה הזו.

התנערתי מהמחשבות כשטדי קם בפתאומיות ונעץ בי מבט שלא הצלחתי להימלט ממנו. הרגשתי כיצד אני משפילה את מבטי והבושה ממלאת אותי, למרות שלא הבנתי על מה אני חשה בושה. "אני חושב שאלך לישון עכשיו," הוא אמר. "אנחנו צריכים לארגן שמירות. מי שומר ראשון?"

קייט הרימה את ידה כמעט מיד בעודה נועצת באחיה מבט שנראה כמעט קר ואומרת בקול מונוטוני: "לך לישון. רואים עליך שאתה עייף."

"אה, באמת? אני נראה כל כך שקוף?" הוא התבדח, מנסה לחייך אל אחותו ונכשל. מבטו נראה כמעט מפציר לרגע, אך בכל זאת... מרוחק. למרות שאחד התחומים שאני הכי טובה בהם כנואמת המרד הוא לנתח התנהגות של אנשים, משהו בשניים היה כמעט ובלתי חדיר.

מבלי להרגיש כמעט הרמתי את ידי. "כדאי שאני אצטרף אליה," אמרתי. "למרות שזה יגזול מאיתנו הרבה שעות שינה, אני חושבת ששמירה של שניים שווה את הסיכון." הדחקתי את המחשבה שלמרות שרציתי לדבר עם קייט, פחדתי לישון כשאחיה וטדי נמצאים. לא סמכתי עליהם עדיין – למען האמת, לא סמכתי עליהם כלל.

צפיתי באחיה של קייט בעדו קם וטופח בגבריות-מה על גבו של טדי. "רעיון טוב. כמה שעות שינה לא יזיקו לי."

טדי חייך אליו בחזרה בקרירות. מבטו לא מש ממני בעודו אומר: "למטורפים לא יכולים להיות רעיונות טובים."

אחיה של קייט הביט בו בהפתעה, אך התאושש ממנה כמעט מיד ואמר: "בסדר, מה שאתה אומר. דרך אגב, נעים מאוד, אני קורט."

טדי לחץ את ידו בקרירות, אך אני כבר לא הבטתי בהם. עד לאותו הרגע הדחקתי בכל כוחי את מספר הדקות הללו בהן שהיתי במחיצתו של טדי והוא איים בהן על חיי, אך נראה שהאמירה העוקצנית והמכוונת שלו הצליחה לפגוע בדיוק במקום כדי לשחרר בעל כורחי את הזכרונות. במעורפל תמונות התחלפו בתוך ראשי: אני שואלת את טדי למה הוא לא הורג אותי וזהו. הוא עונה ששום סיטואציה שהקפיטול יכניס אותו אליה לא תצליח לשנות את מי שהוא באמת, את המוסר שלו. וזכרתי את המשפט הזה יותר מדיי טוב. זה המשפט שלי – המשפט שאני הייתי נוהגת להגיד בנאומים שלי.

אז אמרתי לו שהוא מטורף.

"תעירו אותי כשתיגמר המשמרת?" שאלתו של קורט הקיצה אותי ממחשבותיי.

קייט הנהנה במהירות. היא נראתה קצרת רוח משום מה, משונה. "פשוט... לך לישון."

הבטתי בה בשאלה בעוד קורט מושך בכתפיו ונכנס בזהירות אל תוך האוהל שבנינו מבולי עץ שהצבנו בצורת חרוט וקשרנו בזרדים. לאחר מכן טדי נכנס אל תוך האוהל, אך לפני כן דאג להעניק לי מבט עוקצני אחרון.

"מה הקטע שלו?" קייט שאלה מיד לאחר שטדי נעלם מטווח ראייה בתוך האוהל המאולתר. הבחנתי כמעט מיד באצבעותיה שתופפו על האדמה עליה ישבה ובפיה הקפוץ. היא ידעה בדיוק איזו שאלה התכוונתי לשאול אותה ורצתה לדחות את הרגע.

חייכתי בעייפות והחוויתי בידי אל עבר האוהל. "אני די בטוחה ששניהם מצותתים לנו כרגע, כך שאני לא חושבת שארצה לענות על השאלה. אבל אני תוהה אם בכלל התכוונת לטדי, או שמא לאחיך."

היא השפילה את מבטה כמעט מיד לאחר שהגיתי את תהייתי. לאחר מכן, כשנשאה אליי בחזרה את מבטה, היא נראתה פגועה וכאובה כל כך עד שריחמתי עליה. "אני יכולה לענות לך באותה התשובה," היא התאמצה להישמע קלילה.

חייכתי אליה והרמתי גבה, ואז נאנחתי. "בואי. נתרחק קצת." אחזתי בידה והובלתי אותה אל עבר מעיין קטן שידעתי שזרם במרחק מספר  מטרים מהמקום. כשראתה את המעיין היא פלטה אנקה מופתעת ומלמלה דבר מה על מתמודדים אחרים שבטח מצאו אותו, אך אני רק חייכתי ואמרתי שהוא קטן מדיי בשביל להוות מקור מים משמעותי, ורחש פכפוך המים ימנע מגורמים לא רצויים לשמוע אותנו.

החוויתי בידי על גזע עץ כרות שנח בסמוך לאגם והתיישבתי עליו לצידה. לאחר מכן שילבתי את ידיי. "משהו במערכת היחסים שלכם שגוי." אמרתי ישירות.

היא חיככה את כפות ידיה זו בזו באי נוחות ומבוכה, מבטה מתחמק ממבטי. "א – אני... אני כבר לא יודעת. הכל פה כל כך משונה... זה פשוט לא מתאים. זה לא טבעי. זה לא אמור... לא אמור להיות ככה. שני אחים לא אמורים להילחם למוות במקום הזה. זה לא... לא אנושי."

ידעתי באותו הרגע שככל הנראה אנחנו נישאות על פני כל מסך אפשרי בפאנם, אך הרגשתי שהיא לא עושה את הדברים שהיא עושה מתוך כוונות כלשהן. היא נשמעה כל כך כנה עד שליבי נחמץ עליה. הנחתי את ידי על זרועה. "אני יודעת שזה קשה לך." חייכתי אליה, אך הרגשתי את המרירות שבחיוכי כמעט מיד והסרתי אותו מפניי. "אני מבינה את הרגשות שלך, את הפחד והכאב." לא ידעתי מה להוסיף, אך יותר מכל – לא ידעתי אם יכולתי להגיד דבר נוסף.

היא הנהנה לאיטה ונראתה חלשה מתמיד, אך לפתע פלטה: "הוא שונה."

פניתי אליה בהפתעה והבטתי בה בשאלה, מכווצת את מצחי. "למה את מתכוונת?"

"הוא שונה. קורט. אני לא מרגישה ממנו... שום דבר שהרגשתי ממנו פעם, כאילו הוא לא אח שלי יותר. כאילו הוא מנסה לשכוח את הקשר שלו איתי, להתייחס אליי יותר כמו אל שאר המתמודדים... כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו שאני באמת רוצה להרוג אותו." היא נשכה את שפתה בכאב. "אני לא מסוגלת לראות אותו. לא ככה. מזה פחדתי כשעצרתי אותך אז... והנה זה קרה. אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת להתמודד עם זה."

מבלי להבין מה אני עושה כרכתי את ידיי סביבה בחיבוק. בהתחלה הייתי בטוחה שהמחווה פעוטה מדיי, אך כשהרגשתי בזרועותיה המתהדקות סביבי הבנתי שזה היה בדיוק מה שקייט הייתה צריכה. הרגשתי איך דמעותיה החמות מרטיבות את חולצתי, אך לא הצלחתי להסיר ממנה את ידיי. ככל הנראה עדיין הייתי מופתעת משיתוף הפעולה שלה.

אך פרץ הרגשות נקטע כשנשמעה יריית תותח שהדהדה באוויר הלילה הקריר. בהתחלה אמרתי לעצמי שככל הנראה היא מודיעה על מוות של מתמודד אחר ברחבי הזירה, אך לפתע הבנתי עד כמה היא הייתה קרובה. אני וקייט החלפנו מבטים וקמנו בבהלה, רצות אל עבר המחנה.
נעצרתי כמעט מיד כשהבחנתי בהתרחשות. משכתי את קייט לידי ומנעתי ממנה להמשיך קדימה בעוד זו מתמוטטת לצידי, לוטשת מבט שבור במחזות שלפניה.

טדי עמד שם, נועץ את חניתו שוב ושוב בגופת מתמודד זר לי. הוא נראה עצבני משום מה, מתוסכל. אך לידו היה הדבר שהחריד אותי ואת קייט היה הגופה הנוספת שנמצאה לידו.

זה היה קורט.

הפרק הקודם		הפרק הבא