בתו של וולדמורט

אמרתי לכם שהפרק הבא יבוא בקרוב? אז הנה, הוא פה ;)

בכל מקרה, הפאנפיק חגג שנה (ווהו!!) לפני כמה ימים, ואני מקווה שעכשיו לפחות, כשכמעט סיימנו עם פיתוח הדמויות, העלילה תזרום בצורה טובה יותר. הפרקים שאני כותבת עכשיו בהחלט מכילים יותר ויותר עלילה וכבר בעוד שני פרקים יהיו כמה תשובות לשאלות שיקדמו את העלילה! ווהו!

אז תודה רבה לכל מי שהגיב על הפרק הקודם - שרון מאלפוי, Cookie Monster, עורבני חקיין, Alianna turi Gryffindor, ברי (הרמיוני) פוטר , ozr, roz Weasley, הרמיוני25 , BSL221, lilipoter531, קורה111 ו- ג'יני וזלי !!! אתם משמחים אותי עם כל תגובה ותגובה!

ותודה לקורה111 על המצאת השם לשיפ של פרד ורוז (אני צווחתי מתהרגשות כשראיתי את זה!!!), פרוז!
עכשיו אני מסוקרנת לדעת מה יהיה השם לשיפ של דראקו ורוז... ;) 

תהנו מהפרק :)

-

חזרה הביתה

"I'm coming home, I'm coming home, tell the world I'm coming home
Let the rain wash away all the pain of yesterday" 

מדאם פומפרי שחררה את רוז מהמרפאה ביום למחרת, מאיימת עליה שהיא לא רוצה לראות את הגריפינדורית יותר במרפאתה לפחות עד לשנה הבאה.

מאלפוי השתחרר מוקדם יותר - כשרוז עוד ישנה, ולכן היא לא זכתה לראות או לדבר עם הנער הסלית'ריני. היא זכרה כיצד תחת ההשפעה של השיקוי שהאחות נתנה להם, היא ומאלפוי ניהלו שיחה מתורבבת, ואפילו נעימה. זה היה מוזר לרוז - לחשוב שמאלפוי יכול להיות נחמד. ושהיא יכולה להיות נחמדה אליו בחזרה. בכל מקרה, הפעם היחידה שזה קרה היה כששניהם היו מסוממים, ורוז הייתה בטוחה שהמקרה לא יחזור על עצמו לפחות עוד הרבה זמן.

היא לקחה את העצה שהנער הבלונדיני נתן לה ברצינות. היא הייתה בטוחה בכך שהיא רוצה להישאר מוקפת בקסם - כל אופציה אחרת נראתה פשוט משעממת - ולכן עליה היה להתחיל להתרגל לסכנה התמידית שנשקפה לה. אם כל אחד מהתלמידים בהוגוורטס התמודדו עם זה, מי היא שלא תצליח גם?

עוד היא זכרה את מה שקרה עם פרד, והנערה האדימה מעט בכל פעם שנזכרה כיצד היא נישקה את פרד. אף שהיא ציפתה שתהיה יותר פיקחת כשזה יקרה, רוז לא יכלה שלא להיות שמחה שהנשיקה קרתה סוף-סוף. כעת היא סברה שמערכת היחסים בינה לבין פרד תהיה פשוטה הרבה יותר, או לפחות ברורה יותר. לא עוד מבטים ממושכים ואמירות לא ברורות ומביכות. לפחות משהו טוב אחד יצא מכל החוויה שעברה.

לא משנה מה מאלפוי הסביר לה על הסכנה, רוז עדיין לא יכלה להאמין שסנייפ נעל אותה וניסה להקפיא אותה למוות (גם אם לא בכוונה). נכון, היא החליטה שהיא תתחיל להתרגל לאורח החיים של הקוסמים, אך זה לא אמר שהיא התכוונה לסלוח למורה על ההיפותרמיה שהוא העניק לה.

בדיוק בגלל זה היא לא מיהרה לשיעור שיקויים כלל, וגם כאשר נכנסה, באיחור של עשרים דקות, לכיתה של סנייפ, היא לא הפגינה שום צער או חרטה. סנייפ מתח את שפתיו לרצועה דקה ונראה היה כאילו הוא מוכן לחנוק אותה במקום, אך נמנע מלהגיב ופשוט נתן לה להתיישב במקומה הקבוע ליד ספנסר, ממשיך בשיעור כאילו כלום לא קרה.

ספנסר מיד החלה לחקור את רוז בשקט, לוחשת לה שאלות תוך כדי שסנייפ מסביר על תכונות של שיקוי כלשהו. רוז אפילו לא טרחה להקשיב למורה - לא היה לה סיכוי להבין על מה הוא מדבר כשהיא פספסה עשרים דקות משיעורו. היא אמרה לעצמה שתעבור על הסיכומים של אחד מחברי כיתתה לאחר מכן. "שמעתי מה קרה. זה נכון?" ספנסר שאלה בעוז.

"אם מה ששמעת הוא שמאלפוי ואני ננעלנו במחסן של סנייפ, בילינו בו את הלילה ותוך כדי כמעט מתנו מקפאון, אז כן. זה נכון." רוז לחשה בחזרה במרירות. היא לא יכלה להיות בטוחה שהיא יכלה למות – סביר היה להניח שלא - אך היא העדיפה לחשוב כך. במחסן, רוז בהחלט הרגישה כאילו היא בדרכה לעולם הבא.

"מרלין! תמיד ידעתי שסנייפ בן-אדם נבזי, אבל זו כבר רמה אחרת..." ספנסר גערה בשקט, שולחת מבט מלא שנאה לעבר המורה.

"מאלפוי אמר לי שזה כנראה בגלל הארי. מה הקטע של זה?" רוז התעניינה, נזכרת במילותיו של הסלית'ריני לגבי טורניר הקוסמים המשולש. "הארי באמת גנב ממנו אצות בשביל הטורניר הזה?"

סנייפ סיים את ההסבר שלו וכעת פקד על כולם להכין את השיקוי שעליו הסביר קודם לכן. ההוראות הופיעו בעמוד 64 בספר הלימוד, וספנסר פתחה אותו, עונה לרוז תוך כדי. "זה מה ששמעתי מקייטי. אבל פוטר לא היה מצליח במשימה בלי אצות הזימזים, אז זה לא כאילו שהייתה לו ברירה. וזה לא הכל. אומרים שאוכל המוות שהסתנן לבית-הספר בשנה שעברה השתמש במרכיבים מהמחסן של סנייפ להכנת שיקוי הפולימיצי שהוא השתמש בו. סנייפ רתח מזעם אחרי שגילה."

עד כמה שהרעיון שאחד מתומכיו של אביה היה בהוגוורטס החליא אותה, רוז לא הראתה זאת בהבעת פניה. "בעיה שלו. בגללו נתקעתי לילה שלם עם מאלפוי במחסן קטן, הייתי צריכה להתכרבל איתו בשביל לשמור על חום גוף כלשהו, ואפילו סליחה לא שמעתי מהז-"

"חכי רגע!" ספנסר קטעה אותה באמצע המשפט, שורש האקליפטוס אותו החזיקה נשמט מידיה וכמעט ונופל אל תוך הקדרה שכבר החלה להתחמם. רוז נעצה בה מבט והרחיקה את הצמח הרחק מהישג ידה של הגריפינדורית. "היית צריכה להתכרבל עם מאלפוי?!" הבעת פניה של הנערה הייתה מלאת קונדס והתרגשות. "איך זה היה?"

רוז חיקתה קולות הקאה. "אפילו אל תחשבי על זה. זה מאלפוי."

"כן, נכון. זה מאלפוי. אבל את חייבת להודות שלמקק הקטן יש במה להתגאות, וזו לא האישיות המלבלבת."

רוז הייתה חייבת להודות שספנסר צודקת. אך היא בחיים לא התכוונה לומר זאת בכל רם - היה לה כבוד עצמי, אחרי הכל. במקום זאת, היא שפכה אבקת תולעים אל תוך הקדרה והעבירה נושא, "עזבי את מאלפוי, משהו חשוב יותר קרה אתמול." והיא סיפרה לספנסר על התקרית עם פרד. עם כל מילה ומילה פניה של הנערה קצרת-השיער התמלאו יותר ויותר אושר, כאילו היא זאת שהתנשקה אתמול עם פרד, ולא רוז.

"אני כל-כך שמחה בשבילכם!" היא צהלה. "סוף-סוף! חשבתי שזה כבר לעולם לא יקרה!"

"אולי תסתמו כבר? חלק מאיתנו מנסים להצליח בשיקויים." סינדי בארנס, שישבה כמה שולחנות לידן, רטנה. שיערה היה מתולתל ומסודר באופן מושלם כרגיל, ועיניה החומות נעצו בשתי הגריפינדוריות מבטים חדים מבעד לריסיה העבים.

"סליחה." רוז השיבה בציניות, מגלגלת את עיניה. בארנס החזירה לה גלגול, אך שבה לעבודתה על השיקוי, מנידה את ראשה וממלמלת משהו לא ברור, אך ללא ספק מלא חום ואהבה. "בכל מקרה," רוז חזרה לשיחה, "הוא גם הזמין אותי להתארח אצל הוויזלים במהלך החופשה. זה יהיה כיף. אני צריכה לבקש ממנו כתובת ותאריך מתי להגיע-"

"רגע," ספנסר עצרה אותה, שופכת אל תוך נוזל השיקוי יותר מיץ מרה ממה שצריך. השיקוי מיד תפס צבע אדום עז - כלל לא דומה לגוון הכחלחל שהנוזל היה צריך לקבל. "את יודעת שהם כבר לא פה? הוויזלים?"

"ספנסר! השיקוי!" רוז גערה. "ומה זאת אומרת כבר לא פה?"

"אף אחד מהוויזלים לא היה בארוחת הבוקר. קייטי אמרה לי שאנג'לינה ג'ונסון אמרה לה שהארי פוטר אמר לה שהם היו צריכים לעזוב מוקדם בגלל תקרית משפחת-"

"תם הזמן." קולו הקר של סנייפ הכריז, ושתי הנערות נאלצו להפסיק את השיחה ולהביט בחזרה במורה לשיקויים. רוז תהתה בגלל איזו תקרית הוויזלים נאלצו לחזור יומיים לפני תחילת החופשה. מה היה כה דחוף שהם לא יכלו לחכות ארבעים ושמונה שעות? "הניחו לקדרות שלכם, בואו ונבדוק מה הצלחתם לעשות."

כהרגלו לקראת כל סוף שיעור, סנייפ עבר מקדרה לקדרה, בוחן את השיקויים בקפידה ונותן הערות (בדרך-כלל מקניטות) לכל אחד. זו כבר הייתה שגרה - התלמידה היחידה מהפלפאף יצאה מהכיתה בבכי, אחד מששת תלמידי סלית'רין קיבל שבח, וכל השאר הסתפקו בתגובות לגלוג, או ,אם השיקוי שלהם היה טוב, שתיקה צורמת. כשסנייפ עבר ליד השולחן שלה ושל ספנסר, רוז הכינה את עצמה להקנטה ולעלבון מצידו של הפרופסור, אך זה רק הביט בשיקוי שלהן לשנייה, שתק, ועבר לשולחן הבא, משאיר את שתי הנערות פעורות פה.

הצלצול לא איחר לבוא כמה דקות לאחר מכן וסנייפ הודיע שהכיתה משוחררת. "לא את, סמית'." הוא אמר בקרירות כשרוז החלה לאסוף את דבריה אל תוך תרמיל בית-הספר שלה.

ספנסר שלחה לה מבט מודאג אך עזבה את הכיתה, ורוז הסתובבה לעבר המורה, מבט מסוקרן על פניה.

רק כשאחרון התלמידים יצא ודלת הכיתה נטרקה סנייפ התחיל לדבר. לשבריר שנייה רוז חשבה שהוא מתכוון להתנצל בפניה, והסיפוק התפשט בכל גופה, אך למשמע המשפט שיצא מפיו של המורה הוא נעלם כלא היה. "את מגיעה באיחור לכיתה שלי, מדברת במהלך כל השיעור ומפריעה לתלמידים אחרים, וזה עוד היה נסבל אם היית רוקחת את השיקוי כראוי, אך גם את זה נכשלת לעשות." 

פיה של רוז נפער בהפתעה גמורה מהאמירה. היא ידעה שהיא נעלבת יותר ממה שהיא הייתה צריכה - אחרי הכל, הייתה אמת במילותיו של סנייפ - אך היא בכל זאת שילבה את ידיה על חזה ברוגז והשיבה בטון עצבני, "אבל פרופסור, איחרתי בגלל שהייתי במרפאה והשתחררתי-"

"הנסיון של לסחיטה מתאים לסלית'רינים הראויים ביותר, סמית'... אך לוקה את החוכמה של הבית שלי, שכן אף-אחד ממנו לא היה טיפש מספיק כדי לנסות ולסחוט אותי. אם רצית לספר על מה שקרה למישהו מסגל המורים בתקווה שאני אקבל עונש או דבר מה אחר בסגנון, הרשי לי לאכזב אותך. המנהל כבר יודע על המאורע שהתרחש אתמול, ומאחר ואני עדיין פה, עדיין המורה שלך לשיקויים, אני דורש ממך להתייחס אליי כאל אחד. וזה כולל להקשיב בשיעורים שלי ולהתנהג כפי שתלמידים צריכים להתנהג."

"אני לא מתכוונת לספר לאף אחד על זה." רוז השיבה בלהט, לחייה מאדימות. "לא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה עם אמברידג', ואותה אני שונאת." עיניו של סנייפ בהקו בהבנה וזזו אל עבר ידה המכוסה בשרוול ארוך. הו כן, המורים אכן ידעו על מה שמתרחש עם המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. וכך חששותיה של רוז התממשו – לאמברידג' באמת היה כח אשר נתן לה לעשות כרצונה מבלי שאף אחד יפריע לה בדרכה. כל מה שנותר היה לגלות הוא עד כמה רחוק הכח הזה אפשר לה ללכת. "ואני לא איחרתי בכוונה, פרופסור. וגם לא התכוונתי להפריע לתלמידים האחרים. זה לא יקרה שנית." למען הטעם הטוב רוז עשתה את המבט הכי מצטער שיכלה, פוערת את עיניה ומקמטת את מצחה בחרטה.

"כמובן שזה לא יקרה שנית." סנייפ הסכים. "בגלל שאני מצפה מחר בבוקר לראות סיכום על השיקוי עליו הסברתי היום באורך של שני גליונות קלף." רוז גנחה בייאוש, אך המורה עוד לא סיים, "ועלייך לסיים אותו לבד. מי שיעזור לך ולו קצת, אני אדאג שהוא לא ילמד יותר שיקויים בחיים. ותאמיני לי, סמית', אני אדע אם מישהו יעזור לך."

זה היה עונש אכזרי, אך לא היה דבר שרוז יכלה לעשות מלבד לקבל אותו. הגריפינדורית יצאה מכיתת השיקויים, עצבנית על סנייפ בדיוק כמו קודם, אך גם עם קמצוץ אהדה וגאווה כלפי המורה. משום מה, היא הרגישה שהוא, מכל שאר סגל המורים, מתייחס אליה כשווה. בצורה מוזרה ומתוסבכת, הוא היה אחד ממוריה האהובים.

קודם מאלפוי, ועכשיו זה. היה משהו לא בסדר ברוז. בנוסף לזה שהייתה נצר לקוסם האפל ביותר, כמובן.

רוז לא ידעה כיצד היא תסיים את המטלה שסנייפ נתן לה בזמן, ועוד ללא עזרה מאף אחד. ישר עם סיום יום הלימודים היא דהרה לספרייה, אספה מהמדף את כל שמונת הספרים הקשורים, אפילו בצורה רחוקה, בשיקוי שהיה עליה לכתוב עליו – שיקוי הגורם לקשקושים ומלמולים, כפי שהיא ניחנה לדעת לאחר שראתה את שמו בעמוד הוראות הכנתו בספר הלימוד, והתיישבה בפינת הספרייה, הרחק מכולם. מיד היא החלה לכתוב על גליון הקלף הראשון מידע כללי על השיקוי מספר הלימוד שלה, ולאחר מכן על רקע תגליתו ומידע נוסף על האלכימאי אשר המציא את השיקוי - קרלוס פרננדס.

בהתחלה אף אחד לא הטריד את רוז עם שאלות, לשמחתה, ורק לאחר שכבר בילתה בספרייה כמה שעות, והחלה לכתוב על כיצד השיקוי הוא דוגמה מופתית לעיקרון וורגובה, על-אף שהעיקרון פותח כמה מאות שנים מאוחר יותר, רוז שמעה את רחש הכיסא לידה, ומיד ידעה כי מישהו התיישב בשולחן בו עבדה.

"שלום! הו, עיקרון וורגובה. נושא מרתק! את יודעת, קראתי עליו-" רוז הרימה את עיניה מהקלף ופגשה את עיניה מלאות ניצוץ ההתרגשות של הרמיוני. היא מיהרה לעצור את הנערה.

"לא! תפסיקי!" היא לחשה בעוז, מפחדת שהספרנית תוציא אותה מהספרייה. "סנייפ אמר שאם מישהו יעזור לי, הוא לא יזכה ללמוד יותר שיקויים בחיים."

"מה?!" הרמיוני קראה בלחש והתרחקה עם כסאה מעט מהשולחן ומרוז. "מה עשית בשביל לקבל עונש שכזה?"

"כלום!" הרמיוני הרימה את גבותיה בפקפוק. "אוקיי, טוב, יכול להיות שביצעתי נסיון לא מוצלח בדיוק לסחיטה..."

"רוז! הוא מורה!"

"כן, מורה שכמעט גרם לי לקפוא למוות! חוץ מזה, אני חושבת שאנחנו בסדר עכשיו. או לפחות נהיה אחרי שאני אגיש לו את החיבור המזורגג הזה... ואת יודעת, זה דווקא ממש מעניין." רוז החוותה לערימת הספרים מסביבה. "אני חושבת שאני אתחיל לבוא לפה יותר."

הרמיוני נראתה מרוצה שעוד מישהו מגלה עניין בספרייה. "אם כך אני לא אפריע לך. תמשיכי עם החיבור." היא קמה מהכסא.

"אה רגע!" רוז קראה אחריה לפני שהנערה תוכל לעזוב. "את יודעת מה קרה לפרד, ג'ורג' ושאר הוויזלים? למה הם עזבו?"

"הו רוז... אני לא בטוחה אם זה המקום שלי לספר לך..." הרמיוני משכה. "למרות שאני מניחה שהתאומים יספרו לך בכל מקרה... מר וויזלי - אבא של רון, ג'יני, פרד וג'ורג' - נפצע. לפי מה שהבנתי הוא הותקף על-ידי את-יודעת-מי. הוא בבית-החולים על-שם הקדוש מונגו עכשיו."

הקול שיצא מפיה של רוז היה שילוב של אנחה, אנקה ורטינה בו בזמן. אביו של פרד הותקף על-ידי אביה. היא לא הייתה אמורה להרגיש רגשות אשמה בקשר לזה - היא הרי אפילו לא הכירה את טום רידל - אך היא בכל זאת הרגישה דקירת אשמה בלב. "ה-הוא בסדר?" רוז הרגישה את הצורך לשאול.

"אני לא יודעת." הרמיוני הודתה. "רון אמר להארי שברגע שהוא יוכל הוא ישלח לו מכתב, אבל הארי לא קיבל עדיין כלום... אבל אני בטוחה שמר וויזלי יהיה בסדר!" היא מיהרה להוסיף.

"אני מקווה..."

הרמיוני עזבה, ורוז נותרה לבדה עם שני גליונות הקלף. היא לא רצתה לחשוב כרגע על פרד, מר וויזלי או וולדמורט - היא ידעה שכל מה שתרגיש הם רגשות אשמה וחמלה שלא היה עליה להרגיש. היא הרי לא זאת שתקפה את מר וויזלי. היא אפילו לא הכירה את אביה, לא ראתה אותו בחיים. היא לא יכלה להיות אחראית על מעשיו - זה שהלורד וולדמורט היה אבא שלה היה מקרי לחלוטין. זה היה כמו להרגיש רגשות אשמה בקשר לכל מקרי הרצח שקרו אי פעם בבריטניה. היא הייתה קשורה לוולדמורט בדיוק באותה מידה בה הייתה קשורה לרוצחים האלה. בשום מידה.

לכן רוז חזרה לחיבור שלה, מתרכזת בו ולא בשום מחשבה אחרת, אך עדיין מפעם לפעם היא הפסיקה לכתוב ובהתה בכתוב עם מבט חלול, מהרהרת על מה שקרה. כשהיא תפסה את עצמה עושה זאת, רוז מיד המשיכה לכתוב, כועסת על חוסר היכולת שלהלהפסיק לחשוב על מה שחשבה שאין כל סיבה להרהר בו. הפעולה חזרה על עצמה כמה פעמים, וכתוצאה מכך מרבית הלילה נדרשה לה על-מנת למלא את שני גליונות הקלף. רוז הניחה את ראשה על כרית רק שקרני הזריחה כבר חדרו אל חדר המעונות שלה. שעתיים מאוחר יותר, כשקייטי העירה אותה, היא לא הרגישה כאילו ישנה כלל.

עם מצב-רוח ממורמר הנערה הגריפינדורית דחפה את כל הדברים שלה למזוודתה וירדה ביחד עם החברות שלה לחדר לאולם הגדול, בו כבר התאספו רב תלמידי בית-הספר, רועשים בהתרגשות לקראת החופשה. כל אחד מארבע ראשי הבתים ארגן את תלמידיו לקראת היציאה להוגסמיד והעליה לרכבת, לפי מה שליאנה הסבירה לה. סנייפ נבח על חבורה של תלמידים קטנים בקצה השני של האולם, היכן שתלמידי סלית'רין התארגנו לחזרה הביתה. המורה עדיין המשיך כשרוז נעמדה לידו, מחכה בסבלנות שהוא יסיים את רצף הרטינות שלו. עברו כמה דקות עד שסנייפ גירש את התלמידים המפוחדים מתווך ראייתו ופנה לרוז, מרים גבה בציפייה.

"החיבור, פרופסור." רוז אמרה והושיטה את שני הגליונות, מגולגלים אחד בשני ושחורים מדיו, לסנייפ, שבחן אותם בסקרנות ולקח אותם ממנה.

המורה לשיקויים פרס את הגליונות וסרק אותם במהירות בעיניו השחורות, גבותיו השמנוניות מתרוממות מפעם לפעם במה שנראה לרוז כהפתעה. "לפי מצב השקיות מתחת לעינייך אני משער כי ישבת על החיבור כל הלילה, ללא עזרה מאף-אחד?"

"כן, פרופסור."

"ובעקבות זאת את תוכלי לומר לי איך השיקוי משפיע על גוף האדם שצורך אותו וגורם לו להתקף קשקושים ומלמולים?"

הנערה מיהרה לענות. "כשמישהו שותה את השיקוי, הנוזל משפיע לא על הגוף, כפי שהיינו מצפים, אלא על הנפש של האדם. השיקוי גורם לאיבוד ביטחון עצמי ועצבנות, אשר מובילים לפעילות מוחית מופרזת, שבתורה מביאה לאיבוד יכולת הסינון של המחשבות. הפעילות המוחית המופרזת מולידה רצף מחשבות מהיר ומפוזר, וחוסר יכולת הסינון מביאה לפליטה של המחשבות האלה, וכך השיקוי גורם לרצף מלמולים וקשקושים לא הגיוניים. השיקוי לא שימושי במיוחד, אך אנו לומדים אותו מאחר ובמקור קרלוס פרננדס תכנן שהשיקוי ישפיע בצורה פיזית על הגוף, אך כשלוש מאות שנה מאוחר יותר, לאחר ניסוח עיקרון וורגובה," גבותיו של סנייפ התעוותו, כאילו הוא הופתע מכך שרוז הזכירה את העיקרון. רוז הייתה בטוחה שהיא הרשימה אותו. "התגלה כי השיקוי משפיע לא על הגוף של האדם, אלא על נפשו. העיקרון מראה כי באיזון מסוים של חומרים, השיקוי משפיע לא בצורה פיזית אלא רוחנית, כלומר משפיע על איזורים מסוימים במח האחראים על רגשות, מחשבות, מעשים וכדומה. העיקרון מסביר את דרך ההשפעה של שיקויים כמו ורטיסרום ושיקויי אהבה, ועד לפני ניסוחו לא היה ברור בצורה מובהקת כיצד הם גורמים לאהבה או לאמירת אמת."

"שיקויי אהבה לא באמת יוצרים אהבה, סמית', אלא אובססיה." סנייפ תיקן. אך הוא הכריז, ככל הנראה בשביעות רצון (רוז לא יכלה להבין מטון קולו הקריר), "שהתקרית שהתרחשה בשיעור הקודם לא תחזור על עצמה."

"כמובן, פרופסור." רוז הנהנה ברצינות, אך לא יכלה שלא  לחייך בשובבות, מרוצה מעצמה ומכך שהמורה התרשם ממנה.

עם גלגול עיניים ואנחה, סנייפ שחרר את רוז לדרכה, והנערה כמעט ודילגה, למרות העייפות, אל מקום איסופם של בית גריפינדור, שם מקגונגל התנהלה באופן דומה לסנייפ, מעמידה את תלמידי ביתה בטור מסודר. רק כשהרכבת כבר החלה לנוע ורוז התמקמה יחד עם ליאנה, קייטי וספנסר (שאונה, שהייתה מדריכה, הייתה צריכה לסייר ברכבת) בקרון יחד עם עוד כמה תלמידים בני גילן, ההתרגשות והאנרגטיות עזבו פעם נוספת את גופה של רוז, ועל-אף השיחה המעניינת שהתקיימה בין כולם, היא הרגישה כיצד עפעפיה נהיים כבדים יותר ויותר, ובעודה נשענת על החלון, היא עצמה את עיניה.

קולות מעט חזקים של ויכוח העירו אותה כמה שעות מאוחר יותר.

"...לא אמר לנו כלום על המוות של דיגורי, חוץ מזה שאנחנו צריכים להאמין לסיפור הדמיוני שלו על אתם-יודעים-מי. אני אומר לכם, הזקנה שיגעה אותו, ופוטר מנצל את זה לרעה. הכל בדיוק כמו שהנביא היומי אומר." זה היה קול גברי, ורוז זיהתה את ג'יימי וונג, נער עם דעות חזקות כמעט כמו של ספנסר. מיותר היה לציין שהשניים שנאו אחד את השנייה שנאה גדולה.

"המנהל אדם דגול." קייטי התווכחה. "אם הוא אומר שהארי לא משקר, אני מאמינה לו."

"אבל זה בגלל שאת ידידה של פוטר, קייטי. את נותנת לו ישר נקודות זכות על זה. תסתכלי על המצב מהצד. כל מה שפוטר אמר, כל מה שפרופסור דמבלדור אמר... זה לא נשמע מאוד הגיוני. את-יודעת-מי נעלם לפני ארבע-עשרה שנה, מה הסיכוי שהוא באמת חזר?" קולה של ספנסר הגיב, ורוז פקחה את עיניה באיטיות כדי לראות את הבעת פניה של הנערה. ספנסר בדרך-כלל הייתה מאוד נוקשה בדעה שלה כלפי וולדמורט והארי, אך משום מה הפעם היא נשמעה, ונראתה, יותר רציונאלית וניסתה להסביר את עמדתה בחשיבה הגיונית. ספנסר רצתה להראות לוונג שהיא טובה יותר ממנו כי היא מספקת טיעונים משכנעים בעוד הוא זורק הצהרות לאוויר, רוז הבינה.

"הנה, אפילו קרופט מסכימה איתי."

"סתום את הפה, וונג."

"תפסיקו שניכם." ליאנה גערה, עיניה נוחתות על רוז בדאגה כמעט אמהית. "הצעקות שלכם העירו את רוז!"

"הו, מעולה. סמית', מה את חושבת על כל זה?" וונג שאל, משלב את ידיו על חזו בזחיחות. "אני אף פעם עוד לא שמעתי את הדעה שלך בנושא."

"אמ..." רוז הייתה חייבת להיות זהירה. כל מה שהיה חסר הוא שתפלוט משהו שהיא לא אמורה לפלוט, והתוצאות היו יכולות להיות נוראיות. היא לא יכלה לתת לחוסר-הטקט שלה להרוס הכל - אחרי הכל הנערה הייתה בטוחה שברגע שחבריה ידעו מי היא באמת, מערכת היחסים ביניהם תפסיק להיות כה ידידותית. אך היא בכל זאת לא רצתה לתמוך בוונג, במיוחד כשדעתה הייתה כמו של קייטי. לכן, לשם שינוי, היא חשבה כמה רגעים, לפני שעברה לישיבה ואמרה לבסוף, "אני דיי חדשה לכל העניין הזה, והנסיון והידע שלי בכל הנושא שואף לאפס, בניגוד אליכם... אבל לפי מה שהבנתי הוולדמורט הזה-"

רצף של אנקות נפלט בקרון. "אל תאמרי את השם שלו, זה מזל רע." רידיאן פיינס, תלמיד נוסף בן גילם, בעל שיער שחור מתולתל ועיניים חומות שגרמו לו לדמות לבארנס באופן מטריד אך מקרי ביותר, אמר.

"לי תמיד אמרו שזה בגלל שכשפים אפלים מוטלים על השם שלו." קייטי קמטה את מצחה.

"לא, לא, אני כמעט בטוחה שזה בגלל ש-"

זה היה מגוחך באופן מצחיק ועצוב כאחד איך כל הקוסמים האלה פחדו משם.

"לפי מה שהבנתי אתם-יודעים-מי," רוז המשיכה, מגלגלת את עיניה בעצבנות. "היה קוסם אפל ממש חזק. הקוסם האפל החזק ביותר, אפילו. אתם לא חושבים שקיים סיכוי, אפילו הקלוש ביותר, שעם כל העוצמה שהייתה לו הוא היה יכול לחזור?"

"ואני כבר חשבתי שאת חכמה לפי איך שאת כזאת טובה בשיקויים..." וונג הגיב במרירות.

"אז כנראה לא ראית אותי בשאר השיעורים..." רוז השיבה באותו טון מריר ומלא קרירות, מחקה את ידיו השלובות של הנער. משהו בו עצבן אותה, אך היא עוד לא הבינה מה. ככל הנראה ערך העליונות המוגזם והאף המונף לשחקים.

"רוז צודקת." קייטי אמרה, מרוצה מכך שהיה לפחות מישהו אחד שהסכים איתה. "וגם יש לו את אוכלי המוות, שיעשו הכל בשבילו. הם בטח חיפשו דרך להחזיר אותו במשך כל הזמן הזה, ובשנה שעברה הם סוף-סוף הצליחו."

"אבל כמו שרוז אמרה הסיכוי קלוש. כמעט ולא קיים." ספנסר ציינה.

"אבל עדיין נמצא."

ספנסר התכוונה להשיב, אך דלת הקרון נפתחה ושאונה נכנסה, מבטה כה נרגז כי היה ברור שאפילו דיבור אחד בנושא הארי פוטר והלורד האפל, שעליהם היא שנאה לדבר במיוחד, יגרום לה להתפוצץ מרוב כעס, ואיש לא רצה לגרום לכך שהנערה כהת-העור תזעם. מתחת לכל היופי האקזוטי וההילה הנינוחה וחסרת האכפתיות שלה הסתתרה מפלצת אותה אף אחד לא רצה להעיר.

"סבסטיאן האקלין עוד פעם התחיל איתי שיחה על כמה שההורים שלי אוהבים אותו ורוצים שמשהו יקרה בינינו. הוא אמר שהוא יודע עד כמה אני טובה בשינוי צורה ואם אני יכולה לעזור לו, כל זה יחד עם נסיון נואש למזמז אותי."

"ומה אמרת לו?" רוז התעניינה, משועשעת למרות המצב הרגיש בו שאונה הייתה.

"שהדבר היחידי שבו אני יכולה לעזור לו הוא בהפיכת האשכים שלו לכחולים." הנערה השיבה, גורמת לפרץ גיחוכים מהנוכחים. "הוא ברח אחרי זה, אבל אני עדיין נשארתי עם הבל הפה המסריח שלו עליי. ברצינות, הילד לא יודע מה זה לא. כמה פעמים עוד אני צריכה לומר לו שאני חושבת שהוא נראה כמו קוף לפני שהוא יעזוב אותי לנפשי?! אני נשבעת, בפעם הבאה שהוא ינסה משהו כזה אני אחנוק אותו." שאונה הביטה מסביבה, לוקחת נשימות עמוקות על-מנת להירגע. "על מה דיברתם לפני שהגעתי?"

רצף של קריאות לחוצות מילא את הקרון.

"קווידיץ!"

"אמברידג'!"

"פרד ורוז התנשקו!"

"ספנסר!" רוז נבחה, שולחת מבט חד לעבר ספנסר שעטתה על עצמה הבעת פנים תמימה. רוז סיפרה לספנסר על מה שקרה בינה לבין פרד רק בשביל להעביר נושא ממאלפוי. היא לא רצתה שאנשים יידעו עדיין - לפחות עד שהיא תראה את פרד ותבין מה הולך להיות ביניהם. אך ללא ספק לספנסר היו תוכנית אחרות בנושא.

"הו... לא נושא מרתק במיוחד..." שאונה החליטה להתעלם מההתנהגות המוזרה של שאר האנשים בקרון, כנראה עייפה מדיי בשביל לחקור לעומק. היא לקחה את עיתון הנביא היומי שליאנה החזיקה והחלה לעיין בו, מתעלמת מכל מה שקורה מסביבה כפי שתמיד נהגה לעשות.

אם רק השאר היו קרירים כמו שאונה.

"פרד? פרד וויזלי?" וונג שאל בסקרנות. "הזה מקבוצת הקווידיץ'?הזה שהוא והתאום שלו תמיד מוכרים את התעלולים שלהם?"

"באמת?!" ליאנה וקייטי קראו בהתרגשות מסונכרנת. "מתי זה קרה? איפה זה קרה? איך זה קרה?"

"אל תתרגשו יותר מדיי..." רוז נאנחה והחליקה את שיערה בעצבנות. "זה היה במרפאה והייתי מסוממת. לא ידעתי כל-כך מה קורה מסביבי."

אף אחד מיושבי הקרון לא האמין לרוז, כמובן, ולכן שאר הנסיעה עברה בנסיון להוציא מהנערה מידע, שאת רובו היא בעצמה לא ידעה. רוז לא ידעה מה הולך לקרות עכשיו בינה לבין פרד - היא יכלה לנחש, אך עד שהיא ופרד לא ידברו היא לא יכלה לדעת בוודאות. רוז לא ידעה מה ג'ורג', רון וג'יני חשבו על זה, ורוז במיוחד לא ידעה אם אנג'לינה ג'ונסון באמת הייתה בקטע של פרד, או שמא זה היה בעצם אחיו התאום. הו לא. כל מה שרוז ידעה היה שהיא לא יכלה להיות שמחה יותר כשהרכבת נעצרה בתחנת קינגס-קרוס.

קינגס-קרוס היה הומה כהרגלו, ולכן איש לא שם לב לכמות הגדולה של ילדים שהופיעו מתוך קיר (מה שהיה אבסורדי לדעת רוז, אך לא פחות קסום ומופלא). הקוסמים הצעירים השתלבו בהמון הרועש בצורה מרשימה, אפילו טהורי הדם מביניהם, וכל אחד מיהר למצוא את הוריו ומשפחתו ולהתאחד לאחר כמה חודשים בהם לא ראו אחד את השני.

רוז לא הייתה בטוחה אם אמה תופיעה או לא - הנערה שלחה לה מכתב רק אתמול ולא היה לה מושג תוך כמה זמן הינשוף היה אמור להגיע לביתה בלונדון - וכבר התכוננה לבקש מליאנה, שהוריה היו אנשים רגילים כמו של רוז, לתת לה טרמפ, אך לא עברה דקה והגריפינדורית זיהתה את את פניה המוכרות של קטרין סמית' ובחיוך מתרגש צעדה לעבר אמה בצורה המהירה ביותר שהמזוודה הכבדה שלה אפשרה.

"מאמא!" היא קראה בהתרגשות לעברה, "Мама, ти ми липсваше много!" רוז הודיעה לה בבולגרית עילגת עד כמה היא התגעגעה אליה. אמה סוף-סוף שמה לב אליה וחיוך מלא חום התפשט על פניה.

"אני רואה שהבולגרית שלך לא השתפרה כלל, רוזה. " מאמא הודיעה לה במבטא בולגרי קל. השתיים התחבקו ורוז נמסה בריח הבושם המוכר של אמה לו היא התגעגעה יותר ממה שחשבה.

ספנסר וליאנה , שעוד חיכו שהוריהן יגיעו, נעמדו לידן עם חיוכים מנומסים. "שלום גברת סמית'. אני ליאנה מק'קול וזאת ספנסר קרופט. נעים מאוד להכיר אותך!"

"העונג כולו שלי."

ספנסר עברה עם מבטה על האם והבת - תחילה היא בחנה את אמה ולאחר מכן את רוז. "וואו, רוז. את ואמא שלך לא דומות בכלל."

קטרין סמית' אכן לא דמתה לרוז כלל. אמה הייתה מעט גבוהה יותר ממנה עם העקבים הקלאסיים שלה, ושיערה השחור עם גוון אדמדם מוזר היה מעוצב בתספורת קצרה אלגנטית. קמטי זקנה החלו להופיע על פניה העגלגלות- מסביב לשפתיה הצרות, על מצחה הזהוב במקצת ומסביב לעיניה החומות- ענבריות. היא הייתה לבושה בחליפה יקרה - ללא כל ספק חוזרת מפגישה עם אחד מהספונסרים לפרויקט עליו עבדה.

"אכן, את צודקת." מאמא אישרה בחיוך.

"האמת שכשהייתי קטנה זה היה גרוע יותר." רוז הוסיפה, משועשעת מהסיטואציה הכה מוכרת אותה חוותה בכל פעם שמישהו חדש הכיר את אמה. "בהתחלה חשבנו שהחליפו אותי בבית-החולים. עם השנים, ככל שגדלתי נהיו יותר ויותר תווי פנים משותפים. אם מסתכלים ממש ממש קרוב..."

"אמ... כה. אני עדיין לא רואה דמיון..." ספנסר אמרה לאחר שבחנה את השתיים פעם נוספת. מרחוק מישהו קרא בשמה, ולאחר שמצאה את המקור היא אמרה, "ואלה ההורים שלי. היה נחמד להכיר אותך, גברת סמית'. ליאנה, רוז, אני מצפה לתשואות ולסגידה לאחר שתפתחו את המתנות שלי."

"הו, גם ההורים שלי פה!" ליאנה נופפה בידה, "ביי רוז! חג שמח!"

לאחר שהחברות נפרדו לשלום, אמה הובילה את רוז לעבר החנייה, שם, לאחר מפגש איחוד עם בוני המכונית, האם והבת נסעו לביתן.

"איפה היה הבחור ההוא שסיפרת לי עליו? פרד?" מאמא התעניינה בעודה מחנה את בוני אל מול בניין הדירות במרכזה של לונדון. רוז לא חשבה שהיא התגעגעה לכל זה כל-כך, אך ליבה פעם בהתרגשות כשלפניה נגלה הבניין הבהיר והמוכר. היא התגעגעה להכל - לבוני, לרחוב של הבית שלהן, אפילו לרעש של המכוניות אותה בדרך-כלל החשיבה למטרד. אך יותר מכל היא התגעגעה לאמה, לריחה, למבטא שלה, לקולה. היה נעים להיות איתה שוב.

"הוא היה צריך לעזוב כמה ימים מוקדם יותר, מאמא. אבא שלו נפצע..."

"הו... אני מקווה שהוא בסדר."

מאמא פתחה את דלת דירתן ושתיהן נכנסו לתוך המרחב הבהיר והמעוצב. כן, גם לדירה רוז התגעגעה מאוד. "פרד הזמין אותי לבקר אותו במהלך החופשה, אז אני אבדוק כשאני אהיה אצלם בבית."

"אוקיי. אבל עד אז אנחנו נכפר על כל הזמן שאת היית בבית-הספר המכושף הזה שלך. את תספרי לי על כל מה שקרה שם, ואני רוצה לראות כמה מהקסמים שלמדת שם." מאמא סגרה את הדלת והורידה את נעלי העקב באנחה מסופקת.

"מאמא, עד גיל שבע-עשרה אסור לנו לעשות כשפים מחוץ להוגוורטס. אם את רוצה, אני יכולה להראות לך כמה שיקויים. זה המקצוע היחיד שאני באמת טובה בו."

"שיקויים? איזה מן מקצוע זה?" מאמא שאלה בסקרנות אופיינית. כל נושא חדש ריתק את האישה - כל דבר היא ניסתה להבין ולהכיר. לכן היא הייתה כימאית חוקרת מעולה.

"הו את תאהבי את זה. זה מקצוע שבו מערבבים חומרים ויוצרים שיקויים עם כל מני השפעות."

"נשמע כמו כימיה." מאמא הסיקה. "כמובן שתהיי טובה בכימיה. הייתי מנשלת אותך מהירושה אם לא היית טובה בזה."

רוז גלגלה את עיניה בסרקסטיות, אך חיוך התפשט על פניה בכל זאת. "כל-כך הרבה תמיכה... טוב לחזור הביתה."

-

כן, רוז סוף-סוף מבינה שמשהו לא בסדר בה... לא עברה שנה (או שכן? סטאגדיש...). פרופסור סנייפ מתייחס אליה בצורה שונה מאיך שהוא מתייחס לשאר הגריפינדורים מסיבה מוזרה כלשהי, אבל הוא לא מתכוון לסבול מהגיבורה שלנו בולשיט. יש בפרק פיתוח של מדע השיקויים, שככה אני מדמיינת אותו אם היו מרחיבים על המדע הזה בספרים, ואני מקווה להעמיק בהמשך במקצוע הזה ובעוד מהמקצועות של הוגורטס ולפתח אותם למשהו שנראה לי שככה הם היו נלמדים אם היו מתארים את כל השיעורים שהתרחשו בבית-הספר. 
הפרק הבא תקבלו נקודת מבט על מערכת היחסים של רוז וקטרין, שסוף-סוף הופיעה בפאנפיק! חיכיתי להכניס את הדמות שלה מהפרק הראשון שכתבתי. היא לא האמא הטיפוסית, תאמינו לי.

ואני מקווה שהפרק הבא ייעלה בקרוב  :)

השיר הוא "I'm coming home" של Skylar Grey. השיר לא קשור כל-כך לפרק, מלבד העובדה שבפרק הזה רוז חוזרת הביתה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא