כוכב השחר

אני בטוחה שחלק מכם חיכו לפרק הזה כמעט כמו שאני חיכיתי לכתוב אותו P: קריאה מהנה (:

פרק 14

התשובה

כפור התחיל להופיע על גדות הנהר, אבל זה הרגיש כאילו הוא לא נע משם מאז שהעלים התחילו להזהיב. הזמן נע בצורה שונה כעת, לא בקו ישר אלא בגלים, ללא חוקיות וללא סדר, שוטף אותו הלאה בחוסר אונים. כשהיה מרשה לעצמו להיסחף לעיתים היה מגיע אל מחוזות לא צפויים. הוא היה חוזר אל עבורו הרחוק, אל ימים אותם חשב ששכח מזמן, ולפעמים אפילו רחוק מכך, אל זיכרונותיהם של אנשים ואירועים שלקחו חלק בעולם לפני שהוא הגיע אליו. והוא כבר בכלל לא היה בטוח שהם רק חלק מדמיונו הפורה יתר על המידה – הוא התחיל להאמין שעניו נפתחו אל המקום האפל שהכיל את כל מה שהיה ואת מה שעתיד להיות. לב החשכה.

הוא נרעד ופקח את עניו. שלג התחיל לרדת בעת שהיה שקוע עמוק במחשבות, וכעת נערם עליו. בחודשים האחרונים העולם הפך להיות בהיר וחד מבעד לעניו; פתיתי השלג בהקו כמו יהלומים באור היום האחרון והמים כאילו היו עשויים שכבות על גבי שכבות של משי כחול דקיק. הוא הסתכל בידיו והתאמץ להניע את אצבעותיו, שהיו כחולות וחיוורות, קפואות. הוורידים הכחולים הבוהקים בלטו מתוך עורו יותר מתמיד.

הוא איבד כל תחושה בידיו ורגליו. אבל משום מה, זה הסב לו נחמה. גזל ממנו את זיכרון התחושה המוכרת של עט בין אצבעותיו, של קלף חלק בקצות הכריות, החספוס המנחם של שרביטו הזנוח; זיכרון תחושת עורו הצונן ודמוי הנייר של דיימוס כשהוא נגע בו בפעם האחרונה...

החשכה התחילה להעמיק, צללים כחולים עורבים מבין העצים העירומים שמסביב לאפיק הנחל, אבל אלבוס לא הצליח להרפות. הוא לא הצליח להביא את עצמו לעזוב את המקום בו הלך בימים אלה על מנת להתבודד, על מנת לזכור, להתרחק מהחזות שהעמיד בפני העולם כי ידע שמה שהחזיק בתוכו היה משמיד אותו אחרת. בימים כאלה הוא לא הצליח להבין למה הוא טורח.

הוא מצא נחמה מסוימת בכפור. הזדהות. כבר זמן ארוך – לפחות מאז שנאלץ לברוח מהוגוורטס בשל האשמות השווא של יושבת ראש הקסמהדרין – הוא הרגיש שהחורף של חיו מתחיל. כפי שחיה פצועה בורחת הרחק מביתה, כאילו הייתה יכולה לברוח מגורלה, כך הוא ברח מהידיעה חסרת ההסבר שלא הרפתה ממנו ורק הלכה והתחזקה, שבקרוב הכפור יכסה אותו לנצח.

יד גדולה עטוית כפפה נגעה בכתפו בחשש. הוא לא הופתע. איך שהוא הוא הרגיש שבן יצא לחפש אותו, הרגיש את הדאגה שלו כמו גלים חמימים שלא הצליחו להמס את הקרח סביבו.

"נרדמת?" אחיינו שאל בדאגה.

"לא," אלבוס השיב. "רק חשבתי."

"כדאי שניכנס. אני מרגיש שסערה מתקרבת..."

"כן," אלבוס אמר בכבדות. סערה מתקרבת... "גם אני."

הוא קם והתחיל לחזור בדרך המוכרת אל בית החווה. בן כנראה לא ציפה ממנו לנוע כה מהר, כי הוא השתהה רגע לפני שהדביק אותו.

ההליכה הייתה קשה כנגד הרוח, הקיפאון מחלחל אל מגפיו של אלבוס והופך את רגליו לנוקשות. אבל הוא נהנה מההליכה השקטה לצד בן, שהתחפר במעילו בשתיקה. נוכחותו של הגבר הצעיר הייתה מוכרת ומנחמת. לעיתים, לאחר שהיה שקוע זמן ארוך בזיכרונות ומחשבות ומאבד את הקשר אל המציאות, היה מתבלבל בין נוכחותו של בן לזו של אחיו.

הוא לא העז לשאול את בן דבר על ג'יימס, וגם לא על מורגנה או על סקורפיוס או על רוז, במקום מסוים חושש מהתשובה שיקבל. בן בעצמו לא הזכיר אותם ולא פעם אחת מאז שאלבוס סייע לו לברוח מאזקבן, כאילו הם מעולם לא היו קיימים. ולעיתים אלבוס כמעט התפתה להאמין שזו האמת. הוא הרגיש כאילו חיו לפני השינוי שעבר היו רק חלום שהסתיים.

הם נכנסו לבית החמים והתמקמו מול האח שבטרקלין. עצמותיו של אלבוס כאבו בעודן מפשירות. בן לקח את הזמן להסיר את מגפיו ולייבש את גרביו הרטובות מול האש.

"עכשיו זה רגע מעולה לספר לי איפה היית כל השבוע," אלבוס אמר לו.

בן עצר לרגע ממעשיו ואז המשיך, אומר בקול רציני, "הלכתי לנסות למצוא את אימא שלי."

"ומה עלה בחכתך?"

"לא מצאתי אותה," בן אמר, אבל היה ברור שהוא ממעיט בערך המידע שגילה. "אלבוס... מה אתה יודע על אוצרות המוות?"

השם הכה בפעמון בתוך ראשו של אלבוס. "לא הרבה," הוא הודה, לא מבלי להסתקרן. מאז שברח הוא היה כה עסוק בתכנון התוכנית הגדולה שלו שנאלץ לזנוח את המאמץ להוכיח, כנגד כל העובדות הידועות שלו, שאביו בסופו של דבר היה חף מפשע. במקום מסוים התחיל לאבד תקווה לאחר הדברים שדיימוס סיפר לו, והשיחה עם קדוגן מהבלתי- כבולים. אבל כעת, כשבן העלה את השם שקדוגן הזכיר בפניו בסוף השיחה הגורלית שלהם, אלבוס זנח כל מחשבה ותוכנית שהעסיקו אותו לאחרונה וחזר לחשוב על אביו. "כמעט כלום," הוא הוסיף, בציפייה לשמוע הסבר מפי בן.

בן נראה קצת מופתע. הוא מעולם לא שמע את דודו מודה שהוא לא יודע דבר מה.

"זו אגדה, על המוות בכבודו ובעצמו שהעניק לשלוש אחים כלים שמאפשרים לאוחז בהם להביס את המוות," בן סיפר. "ומי שאוחז בכולם הופך להיות אדון על המוות, זאת אומרת שלעולם אי אפשר יהיה להרוג אותו. יש כת... שמחפשת אחר אוצרות המוות. יש ברשותם כבר שניים מהם. והשלישי נמצא בכיכר גרימולד מספר שתיים- עשרה..." בן השתהה. "זו גלימת ההעלמות של אבא שלי."

"זה כלי שימושי," אלבוס אמר. מאז ומתמיד הוא קינא באחיו הבכור על שזכה לקבל מאביהם את הירושה הזו, שמלבד היותה כלי יחיד במינו, הייתה שימושית מאד עבורו. "והיא פשוט שוכבת שם?"

בן נראה נבוך וכועס בו זמנית. "לא בדיוק יכולתי לקחת אותה איתי לאזקבן, נכון?"

אלבוס לא השיב. מאז אזקבן בן היה מלא כעס לא אופייני שהיה מתפרץ ברגעים לא צפויים.

"מחר בבוקר נלך לקחת אותה משם," הוא אמר לאחיינו. בעזרת חוט דקיק של מחשבה ציווה על קופסת עץ שנחה על שולחן הכתיבה שבפינה לרחף לעברו. "כלומר, בהנחה שאין לך התנגדות לחזור לשם," הוא הוסיף בשלווה כשבן נמתח במקומו.

"אין לי בעיה," הוא שיקר במאמץ לשכנע את עצמו, מזדקף במושבו.

אלבוס לא לחץ עליו להודות באמת. מי כמוהו ידע על בדידות וחוסר אונים. הוא לא התכוון ללחוץ על הנקודות הרגישות האלה, במיוחד כי לא היה סובל שבן יעשה לו את אותו הדבר. שניהם היו עטופים קורים של כאב כמו זבובים ברשת של עכביש, תלויים באוויר זה לצד זה, מכונסים בתוך עצמם ללא שום נחמה נוספת מלבד הידיעה שיש אדם נוסף שאולי מרגיש כמותם.

מרפה מהנושא, הוא העביר את ידו על פני קופסת העץ הפשוטה. עבור כל אדם אחר היא הייתה נעולה, למרות שכלל לא היה לה מנעול, ורק אלבוס היה מסוגל לפתוח אותה. הקופסא הכילה מכתבים. הם לא ציינו מוען או נמען, וכל אדם שהיה קורא אותם מבלי לדעת מה למעשה אמרו לא היה מבין אותם; הם נשלחו מאדון סקלינג אל אלבוס, והכילו דיווחים על תנועותיהם של אישים חשובים במשרד הקסמים.

אלבוס קרא את המכתבים בפעם התריסר לפחות, חוזר ומגולל במחשבתו את שלל התוכניות השונות שהוא העלה בחודשים האחרונים. ולפתע הבין שהאש באח גוועה למקבץ גחלים מלחשות, שבן עומד להירדם ומחשבתו נדדה אל מחשבות על שיער זהוב ועור חיוור. הוא מייד התרגז על שבזבז זמן יקר במחשבות על אישה שבקושי הכיר, גם אם כנראה הייתה האדם היחיד בעולם שיכול היה להזדהות איתו.

בן הקיץ והמתמתח. "אתה אף פעם לא ישן?" הוא אמר לאלבוס בקול צרוד.

"לא," הוא השיב.

בן גלגל את עניו וקם. "נתראה בבוקר," הוא הפטיר ועזב את הטרקלין, לא לוקח את דבריו של אלבוס ברצינות. אלבוס לא התאמץ להעמיד אותו על טעותו. בן בכל מקרה לא יבין איך זה מרגיש להיות פטור מהצורך לישון.

הוא לא ישן מאז השינוי.

הוא מעולם לא היה אדם שהרבה לישון, אבל ברגע שהיכולת נגזלה ממנו לחלוטין, הוא התחיל להבין איזו נחמה היא מספקת. כעת לא הייתה לו שום דרך לברוח מהמחשבות והפחדים, מלבד להיאחז בתקווה שלמרות שחיו נופצו לרסיסים פעם אחר פעם בשנה האחרונה, יש היכן שהוא בעולם אישה צעירה ומבולבלת שיכולה להזדהות איתו.

אורורה... השם המיתולוגי של אלת השחר. הוא לא ידע למה, אבל הוא הרגיש שזה שם יאה מאד עבורה, הראשונה מבין גזע חדש של קוסמים בעלי יכולת בלי מוגבלת. זה היה כמעט פיוטי. לא בפעם הראשונה מאז שנולד מחדש, הוא תהה היכן היא נמצאת. תהה האם היא זוכרת אותו.

"אני מכירה אותך..."

למה הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליה? הוא מעולם לא האמין בנשמות תאומות, אבל הוא הרגיש כאילו הניסוי המדעי והקר לחלוטין שהבלתי- כבולים ביצעו על שניהם יצר ביניהם קשר עמוק, חוצה זמן וחלל, כאילו הכירו זה את זו מאז ומעולם.

שעות הלילה חלפו על פניו ביעף בעוד שלג מכה בחלונות. האש באח כבתה והפכה למצע של גחלים שחורות קרות. הוא לא הרגיש כמו עצמו. הוא לא הצליח להרחיק מעצמו את הכאב והגעגוע על ידי שקיעה בעבודה, כי נפער בתוכו חור מתוכו חזרו וזחלו לתוכו זיכרונות ומחשבות שהעציבו והטרידו אותו. אור של שחר חורפי התגנב אל החלונות, והוא חשב בעצב על השחר שדיימוס מעולם לא זכה לראות, על השחר בו אחז במורגנה התינוקת כשהוריה נאסרו, על השחר הקפוא בו צפה בעיניים נפוחות מדמעות וחוסר שינה אחרי הלילה בו הודיעו לו שאיבד כמעט את כל משפחתו. לפעמים הוא הרגיש שלא יסבול לראות עוד שחר עולה.

שלג גס ומלוכלך ירד בלונדון באותו הבוקר. אלבוס צעד אל תוך האוויר הנושך לאחר התעתקות שעבורו הייתה פשוטה וטבעית כמו לבצע קפיצה קטנה מנקודה אחת לאחותה. בן הגיע בעקבותיו, מסוחרר. הכפור נרמס תחת רגליהם, והם עמדו מול בניין מוזנח שרק שניהם היו מסוגלים לראות.

בעניו של אלבוס, המקום הקרין אווירה מלנכולית שקסמה לו מאד. הוא חש כך מייד בפעם הראשונה בה ראה את המקום, לפני יותר משנה, לאחר ששלה את מיקומו מנבכי זיכרונו של אחיו. הוא הגיע אליו כדי למצוא תשובות, אך זכה רק למרדף שסופו הביא אותו להפוך את אחיינו לתלמידו. הוא לא מצא את הדבר לשמו יצא לחיפוש – הוא לא מצא את המידע שרצה להשיג אודות אביו – אבל במחשבה לאחור, הוא חשב שיכול להיות שמצא משהו טוב וחשוב מכך.

הוא הביט בבן. הגבר הצעיר תלה את עניו בחלונות החסומים בקרשים שפנו אל הרחוב; אדני אבן מפוארים בולטים מתוך קירות אבן שצבעם מתקלף, רמז לפאר שחלף מזמן. כובע הצמר שכבש גרם לו להיראות צעיר, אך המבט שבעניו הירוקות היה כמעט זקן.

"מוכן?" אלבוס שאל אותו, לא בלי שמץ עדינות.

אדים קרים עלו מפיו של בן. הוא פרץ מתוך כלא המחשבות שהקיף אותו. "מוכן."

הדלת השמיעה קולות מחאה כשנפתחה אל החלל הקר והמאובק שבפנים. הם סגרו אותה אחריהם, חוסמים את רעשי העיר ואת האור החורפי הקלוש שהיא אפשרה להיכנס לחדר הכניסה האפלולי. דיוקן מכוסה ווילון נחר בפינה, והשניים עלו בשקט במעלה המדרגות המכוסות שטיח ספוג אבק.

אלבוס צעד מאחורי בן, מסתכל בגבו הרחב, מודד את תנועותיו. הוא התהלך בבית כאילו הוא מכיר אותו היטב ובו בזמן חושש ממנו. לא לראשונה אלבוס תהה כיצד מקום המחבוא הזה התגלה למשרד הקסמים.

הם נכנסו לחדר שינה חשוף. מיטה בודדה עמדה גלמודה במרכזו, מלווה רק על ידי כיסא שעמד בפינה, לצד מה שנראה כמו תיק זנוח ומכוסה אבק טרי שהכיל את חפציו של בן. על גבי הכיסא היה זרוק בד חלקלק ומבריק, שבאור החורפי המאובק שחדר מבעד לחלון הבודד והצר נראה כמו מפל של מים כסופים, חסרי נחת.

בן ניגש ואחז בגלימת ההעלמות, ואז נעצר, גבו אל אלבוס. אלבוס לא האיץ בו. בזמן האחרון הוא הרגיש שהוא יכול לחוש בהדי העבר במקומות מסוימים, כאילו זכה ביכולת לחוש במרקם הבלתי נראה של החיים עצמם, זה היה מוכתם ומקושט בכל מה שהיה ושעתיד להיות.

הבית היה מלא הדים עתיקים, נרגנים ומעונים, אבל החדר הזה היה שונה. ההד שבו היה עצום אך רך, ממלא את כולו כאילו היה רוצה לפרוץ ממנו. הד של דבר מה נפלא אך נורא שהתרחש בו... אהבה נלווית בבגידה.

"קרא לי כשתהיה מוכן לעזוב," הוא אמר לבן בפשטות ועזב אותו לבדו. הוא ללא ספק רצה להיות מעט לבד בחדר הזה, להשלים עם מה שקרה שם, מה שלא היה. אלבוס הרגיש שהידיעה מה היה הדבר מדגדגת את שולי תודעתו, אך הוא החליט לאפשר לבן פרטיות ולא לנבור בכאבו.

הוא יצא למסדרון הצר. לחישות חרישיות הקיפו אותו מייד, מתדפקות על הדלת שפתח בתוכו אל קיומן. הקירות נטפו זיכרונות, הדיוקנאות המושחרים שראו כל כך הרבה שופכים את כאבם אל האוויר המאובק.

אלבוס התאמץ לרסן אותם, לא רוצה לספוג את כולם בבת אחת, והתחיל לנוע לכיוון קול שדגדג את שולי זיכרונו באותה צורה בה ילד שמעולם לא הכיר את אימו יזהה את קולה בחלומותיו. אביו שהה פעם בבית הזה, הוא ידע, וזה גרם לו לרצות לחוש את הנוכחות שלו, לשמוע את הקול שלו לוחש לו לבוא ולהרגיש את השלווה והביטחון שנוכחותו השרתה עליו בילדותו.

עוקב אחר חוט בלתי נראה, הוא טיפס במדרגות עד שהגיע למסדרון בו רק דלת אחת הייתה פתוחה. לרגע נדמה היה לו שהוא רואה אדם יושב בכיסא הבודד שליד החלון היחיד בחדר, אך החיזיון נמוג כמעט מייד. בתחושה מעורבת של התרגשות וחשש הוא נכנס אליו, צולל אל הד הזיכרון הסמיך שמילא אותו.

אביו בילה בחדר הזה ימים שלמים. כאב, חרטה וגעגוע הציפו אותו, כאילו אגר בתוכו את כל הרגשות השליליים בזמן שהיה בביתו ואפשר להם להתנקז מתוכו רק כשהיה שם, במקום המפלט שלו.

החדר נראה חשוף ויתום בהיעדר הארגזים העמוסים ספרים וגיליונות קלף שאלבוס לקח מתוכו לצורכי מחקר בביקורו האחרון, אלה נשרפו כליל כשעושי דברה של יושבת ראש הקסמהדרין העלו את ביתו באש. הרהיטים היחידים בו היו הכיסא, השולחן, והקופסא הדקורטיבית שיועדה לאחסון הגיגית ומבחנות הזיכרון שנלוו לה. אך הפעם, בניגוד לביקור האחרון, המדפים הקטנים המצוידים מתפסים עשויים ארד של הקופסא הכילו מבחנות מלאות ערפל כסוף.

ליבו של אלבוס כמעט החסיר פעימה. בביקורו האחרון הוא התאכזב לראות שהזיכרונות נלקחו, ומייד הסיק שאחיו הקדים אותו ולקח אותם. הוא פרץ לבית ילדותם על מנת להשיב אותם, אבל לא מצא אותם – במקום הוא מצא את עצמו לוקח את בן הפצוע לביתו על מנת לטפל בו לאחר המאבק שניהלו בחדר העבודה.

זיכרון אותם ימים הכה בו כמו גל, ביחד עם ההבנה שהזיכרונות הושבו וכעת הוא יכול להסתכל בהם, אם רק יחפוץ...

הוא חצה את החדר במספר צעדים, ידו העטויה כפפה כבר בדרכה לאחוז באחת המבחנות, כשהוא עצר את עצמו. האם הוא בכלל רוצה להסתכל בזיכרונות האלה? לפני שנה התשובה הייתה ברורה – בוודאי שהוא רוצה לדעת את האמת, לא משנה מה תהיה – אבל עכשיו הוא לא היה כל כך בטוח.

לפעמים הוא בקושי זכר את חיו לפני שהתחיל במרדף אחר האמת שמאחורי מותו של אביו. אפילו אחרי כל מה שעבר, למרות האדם החדש אליו הפך, למרות האמת שדיימוס חשף לפניו בפגישתם המחודשת, התעלומה הזו הייתה חוט הזהב במרכז הווייתו. גם לאחר שדיימוס סיפר לו שידע בוודאות שאביו היה חלק מהבלתי- כבולים, גם לאחר שקדוגן אישר את אותה העובדה, בתוך תוכו הוא עדיין האמין בחפותו של אביו. אבל הזיכרונות האלה היו ההוכחה החותכת אליה חתר כל חיו, ההוכחה ממנה לא יוכל לברוח... ומה אם האמת תהיה התשובה ממנה ירא? האם באמת יוכל לחיות עם הידיעה שאביו היה פושע, למרות הכל?

משום מה זה גרם לו לחשוב על ג'יימס. אחרי שהוריהם ואחותם נרצחו, גם אחיו הבכור רצה להוכיח את חפותו של אביהם. גם הוא רצה להאמין בטוב שבו, למרות שמעולם לא העריץ אותו כמו אלבוס. אבל המרדף אחר האמת היה תובעני מידי עבורו. הוא התייאש... או כך לפחות אלבוס חשב. הם לא דיברו במשך כמעט עשרים שנה. האם ג'יימס הסתכל בזיכרונות האלה בזמן שהיו ברשותו? האם הוא ידע את האמת?

מגיע להחלטה, אלבוס אסף את המבחנות במהירות ובזהירות והטמין אותן בקופסת עץ מרופדת המיועדת להם. אותה הוא הניח בזהירות בכיס מעילו ויצא לחפש את בן.

הוא מצא את אחיינו יושב בקצה המיטה בחדר בו עזב אותו כשגלימת ההעלמות על ברכיו, משחק בשרשרת הזהב שעל צווארו, זו שהכילה את תמונותיהן של אימו ואחותו של אלבוס. המבט בעניו היה מרוחק ביותר.

"קדימה," אלבוס האיץ בו. "אני לוקח אותך הביתה."

הוא פנה לכיוון הדלת לפני שבן הספיק להגיב.

"מה?" בן הדביק אותו בראש המדרגות, מבולבל.

"אני לוקח אותך הביתה," אלבוס חזר מבלי להותיר מקום לוויכוח, יורד במדרגות. קולו נשמר יציב אך משום מה הוא הרגיש שברכיו רועדות. "אני צריך להחליף כמה מילים עם ג'יימס."

"אתה לא יכול," בן אמר לו כשכמעט הגיעו לדלת, נשמע מעורער מאד.

"למה לא?"

"כי... אבא שלי... הוא בתרדמת."

אלבוס עצר והסתכל בו. "מה זאת אומרת?" אבל הוא ידע בדיוק מה זה אומר. "איך זה קרה?... למה לא סיפרת לי קודם?"

אבל כמובן שהוא לא סיפר לו. בן ידע שאלבוס וג'יימס היו אויבים מושבעים, ולא היוו שום דוגמא להתנהגות של אחים שנותרו בודדים מכל משפחתם. בן בוודאי חשב שלאלבוס לא אכפת האם אחיו יחיה או ימות... האם זה באמת הרושם שהציג בפני העולם?...

בן היה חסר מילים. הנושא ללא ספק הסעיר אותו.

"לא משנה עכשיו," אלבוס פטר אותו, פונה אל הדלת. "סיבה טובה עוד יותר ללכת לבקר אותו."

הוא פתח את הדלת אל הרחוב הלונדוני המכוסה כפור. רוח מרה הכתה בו על מדרגות המפתן.

"חכה – " בן ניסה לעצור אותו.

ברגע שאלבוס היה בחוץ הוא בתעתק. לא שינה שהוא לא נגע בבן; הוא אחז בו בחכה של כוח קסם ומשך אותו אחריו. במוקדם או במאוחר בן היה צריך להתמודד עם הבית שהשאיר מאחור – עם אביו – וכך גם אלבוס.

הפרק הקודם		הפרק הבא