מתאחדים מול אויב חדש

וואו, מצטערת כל כך על האיחור, כאילו, היה לי את הפרק מוכן ופשוט הוספתי כמה שורות. מצטערת נורא! הבעיה היא שלא התחלתי אפילו לכתוב את הפרק הבא, אני ממש מקווה שלא ייקח לו גם כמעט שנה... 

פרק 15
זיה/בלייק

"עזוב אותי, קרטר!" צעקה זיה והחלה לרוץ.
היא שנאה להתייחס ככה אל קרטר המתוק, החביב, הביישן, שרק רצה בטובתה. אבל היא הייתה צריכה שקט. היא אהבה אותו כל כך, אבל ייחלה שיניח לה, שייתן לה לחשוב. הוא פשוט היה חייב לנסות כל יום. כל יום לדבר איתה, לחבק אותה, להיצמד אליה, כל יום להיות לידה, כל יום לנסות לעודד אותה. בהתחשב במצב ה"דיכי" שלה, היא רק רצתה להיות לבד.
המון זמן זה כבר ככה והיא ידעה שהוא סובל. גם היא סבלה. רגשות האשם נחתו עליה. היא כל הזמן חשבה שהייתה יכולה לעשות משהו ולא עשתה. דרך אחרת. אבל לא הייתה דרך אחרת.
היא הלכה אל הבניין הגדול. היא הביטה בערסל והניחה שמנוחה קלה לא תזיק. היא התיישבה והשתמשה בענף הגדול שהיה על העמוד כדי לנדנד את עצמה.
"היי!" היא שמעה קריאה. היא פקחה את עיניה והביטה ברייצ'ל אליזבת' דר, האורקל, עומדת לפניה. "מה קורה?" שאלה בחיוך. שיערה האדום בהק בשמש ונראה היה שנמשים נוספו לפניה.
זיה חייכה. היא חיבבה את רייצ'ל. היא הייתה חמודה. היא הייתה החברה היחידה שהצליחה להיות לידה מבלי לאבד את השפיות ולצרוח על אותו מסכן שיעזוב אותה לנפשה.
"הכל בסדר." אמרה. היא קמה והשתיים החלו ללכת ברחבי המחנה ולדבר. הן דיברו על הכל. על המצב הלא טוב של המחנה, על פרסי ואנבת', על ניקו וקרטר. עשו מה ששתי בנות נורמאליות עושות תמיד, משהו שלא זכו לעשות לעולם, ריכלו.
"אד הזה חמוד." אמרה רייצ'ל וסומק קל עלה על פניה. זיה פרצה בצחוק.
"כן, אם את אוהבת עקרבים." גיחכה.
"מה רע בעקרבים?" משכה בכתפיה וצחקה. ואז הצחוק נעצר בבת אחת. עיניה פזלו והיא נפלה קדימה.
"רייצ'ל!" צעקה זיה ותפסה אותה. עשן ירוק אפף את הרצפה. זיה הביטה מבוהלת אנה ואנה, והחלה לצרוח לעזרה. כמה ילדי מחנה רצו לעברה, ואז רייצ'ל פתחה את הפה. קול לחשש כנחש יצא ממנו,

"הנה בני פוסידון בערפל,
הולכים לבד במדבר.
רוחות כזאב בודד,
שאל הים חָבַר.

רגיל ופשוט, מתחבא בקרקע,
אך לא זה טבעו האמיתי.
כי כוחות של פלא, עוצמה וחוזק,
מסתירי היצור הפראי."

"מה זה?!" זעקה זיה. העשן הירוק נעלם כליל ורייצ'ל קמה.
"תודה שתפסת אותי." אמרה בעליצות והחזיקה בראשה, "זו הייתה נבואה. נבואה עתיקה מאוד. למה היא הופיעה שוב עכשיו? אי אפשר לדעת. אז קדימה, בואי נספר לכירון."
הבנות החלו לרוץ לכיוון הבניין הגדול.

"נבואה!" פרץ המשרת לחדר האדון והקריא לו את הנבואה. המסתנן הקליט אותה, והשניים הקשיבו לה ברצינות כמה פעמים. 

"ידעתי שזה יבוא." אמר השני והבכיר בניהם בכובד ראש.
"איך יכולת להכיר את הנבואה? היא עתיקה מאוד!"
"ספרי הסיביליות, ידידי."
"אתה בטוח?"
"אני בטוח. ועכשיו כשדיאנה, הנערה מהנבואה בידינו, אנחנו ננצח." אמר בלייק.
"למה את חושב ככה?" שאל לאונרד וגירד בקרקפתו מעט.
"אני פשוט יודע." אמר בלייק בשאננות והשעין את ראשו אחורה על משענת כורסתו האדומה.
"ומה עכשיו נעשה?" שאל לאונרד.
"עכשיו," אמר בלייק וקם עם ליווי גניחה עמוקה מהכורסא, "אני אלך לבקר את דיאנה."
"אדוני, עליי לספר לך משהו-" אך הוא השתיק אותו בנפנוף יד.
הוא צעד באיטיות-באיטיות, יורד במדרגות. בלייק אפילו לא ידע מה להגיד לה, הוא רק רצה לפגוש במבטה המבועת, בעקבות הנבואה הזו. הנבואה הזו שאומרת כי יש לה כוחות ושהיא הולכת לשחק לטובתו בלוח הזה. עם כל צעד שעבר, כך ידע כי הוא מתקדם אל עבר מטרתו. לאונרד כל הזמן נע באי נוחות.
"הבט, לאונרד," אמר בעודו מתעסק עם מנעול הדלת, "עכשיו נוכל-" הוא פתח את הדלת ומרב הפתעה נאלם. לא היה שום דבר שונה בחדר הקטן בו כלא את השבויה. שום דבר מלבד ש-
"היא איננה." 

הפרק הקודם