ג'יני וויזלי בהוגוורטס

כשהרמיוני יצאה מהמרפאה, חיכו לה כולם, כולל האגריד. הוא חיבק אותה חיבוק מוחץ צלעות ומשום מה, גם בכה.

"אני נמאס לי לראות אתכם שמה, שוכבים לכם במרפאה. עכשיו, שהגעתם לסוף שנה, אני מקווה שלא תגיעו לקדוש מנגו שמה." רטן.

"הו, האגריד," צחקה הרמיוני, "אני חושבת שגמרתי עם בתי החולים. לפחות לזמן הקרוב. לא, הארי?" הארי חייך וחיבק את מותנה.

"רון! היי!" תלמידת שנה שביעית מרייבנקלו, שחורת שיער וירוקת עיניים רצה אליהם, קוראת בשמו של רון.

"הלן," הוא חייך אליה וכשהגיעה, נישק אותה. "אמ- חבר'ה, זאת הלן. אני והיא יוצאים כבר מלפני.. חודש, אני חושב...?" הוא פנה להביט בהלן במבט שואל, וזו הזדעפה.

"שוב שכחת? אפשר לחשוב שאתה בכלל לא אוהב אותי!" רון מחה. "נפגשנו לפני חודש וחצי, כשרצתי לחדר המועדון שלי, כדי לקחת ספר שהיה חסר לי, והוא נתקל בי." היא חייכה אל רון חיוך אוהב, והוא החזיר לה את אותו החיוך.

"כן, ואז היא נזפה בי, שאני מגושם ושאני צריך להיזהר ולשים לב לאן אני אולך, ואני בכלל האשמתי אותה, ואז בטעות הזמנתי אותה לצאת, והכל קרה די מהר..." הם חייכו.

"אתה חושב להציג לי את החברים שלך?" שאלה בטון קנטרני.

"אה- כן, בטח. זה הארי, מן הסתם..." הארי חייך. "והרמיוני," שנופפה בעליצות, אוחזת את מותנה שעוד כאבה קצת. "ג'יני, אחותי," ג'יני חייכה חיוך רחב. "ו-דראקו." הוא חייך וקד קידה בבדיחות הדעת.

"דראקו...? דראקו מאלפוי..?" על פניה של הלן הופיעה הבעה מהורהרת.

"עזבי," פטר רון בהינף יד. "זה סיפור ארוך."

הלן משכה בכתפיה והציעה, "אולי נלך לאולם? עוד מעט מתחילה הסעודה. יש לכם מזל שדמבלדור מדבר אחרי הסעודה, ולא לפניה."

"צודקת," אמר הארי ולקח את ידה של הרמיוני. "כדאי שנתחיל לזוז. אנחנו לא רוצים להכנס באיחור אופנתי, נכון? היו לנו יותר מדי כאלה בשבוע האחרון." הוא גיחך והוביל אותם לאולם, אליו נכנסו ביחד עם שאר תלמידי גריפינדור.

רון נפרד מהלן, שהלכה לשבת ליד חברותיה מרייבנקלו.

ברגע שהתיישבו כולם על השולחן, נשמע קול תשועה. כל תלמידי גריפינדור צעקו את שמותיהם של הארי, רון, הרמיוני ואפילו דראקו, שלפי השמועות שהתפזרו בבית הספר, עמדו מול לוציוס מאלפוי, וספגו קללות ממנו, אבל בכל זאת לא ברחו.

"למה, לעזאזל, הם נזכרו רק עכשיו?" שאל דראקו את הארי במבוכה, מנופף בידו.

הארי, שנופף גם הוא, אמר, "כי, אם לא שמת לב, בזמן האחרון הגענו לארוחות רק כשכולם כבר עזבו. וככה גם היה לגבי חדר המועדון של גריפינדור. כל היום בילינו במרפאה עם הרמיוני."

הרמיוני רק חייכה חיוך מתוח, ורון השתופף במקומו שעל הספסל, עד שבבת אחת פסק הרעש וכולם עברו להסתכל בשולחן הצוות.

"תלמידים יקרים!" פתח אלבוס דמבלדור, כמו תמיד זרועות פתוחות, כמקבלות בברכה את כל היושבים באולם. "הגענו אל סופה של עוד שנה. כמו בכל שנה, יקבל אחד מהבתים את הגביע המגיע לו, אבל זאת ועוד, רק אחרי הסעודה. בתיאבון!"

האוכל הופיע על הצלחות שלפניהם, וקול הפטפוטים הרגיל נשמע שוב.

"דראקו, ג'יני. שלחתי את הדוויג לאמא ואבא, וסיפרתי להם על מה שקרה עם לוציוס. הם אמרו שתוכל לגור איתנו." אמר רון בפה מלא באוכל. הוא סרק את השולחן של רייבנקלו וכשמצא את הלן, חייך אליה, עדיין בפה עמוס. היא קמטה את אפה.

"תודה. הליה," הוא פנה אל תלמידת שנה רביעית שאותה הספיקה ג'יני להכיר לו. הליה הפנתה אליו את מבטה הכחול. "את יכולה להעביר לי איזה סוכרית מנטה?" הליה גלגלה את עיניה בלגלוג והעבירה לו צלחת מלאה בסוכריות קטנות ועגולות. דראקו הכניס את אחת מהן לפה, ועיניו התחילו לדמוע.

"דראקו!" ג'יני מזגה מיץ דלעת לגביע שלה ודחפה אותו לידו של דראקו.

"אתה רואה?" צעק רון להארי. "אמרתי לך! אמרתי לך שתמיד כדאי לשמור מרחק ממה שנראה הכי נורמאלי ופשוט בשולחן של גריפינדור!"

הארי צחק בקול. "הולם אותך כל כך, דראקו!"

מאוזניו של דראקו יצא עשן בשריקה ופניו הפכו אדומים.

"אוך," רטן אחרי שגמע את כל מיץ הדלעת בלגימה אחת. "חכה... חכה, כשהמוח שלי חזור לעבוד, אני-"

אבל הוא לא הספיק לסיים את האיום שלו, כי דמבלדור נעמד שוב וכל האולם השתתק.

"ועכשיו!" פתח פרופסור דמבלדור בנימה חגיגית. "גביע הבתים." האולם פרץ בתשואות ומחיאות כפיים. "כמו תמיד, יש לי כמה נקודות של הרגע האחרון להעניק. ראשית, לעלמה הרמיוני גריינג'ר. על שבצירוף עבודות, שיעורי בית, ארוחות, וחבריה, לא זנחה גם את חובותיה, כמדריכה ראשית. 20 נקודות." הארי הביט בתלמידים שהיו ידועים גם בתור מדריכים ומדריכים ראשיים. הוא ראה שחלק הסמיקו, וחלק השפילו את ראשם במבוכה. רון ודראקו שלחו מבטים חלולים וכביכול תמימים בתקרה, בעוד הרמיוני מסמיקה וטומנת את ראשה בשקע שבין כתפו לצווארו של הארי.

"שנית, לעלמה הלן מקרטי, על שעזרה בסידור האולם הגדול, והחזרתו למצבו המקורי. אני מעניק לה, ולביתה, רייבנקלו, 20 נקודות!" השולחן האמצעי פרץ במחיאות כפיים והלן נראתה שביעת רצון.

"שלישית, לרונאלד וויזלי, הארי פוטר, ודראקו מאלפוי, על שהפגינו גבורה יוצאת דופן, כשהתמודדו נגד אחד מפחדיהם הגדולים ביותר." דמבלדור חייך אליהם. "25 נקודות, כל אחד."

הארי הביט בשעון החול של גריפינדור, וראה את האבנים צונחות אל החלק התחתון של השעון. אבל כשהפנה את מבטו אל שעון החול של סלית'רין, לא ראה שום אבן יקרה גדולה נופלת. כששאל את רון למספר האבנים שנפלו בשעון החול של גריפינדור, השיב לו רון, "75"

נראה היה שכל האולם- ובמיוחד תלמידי סלית'רין- הבחינו בטעות. אבל כשהארי העיף מבט בדראקו, הוא ראה על פניו חיוך מרוצה.

"הלכתי אל דמבלדור, כשנרדמתם ביום שני במרפאה. התחננתי אליו," רון פער את פיו. "שישנה את הבית שלי. לא רציתי להירשם כסלית'ריני. כשיגמר הערב הזה וירשמו על התלמידים שעזבו את בית הספר, יופיע דראקו מאלפוי כתלמיד גריפינדור!" ג'יני חיבקה את דראקו בהתרגשות.

"דראקו, זה נהדר!-"

הרמיוני היסתה אותם והצביעה על דמבלדור.

"מה שאומר," הוא חייך חיוך רחב. "שמצב הנקודות הוא כזה: במקום הרביעי, הפלאפף, עם 325 נקודות!" פה ושם נשמעו מחיאות כפיים מנומסות. "במקום השלישי, עם 373 נקודות רייבנקלו!" תרועות לרייבנקלו בקעו מהשולחן האמצעי. "ובמקום השני, בהפרש של 4 נקודות מהמקום הראשון-" המתח באולם היה מוחשי כל כך, שאפשר היה לחתוך אותו עם סכין. "סלית'רין! עם 408 נקודות!" בנקודה זו, פרצו בצעקות גם הסלית'רינים וגם הגריפינדורים, כך שדבריו של דמבלדור, ההכרזה על הבית הזוכה, לא נשמעה מעל להמולה.

הפרופסור מקגונגל קיבלה מידיו של דמבלדור את הגביע הענקי, עיניה דומעות מהתרגשות. הארי חייך אליה, וראה שהיא מחזירה לו חיוך, דבר שהיה נדיר. הוא ראה את מבטה מתעכב על דראקו, ובעיניה ניצוץ של גאווה.

כשיצאו משטח בית הספר נעצרו תלמידי השנה השביעית והביטו בטירת הוגוורטס בפעם האחרונה בחייהם. הרמיוני חיבקה את הארי, שליטף את שיערה. ג'יני עמדה ליד דראקו, שנעץ עיניים נוצצות בצריחים הגבוהים. רון, שמצא את הלן, חיבק את כתפיה ונשק למצחה.

כך הם עמדו כמה דקות, ולבסוף נאנחו כולם, חלק בצער וחלק בגעגועים, ונכנסו אחד אחרי השני אל הכרכרות, שהובילו אותם אל תחנת הוגסמיד ואל רכבת האקספרס של הוגוורטס.

"הארי! רון, הרמיוני!" כשירדו מהכרכרה הם הסתובבו במהירות ומעדו על גלימותיהם. האגריד מיהר אליהם, מנופף בידיו, כאילו כדי למשוך את תשומת ליבם(לא שהיה זקוק לזה..!).

"אני פשוט לא רציתי שאתם פה תלכו בלי לקבל מזכרת ממני," התחיל, וסרק במבטו את דראקו. "האגריד," חייך דראקו חיוך קטן, והאגריד נעץ בו מבט מופתע.

"בכל מקרה," כחכח בגרונו," אני חשבתי אולי לתת לכם איזה תמונה נחמדה שלנו ביחד, אבל לא מצאתי... אז החלטתי שאולי אני אוכל לתת לכם את זה," האגריד הושיט להארי חפץ כסוף, בצורה שקצת הזכירה לו, ואולי גם לאחרים, את ארול, הינשוף המשפחתי של הוויזלים, אחרי שהיה חוזר ממסעות ארוכים. 'מן הסתם,' חשב הארי, 'האגריד-'

"הכנתי את זה בעצמי, פה בבקתה שלי," אישר האגריד את מחשבותיו של הארי. הוא טפח על גבו של הארי ואמר, "אתם פה תשימו את זה בחדר של רון, כי אני יודע שאתה הארי וגם הרמיוני יושנים אצל הוויזלים שמה במחילה... אתם צריכים רק לטפוח על זה עם השרביט..." הרמיוני מיהרה לשלוף את שרביטה וטפחה בו קלות על החפץ הכסוף.

"וואו!" פלטה ג'יני.

החפץ, שהתברר כקופסא, נפתח וממנו יצא דגם קטן של ההיפוגריף, באקביק, עף בשמים ועל גבו-ליבו של הארי נצבט- האסיר הנמלט לשעבר, סיריוס בלק.

"זה, אני חשבתי, שאולי זה יהיה מזכרת ממני, ואולי גם קצת... ממנו, אתם יודעים." הוא משף באפו.

"תודה, האגריד," מלמלו השלושה. ג'יני חייכה אליו חיוך רחב וטפחה על מרפקו.

"נו, באמת, האגריד. אולי עדיין לא נפטרת ממני, אבל זו לא סיבה לבכות...! מה, אני עד כדי כך נוראה?!" החבורה צחקה.

"קדימה, רון," לחשה הלן. "נעלה ונתפוס תא ריק?" רון הנהן ואחרי חיבוק קצר להאגריד, הוא עלה לרכבת עם הלן.

"להתראות, האגריד," אמרה הרמיוני, ובעיניה עמדו דמעות, אך ניכר היה שהיא נאבקת בהן.

”להתראות לך, הרמיוני. אבל אל תשכחי להזכיר להם לשלוח לי מכתבים, אה?" צחק האגריד וצפה בה כשעלתה לרכבת.

"ביי!" קראה ג'יני מושכת אחריה את דראקו שהפטיר "להית'!" ועלה אחריה לרכבת, עוזב את הארי והאגריד לבדם עם המתנה של האגריד.

"תודה, האגריד. אני אשלח מכתבים. תודה על ה-"

האגריד משך את הארי לחיבוק מוחץ, מתייפח. הרכבת שרקה.

"רוץ, רוץ. שאתה לא תאחר את הרכבת שלך בגללי."

הארי רץ, ונכנס אל התא שבו חיכו לו כולם, מוחה דמעות מלחייו.

-------------------------------------------------------------------------------------

היי כולם!!

עוד פרק נוסף, ואנחנו מתקרבים מאוד לסוף הפיק!
אני ממש הייתי רוצה שתגיבו. זה מעודד אותי לכתוב עוד, וגם סתם משמח לראות שאנשים קוראים וגם שמים לב.

אז בבקשה, כמה זמן לוקח להגיב? דקה? גג שתיים?

כשאני קוראת פיק, אני משתדלת להגיב. לא כי אני חייבת, אלא כי אני חושבת שהתגובה, לא משנה מה כתוב בה, מעודדת את הכותב להמשיך, והתגובות לפעמים גם עוזרות לבנות פיק טוב יותר, כך שאני ממש מבקשת, כתבו תגובות, כי זה לוקח אפילו פחות משלוש דקות.

                                        הרבה תודה,

                                                   עדי.

הפרק הקודם		הפרק הבא