האהבה חזקה מן המוות

תודה לכל מי שהגיב!

תפנית קצת מפתיעה ומופרעת. למי שמתלונן על פאנפיקים צפויים- הנה לכם!

אדי ותום ישבו בחדר המועדון של סלית'רין. אדי פיהק.

"אהה... כמה שיעורים היה היום בכשפומטיקה! אין לך מושג, תום... יש לך נס שלא היית טיפש כמוני ולא ניגשת לבחינה. ולא למדת אליה כמו מטורף, ולא נפלטת ממנה שבור ורצוץ, ולא המשכת לכשפומטיקה בכשיפומטרי, ולא קיבלת ערימות של שיעורי בית לעשות. פשוט אני מגלה לאט-לאט שבבחינות הבגרות הייתי טיפש. אל תשאל אותי איך לא קלטתי את זה עד עכשיו."

"זה נורא מוזר לשמוע אותך מתלונן על כמויות של שיעורי בית. את זה רק סקורפיו עושה." אמר תום, מתאמן בלגרום לעט שלו לרקוד.

אדי השתתק והביט לכל הכיוונים. כשלא ראה שום דבר מוזר, רכן לעבר תום ולחש לו: "אגב סקורפיו.. שמת לב שהוא מתנהג מוזר לאחרונה?"

"מה זה לאחרונה?"

"משהו כמו שבוע. מאז יום אחרי היום הראשון אחרי החופשה. הוא עצוב כזה, ומסתגר, והוא כמעט לא נמצא בחדר המועדון. שמת לב?"

"כן. ואני- נראה לי גם שאני יודע למה זה." אמר תום והזדקף.

"למה?" שאל אדי בקוצר רוח.

"פעם אחת התעוררתי באמצע הלילה והוא ישב על החלון והסתכל החוצה." לחש תום בחשיבות. "נראה לי שהוא אפילו בכה. ואז הוא לחש משהו שנשמע כמו מילי. אני חושב שהוא התאהב במילי גורדון."

"במילי גורדון?! סקורפיו?!" תמה אדי.

"ככה אני חושב. אני מבטיח לך. הוא לחש: 'מילי... מילי...' והוא בכה. כמעט בטוח שהוא מאוהב בה, כי זה שיא המתאים לסקורפיו להתאהב דווקא בה. סקורפיו הוא מין סוג כזה שמסתבך."

"לא יודע... זה באמת הגיוני." אמר אדי בחמיצות. "אבל זה בלתי נתפס."

"יש דברים בלתי נתפסים." אמר תום בעקשנות. "זה שיא המתאים לסקורפיו, להתאהב ככה במי שלא אוהבת אותו. היי-" הוא הציץ בשעונו. "איפה סקורפיו בכלל? כבר אחרי כיבוי אורות, והוא לא כאן!"

"מילא, עזוב. סקורפיו אחראי לעצמו." אמר אדי בקוצר רוח מסוים. הוא חזר לכשפומטיקה, פניו ורודות מעט, והוא ממלמל לעצמו משפטים שבכלל לא קשורים לכשפומטיקה.

באותו זמן, סקורפיו ישב במדשאות בפינה נסתרת, ראשו קבור בידיו. איפה לילי יכולה להיות? שבוע שלם שהוא לא ראה אותה. וגם אחיה לא ראו אותה! אף אחד לא.

פתאום, צף ועלה במחשבתו לילה כזה. בכזה לילה, שחור משחור, התחיל המסע שלו ושל לילי. בלילה כזה, לפני חודש, הוא מצא את לילי, שוכבת ישנה. ובפרץ שאינו בשליטתו- הרים אותה ונשא אותה לטירה.

פרץ של אש נדלק בקרבו. לילי היקרה! כמה שהיא צעקה עליו ביום שלאחר מכן! ויומיים אחר כך... בכלל. הוא היה יכול להרגיש את ידיה הכרוכות סביב צווארו, את לחיה, את נשימתה ששקטה פתאום על אזנו...

ואז, משחק הקווידיץ' הנורא...

הוא קם והתחיל להתהלך במדשאות. הוא הרגיש געגועים עזים ללילי, ואהב אותה יותר מאי פעם. או, כמה היה נותן בשביל לראות אותה עכשיו, להרגיש את ידיה מגששות אחר כתפיו, את שפתיה נוגעות בשלו...

ומה זה היה הקטע עם אלבוס היום? יכול להיות... אולי... הוא באמת צודק?

המחשבה הייתה נוראה. הוא נשכב על הדשא, ידיו מתחת לראשו והוא מביט לשמים. כך שכב דקות ארוכות, מאבד את חשבון הזמן והמקום... כמעט מנמנם...

הוא התעורר לשמע שקשוק מים מכיוון האגם. הוא נעמד, ורץ לכיוון האגם. מה שראה הכה אותו בתדהמה, והוא נפל מלוא קומתו על הדשא.

חלק גופה העליון של לילי היה בתוך האגם. ערום.

סקורפיו התרומם על כפות ידיו מהדשא, והמשיך לרוץ. לילי חייכה אליו חיוך עצוב. סקורפיו רץ אליה, וניסה לחבק אותה. היא דחתה אותו.

"די, סקורפיו." היא אמרה בקול מוזר. "אתה מוכרח להפסיק לאהוב אותי. האהבה שלנו רצופה מכשולים, ולעולם לא נצליח. קודם לא ידענו אחד על השני, אחר כך- אמא שלי, ועכשיו..."

היא התקרבה עוד יותר לסקורפיו, וניווטה את עצמה לידו. היא התיישבה לידו על הגדה, וסקורפיו פלט קריאת תדהמה- גופה של לילי הסתיים בזנב דג ירוק בוהק, ארוך ונאה.

"אני הפכתי לבת ים."

"בת ים?!" המילים של סקורפיו נעתקו מפיו. הוא נאלם דום. לילי חייכה בעצב. "אבל- איך?!"

"אני זוכרת שקיבלתי מכתב מאמא שלי. אבא שלך אהב אותה והותיר בה צלקת. היא כתבה לי את זה. באותו רגע הבנתי שצלקות מסוג זה אינן מתרפאות במשך הזמן, ומכאן- שהיא לא תרשה לי להיות חברה שלך לעולם."

היא הניעה את זנבה על הדשא והתיישבה עם פנים לסקורפיו. סקורפיו הרגיש הלום, המום- לילי, זה לא יכול להיות...

"זה גרם לי ייאוש וצער עמוק. עמוק עד כדי כך שהוא הספיק כדי להפוך אותי לבת ים."

סקורפיו איבד את המילים. "איך זה פועל?"

"לא יודעת, אני זוכרת רק שאיזה עשרים פיות העירו אותי באמצע הלילה, לקחו אותי למעמקי הים, הלבישו לי זנב ונתנו לי לבחור את המראה שלי." אמרה לילי, מהורהרת.

"לבחור את המראה שלך?"

"כן, אם הייתי נהפכת לבת ים לפני עשרים שנה, הייתי נראית ירוקה ומגעילה. אבל למרבה מזלי, היה פעם איזה אדם בשם הפך ההפוך, והוא היה גר ליד משכנות של בנות ים. הוא נורא התעצבן על הנוף שלהן, והפך אותן ליפות בצורה לא נורמאלית- אבל הוא גילה שזה לא טוב, בגלל שהן לא היו בנות ים ככה. אז הוא הלך ועשה שהן יוכלו לבחור את המראה שלהן- וזה מה שקרה." אמרה לילי. "אני ביקשתי להישאר כמו שהייתי, אבל בכל אופן יש קצת שינויים. השיער שלי נהיה הרבה יותר ארוך-"

ובאמת, סקורפיו שם לב לפתע. שערה של לילי הגיע בערך עד אמצע זנבה. "ויש לי ריסים נורא ארוכים, ועיניים יותר גדולות, ו.. זהו, בעצם." אמרה לילי והחליקה את שערה. הוא בכלל לא היה רטוב. הוא היה יבש לגמרי. "אבל כמה שהשיער שלי נראה לך ארוך, הוא נחשב ממש קצר. אני נמצאת בקבוצה של בערך עשרים בנות ים, ולרובן יש שיער באורך של כל הגוף שלהן."

"באורך של כל הגוף?" סקורפיו לא יכל לעשות כלום, רק לחזור אחרי לילי.

"כן. ו-סקורפיו." היא לחשה נואשות. "תגיד להוגו ותכתוב להורים שלי מכתב. אבל תזהיר אותם לא לגלות לאף אחד, כי אם יגלו את זה יותר מעשרים איש, אני איעלם לנצח."

סקורפיו הרגיש נורא. זה לא יכול להיות- זה חלום רע-

הוא צבט את עצמו בחוזקה. זה כאב נורא. לא יכול להיות שזה חלום. הוא התקרב ללילי, וחיבק אותה בכוח.

"די, סקורפיו. לך." אמרה לילי בעדינות. היא ניסתה לדחות אותו, אבל הוא נצמד אליה חזק מדי. "לא, אחרי זה את תברחי לי. תצללי למעמקים ואני לא אראה אותך יותר." אמר לה ברעד, זרועותיו עדיין כרוכות סביבה. כמעט מיד הוא הרגיש את שפתיה נוגעות ברכות בלחיו.

"אני אחזור." אמרה לילי ברוך לתוך לחיו. "מחר בחצות. אני אצא לכאן."

הוא הוריד את זרועותיו, אבל עדיין נשאר צמוד אליה, נשימתו מתמזגת בשלה. "אבל- לילי-" הוא התרחק מעט, ואחז בידה.

"אבל- איך אפשר להציל אותך?"

"זה כתוב בספר בתולות הים- היסטוריה' בספריה." ענתה לילי. "אה- ו- סקורפיו." אמרה במהירות. "אני שייכת לקבוצת בנות ים שנודדות כל חודש." המשיכה, "ובעוד שבועיים אנחנו עוברות לים השחור, איפשהו שמה באזור של בולגריה. תצטרך להזדרז, בגלל ששם יהיה לכם קשה מאוד למצוא אותי."

סקורפיו הנהן, ולא התיק את מבטו ממנה. לפתע הרגיש שהוא לא יכול ללכת ולהשאיר אותה כאן. פתאום הייתה נראית בעיניו כל-כך קטנה, והאגם כל כך גדול. אבל לילי רק לחשה לו מילת פרידה קצרה, ואז החליקה בתנועה חיננית ורכה אל תוך האגם, וצללה מרחק קצר. לאחר מכן היא עלתה שוב לפני המים, מביטה לעבר סקורפיו, שעוד ישב באותו מקום, פניו קבורות בידיו. היא פלטה אנחה קטנה, שלא הגיעה לאוזניו של סקורפיו. ואז היא שוב צללה, והפעם לא עלתה שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא