הנשף

אנחנו יושבים על הספה בסלון. אסטוריה יצאה עם דראקו לאנשהו.

"מאלפוי, לא משעמם לך שאתה פה?"

"זה הבית שלי, תודה על המחמאה, " הוא אומר בציניות.

טוב, מה אני אעשה? משעמם. זהו, חשבתי שיהיה פה יותר אקשן – ואני לא מדברת על כזה שמתתי אתמול. זה היה אקשן עם סיכון מאוד גבוה לחיים.

"בוא נעשה משהו."

עיניו הכסופות מורמות מספר שהכרתי. "מעשה בשלושה אחים". אימא תמיד הקריאה לי אותו כשהייתי קטנה. כשהגיעה לשעת בין – ערביים אבא תיקן ואמר "חצות. סבתא וויזלי תמיד נהגה להגיד חצות". אימא הייתה נועצת בו מבט קליל והוא היה מחייך. "טוב, בין – ערביים. אפילו יותר טוב." – ואימא הייתה ממשיכה לקרוא.

אני מניחה שגם אתם יודעים על מה הספר. על אוצרות המוות. גלימת ההיעלמות, אבן האוב ושרביט הסמבוק. שדוד הארי שבר יותר מלפני 20 שנים.

"מעשה בשלושה אחים זה לא ספר לילדים?" אני שואלת.

"הוא דווקא די מעניין. זה לא אותו סיפור יבש שכולם נהגו לקרוא. זה יותר מעניין אם אתה נקלע לתוך הספר. את יודעת, לא הכל צריך להיות..."

שתיקה. "מצטערת. זה קורה כשמשעמם לי... "

"תקראי ספר, ג'ינג'."

"אני מעדיפה לעשות דברים אחרים חוץ מלהישאר כל היום בבית, לאכול פיצה ולקרוא מגזין דיג. "

"נו, באמת..."

"מאלפוי עשיר ושקרן אומר מה?"

"הא?"

"מה שחשבתי. חש בדידות חברתית, "

"ממתי את נהיית פסיכולוגית?"

"אפרופו פסיכולוגית, מאלפוי – מה זה היה אתמול?"

"מה?"

שתיקה. אני מסמיקה. "אתה יודע מה. "

"אני מצטער באמת שניסיתי לגרום לך ביטחון."

רוזלין וויזלי, תסתמי את הפה שלך ומהר. אני מסמיקה כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן. כבר ציינתי שנדמה לי שמאלפוי ממש ממש מחבב אותי?

שתיקה. כל פעם. כל פעם שמישהו מאיתנו אומר משהו מביך – שתיקה.

"א-אני מצטערת. אני טיפשה בכל מקרה. אתה כל הזמן מציל לי את החיים ואני כועסת עליך."

"זה טבעי לגמרי, רוז. עברת הרבה. את צריכה לנוח. זה לא קשה פשוט להתעורר מתרדמת קרושיו.הרופאים חשבו שלא תתעוררי בחיים. "

יש לי אומץ להגיד את זה. קדימה, ג'ינג'ית. תגידי את זה. את יכולה. רק שאלה קטנה.

"מה עשית שהייתי בתרדמת?"

הוא נושם עמוק. "הייתי בהוגוורטס מידי פעם. עודכנתי במצבך. הייתי בבית החולים כל ראשון ושני. הייתה פעם אחת שאפילו בכיתי. שצעקתי לעצמי שאם לא הייתי רוצה שתצאי איתי להוגוסמיד אז שנינו לא היינו נשארים בהוגוורטס וזה לא היה קורה. "

אז אתה זוכר.

"אז אתה זוכר. "

"ברור שאני זוכר. יש לי זיכרון בשר. כמו לסניץ'." הוא מחייך.

"בגלל זה אתה מחפש. קשוח מבחוץ אבל תינוקת מבפנים. "

הוא מתקרב אליי. מאלפוי, אני ילדה בת 16 עם מוח של ילדה בת 16. אני ילדה לא כמו כולן. לכל שאר הבנות הדפוקות שבשנה השישית יש מוח של ילדה בת 12.

"מאיפה את יודעת?"

"יש לי קשרים, " אני מחייכת ומתקרבת אליו.

"מעניין מאיפה, ג'ינג'." הספר נופל לו מהידיים. הוא אפילו לא שם לב.

"לג'ינג'יות יש השפעה מיוחדת על אנשים, "

שתיקה. אנחנו מתקרבים יותר ויותר. אתם מכירים את זה בסרטים, ששני אנשים באים להתנשק והם מסתכלים על השפתיים של השני כמו מטומטמים, עם עיני עגל מטומטמות – ואחרי זה כל הסרט קיטשי ואידיוטי?

מעניין על מה הם חושבים. אולי על הפעם הראשונה שנפגשו. פעם ראשונה שבאמת ראיתי אותו מקרוב הייתה בשנה הראשונה בהוגוורטס. ראיתי אותו עף על המטאטא בהצלחה באמצע שיעור ספורט עם מדאם קוויפירי, ואני צעקתי על המטאטא "עלה", ו"עלה כבר!", ואל' צחק עליי.

"במיוחד על בלונדינים, את יודעת. "

לפני שאני עוברת לקטע הבא בחיי, אני רק רוצה שתדעו שבדרך כלל אני ילדה די עצבנית ואלימה. ירשתי את זה מהאמא. אני בטוחה במיליון אחוז.

"מה אתה חושב שאתה עושה?"

 "את תרביצי לי?"

הוא מרתק את הידיים שלי ומנשק אותי. אף פעם לא חשבתי שארגיש יותר טוב מעכשיו. הוא כורך את ידיו סביב מותניי ומקרב אותי יותר אליו. ידיי משחקות בשיערו.

"זאת הפעם הראשונה שלך, נכון?" הוא שואל ומחייך. אני עדיין בהלם.

"איך אתה יודע?"

"יש לי קשרים." הוא מחייך. אנחנו ממשיכים להתנשק עשרים שניות לפחות. אני סופרת כל שנייה.

"סקורפיוס?"

"אמא. אבא." אני מסתכלת עליהם וישר מתנתקת ממאלפוי. הוא שולח לי מבט של "מה-לעזאזל-קורה-פה", ואני שולחת לו מבט של "הכל-יהיה- בסדר".

ברור שזה לא נכון.

"רוז, מה קורה פה?" שואל אבא. אמא נוזפת בו.

"רון, אמרתי לך שלא נבוא עכשיו. יש לך נטייה נוראה להרוס רגעים של זוגות, "

"אנחנו לא זוג!" אני ומאלפוי עונים יחד.

"זה היה סתם. בלהט הרגע, אמא!"

"מאלפוי, אני הולך להרוג אותך!" מכריז אבא. מאלפוי רץ ישר למטבח.

"רונלד וויזלי, אתה לא הולך להרוג אף אחד!" צועקת אמא. כולם משתתקים.

"מה שתגידי, יקירתי. " אומר אבא, מקווה שאמא לא תהרוג אותו. אני מקווה בשבילו שכן.

הוא הרס לי! את הרגע המושלם! את הנשיקה הראשונה!

גבירותיי ורבותיי, אבא שלי אידיוט. בטוח יש כזאת אגודה. של אבות מעצבנים למדי שהורסים את החיים של הבנות שלהם.

"אני מצטערת, אבא. " אני אומרת לאבא, עוצמת עיניים. אני מרגישה יד משולבת בשלי.

זה מאלפוי. אבא אדום.

"מאלפוי, "

"מה, וויזלי?"

"איתי, עכשיו!" אני לוחשת בכעס. "סילחו לי, חבר'ה."

הוריי מפנים לנו את היציאה בהלם, ואני מושכת את מאלפוי בידו לעוד "טיול נחמד באחוזת מאלפוי המקוללת שכולם מנסים להרוג אותך".

אני אהרוג אותו קודם.

הפרק הקודם		הפרק הבא