כשהחיים מתהפכים

טוב, טוב, אני מודה, ניקו צדק. נשף האמצע היה מלא אנשים מכול עבר, לבושים במיטב בגדיהם היקרים, ורקדו. זה היה הנשף הראשון שלי, ולכן הייתי המומה. אנשים באמת השקיעו מהכסף שלהם על בגדי מעצבים, במקום לקנות טישרט ומכנסי ג'ינס נוחים.

"זה הרבה אנשים," מילמל ניקו. הוא התבונן מסביב, בוחן את סביבתו.

קימטתי את מצחי. "לא אמרת שהיית פה?" שאלתי, מסתכלת על האולם הגדול. הוא היה מעוצב בסגנון של יום האהבה, עם בלונים וקישוטים מתקתקים כאלה, ונגני כינור בצד, ומלא נערים ונערות מגיל חמש עשרה ומעלה שרקדו עם בנות סלאו. הבטתי מסביבי בפליאה. עכשיו צריך למצוא את החצויי ההוא, לחכות שהסאטיר יגיע, ולהסתלק משם.

"דילן," לחשתי אליו. "מתי הסאטיר ההוא יגיע?"

דילן הציץ בשעונו. "בעוד שעה. תשמרו על פרופיל נמוך, ונסתלק מכאן. לחצויה קוראים אנה."

ניקו הנהן ובחן את החדר. "נתפצל. דילן, לך לבדוק את השטח, אני וקים נשאר ונברר איפה אנה."

הנדתי בראשי. "אני רוצה ללכת ולחפש איומים. אני לא טובה בלשמור מרחק מצרות."

"זאת לא אפשרות. הריח שלכם יחסה את שלי, כי אני בן אפולו. הריח שלי לא ימשוך מפלצות. הם לא ישימו לב שאני שם." דילן ביטל את דברי.

שמטתי את כתפיי. "בסדר," עניתי באי רצון. "לך."

דילן הינהן לעברי ולעבר ניקו ונבלע בהמון הרוקד.

"אז..." פתח ניקו. "אני מניח שכדי - "

לעולם לא אדע מה ניסה לומר לי ניקו, כי באותו רגע ניגש אלי בחור ממושקף והציע לי לרקוד. היה לי מוסג קלוש איך רוקדים סלואו, (זה לא ממש סגנון ריקוד שאני מתמצאת איתו. לא רקדנו אותו בבית הספר,) וזה סוג של התנדנדות מצד אל צד ממש קרוב לבן הזוג שלך. הבטתי בניקו, שהנהן לי ללכת איתו. הוא ליווה אותי למרכז ואחז במותניי. אוטומטית כרכתי את ידי סביב צווארו, והוא הוביל אותי ברחבה.

לא ידעתי את שמו, אבל העירפול שדילן עשה על כולם השפיע, ולכן אף אחד לא חשד בנו מתגנבים.

"אז..." פתחתי, לא בטוחה עם כדי לדבר. "מי זאת אנה?"

הבחור עם המשקפיים צחק. "קים, את נהיית סנילית. זאת אנה." הוא הפנה את מבטו לילדה רזה עם שער בלונדיני, עיניה תקועות בספר שהחזיקה. הנהנתי אל הבחור, ושאר הריקוד עבר בשתיקה.

בסופו של הריקוד הודתי לנער, (שעדיין לא ידעתי מה שמו,) וחזרתי אל הקיר שניקו נשען אליו. "זאת אנה," לחשתי והצבעתי לכיוון הילדה עם הספר. ניקו הנהן.

"איפה דילן?"

"לא יודע. יכול להיות שהוא עדיין בודק את השטח," אבל ניקו לא נשמע משוכנע.

"אני הולכת לחפש אותו." החלטתי, קמתי ממשעני על הקיר.

"לא."

"ולמה לא?"

"בגלל שזה מסוכן מדי. חכי כאן, תתערבבי עד שהסאטיר המעצבן יחזור כבר."

נשענתי באי בררה על הקיר והצצתי בשעון הגדול שעל הקיר. עברו רק עשר דקות, מה שממש מחשיד בעובדה שרקדתי עם משהו ריקוד שלם. הזכרתי לעצמי ששיר זה שלוש דקות, ועמדנו  שם רק עשר דקות.

באיזה שהוא שלב, ניקו הלך לדבר עם איזה נערה, ואני נתקעתי לבד, בתווך ראיה של ניקו. הבחורה אחזה בידו של ניקו וגררה אותו לרחבת הריקודים. התבוננתי בהם איזה חצי דקה, עד שאיזה זוג מתלהב בא לרקוד והסתיר אותם. עד ששיניתי זווית כדי לראות איפה הם, הם כבר נעלמו בהמון.

ביטני החלה לקרקר, ונראה שאנה בסדר גמור, אז הלכתי לחפש את שולחן החטיפים. הוא היה במרחק ראייה ממני, והתקרבתי אליו.

עוד לפני הלחישה, הרגשתי לפתע משהו נצד אליי מאחור, ומשהו קר וחד הוצמד לגרוני. "תבואי איתי, ולא יקרה לחברייך כלום." הקול המלחשש היה מפתה למדי, וגם אילו הייתה לי בחירה, כנראה שהייתי באה. ניערתי את המחשבות האלו מראשי. "בסדר."

נראה שאף אחד מהחוגגים לא שם לב שאני נחטפת. לא ראיתי מי עמד מאחורי, אבל כולם פינו דרך מבלי לתהות על העיניין.

יצאנו דרך היציאה האחורית. ציפיתי למצוא מחסן של שרת, אבל מה שמצאתי היה תיאטרון גדול, עם כיסאות מפוארים ובמה שלא גבוהה מידי מהקרקע.

החנקתי את היאוש. על השורה הראשונה דילן וניקו נאבקו בחבלים שקשרו אותם, עינהם מכוסות בד שחור גס והם נאבקים בכוח.

"קים," נשמע קול עמוק. "תשחררו אותה." הלהב מצווארי ירד בליווי לחשוש כועס.

מולי עמדה אישה, שבלי להעליב, היא נראתה כמו אפרודיטה. העיינים שלה התחלפו כול הזמן בצבעים שלהם, שערה ירד על גבה בגלים עדינים וחלקים כמשי, עורה היה מושלם, שפתיה היו עבות בצבע דובדבן, פניה עדינים, גינוניה מלכותיים, היא לבשה שמלה שצבעיה השתנו כול הזמן. "אני היא סייליב, מלכת הסילפות, אלמנט האוויר. אנחנו קיבלנו פקודה להרוג את חבריך, ואותך להשאיר בחיים. תרצי לצפות בזה?" קולה הנעים העביר בי צמרומורת.

"לא תודה. ואת לא הולכת להרוג את החחברים שלי." ניסיתי להשמע אמיצה, וזה לא כול כך הלך לי. ניסיתי להזכר מה אני יודעת על סילפות. אנבת' העבירה לי שיעורים על מפלצות. זכרתי את כול ארבעת האלמנטים. דריאדות - מים, סילפות - אוויר, סלמנדרות - אש, ועוד סוג מפלצת שלא הצלחתי להזכר בשמה הם אלמנט האוויר. נסיתי להזכר מה ידוע על סילפות. הם שונאות את האדמה, והם מאוד אוהבות תחרויות. רעיון ניצנץ במוחי.

"אני, קים בת פוסידון, מזמינה אותך לדו קרב. מי שמנצחת זוכה בכול והשניה מתה."

סייליב לחששה. "את הולכת לסבול ילדה. תבחרי את זירת הקרב."

"אני בוחרת בתחרות ריקודים."

אני מצטערת שלא המשכתי מלא זמן.... הייתי ממש עמוסה. אגב, סילפות וכול המפלצות המתוארות כאן הם חיות אמיתיות מהמיתולוגיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא