חצי פוסידונית

פייפר:

הרגשתי ב... מה ההגדרה הנכונה? סודות.

האווירה בענן הייתה אווירת סודות, אז לא היה ספק שאני חייבת לכנס פגישה מסודרת שנברר את כל העניינים החשובים. לא ידעתי מה בדיוק אבל הרגשתי שכל אחד לא משתף במשהו.

התכנסו בחדר האמצעי, והופתענו לגלות שאמא שלי הצליחה לדאוג שהוא יתעצב לפי מה שאנחנו רוצים. אני הייתי על ערסל מתנדנד, ואכלתי צמר גפן מתוק שהונח על שולחן שהיה עשוי אף הוא מצמר גפן מתוק. אנבת' הגאונה עלתה על זה, כמובן.

"כן, אז," אמר פיטה, "לא שאני מתנגד לשבת איתכם פה ולדבר, אבל למה אנחנו כאן?"

"טוב, פשוט הרגשתי שחייבים לעשות סדר," אמרתי בטון מתנצל. התנדבתם כולכם למסע חיפושים ואף אחד לא יודע את כל המידע על האויב, על הדרכים להביס אותו, על מה זה מקריב מכל אחד ממנו. המסע חיפושים הזה הוא ממש מהיר, בלי נקודות עצירה". ראיתי שהחברים שלי מתחילים לאבד אותי, אז קיצרתי: "כל אחד שפשוט ישתף בכל המידע שיש לו. סגרנו?"

כולם הנהנו. ריינה שמה את רגליה על השולחן ואנבת' ישר אמרה: "איכס, ריינה. אנחנו אוכלים את זה!" 

"כן, טוב," קטניס כיחכחה בגרון. הראש שלה היה שעון על הכתף של פיטה. "איפה היינו?"

"כן, עמדתי לספר לכם מה אני יודעת על הפיתון", אמרה ריינה בקול שגרתי למדי.

"אוקיי," אמרה אנבת' בעווית צחוק.

"לפי מה ששמעתי, באגדות וכל זה, האויב שלנו הוא בעל גופים רבים", אמרה ריינה.

"הוא משתמש בנו בעזרת האויבים והשונאים שלנו," העירה אנבת'.

"בדיוק".

"מ- מה זה אומר?" שאל פיטה.

"לא ברור בדיוק," ריינה השפילה מבט. "האגדות סוטרות. אבל אני חושבת שהדמות הרעה ביותר שאי פעם פגשתם תתעורר שם. ובקשר לאוהבים שלכם- טוב," היא אמרה בעווית חמוצה, "אני מניחה שנצטרך לחכות ולראות".

קטניס השתעלה. "בשורות מדהימות," היא אמרה בצרידות. "סינה, רו, פיניק, מי מהם זה יהיה? טוב, ברור שפרים". פיטה חיבק אותה חזק, והיא עצמה את עיניה כאילו מנסה לברוח מהמציאות.

"בכל מקרה," כיחכחה אנבת' בגרונה, "לנחש הזה, פיתון, יש כמה גופים. נכון, ריינה?"

"כן. בכל מצב נתון יש לו חמישה גופים. ארבע שאם יהרגו אותם יתחלפו באחרים, ואחד שהוא הבסיס. אם הוא ימות- לא יהיו חדשים".

"אוקיי," אמרתי בקצת דיבור הקסמה. נראה לי שמגיע לקטניס להיות קצת רגועה.

"את הנחש המקורי יהיה מאד קשה להביס, "אמרה ריינה ואנבת' השלימה אותה- "ופה זה מתקשר לנבואה".

"איך?" שאל פיטה.

"ארבעת היסודות- זה אנחנו. עוד לא ברור איך," היא שלחה בקטניס מבט חודר. "רק בעזרתם נוכל להרוג את הפיתון, אני מניחה".

"נשמע כיף חיים," אמרה קטניס. הינהנתי בדעה מוסחת. 

"אין לך עוד פירושים לנבואה, אנבת'?"

"אני חושבת שאולי המת והאלה- אולי הם..." היא אמרה בקול חדור כאב- "את יודעת, אולי בזכות מרפא הרופאים ליאו בחיים, והגיע לקליפסו, והם המת והאלה-" היא אמרה.

"זה לא נשמע סביר," אמרתי.

"גם לי לא," היא אמרה. "אבל אני רוצה להאמין בזה. מאד".

"אוקיי," אמרה קטניס. "ומפת התאומים?"

"לא ברור עדיין, אבל פרד וגורג הם תאומים- כנראה שיש להם מפה או משהו כזה," היא אמרה.

"עוד סודות?" שאל פיטה, "או דברים שפשוט לא סיפרתם לי?"

"יש לי משהו," אמרתי. "אני לא בטוחה," אמרתי בשפה רפה, "אבל אמא שלי הייתה נראת שמחה מדי שפגשנו אותה, וזה גרם לי לחשוב אם שברנו בזמן האחרון למישהו את הלב".

"לא שידוע לי," ריינה הביטה בצפורנייה במבט שמתקשה להישאר אדיש.

המוח של אנבת' התחיל לפעול חזק, ודמעות פרצו לעינייה. "ידעתי ששכחתי משהו. ידעתי!"

"מה?" שאלה קטניס.

"תגידו לי שמישהו הביא דרכמת זהב," אמרה אנבת'. הפנים שלה הביעו בעתה כשאף אחד לא אמר שיש לו. "בבקשה, ענן!"

"הוא כול רק להזיז את עצמו, לא לייצר דברים," אמרתי לה. "למה?"

"לא חשבתי על זה," היא אמרה בקול מלא כאב. "אבל הייזל וניקו- הם מרגישים מוות. ופרסי-" היא השתנקה. "בטוח שהם סיפרו לו שמתתי. אני לא מאמינה".

ריינה נראתה נסערת. "אני לא מאמינה," אמרתי בקול שקט. "לכו תדעו מה קרה לו בנתיים".

פיטה:

אנבת' אמרה משהו בנוסח: "איריס אלת הקשת, אנא קחי מנחה זו מידי, ובתמורה העניקי לי דרכמה כדי שאוכל לדבר עם פרסי. בבקשה, אני יעלה לך קורבן בכל ארוחה. תודה", היא אמרה ושמה הרב צמר גפן על צלוחית.

"או שהיא תיקח או שלא," אמרה פייפר. "אין יותר מה לעשות."

הרגשתי רגוע יותר אחרי שהיא אמרה את זה. אבל רק לרגע. כי עדיין בער לי בכיס המכתב והמתנה שהייטמץ' נתן לי. ולא היה לזה סיכוי להיות משהו שיעשה לי את החיים קלים כל כך. שום סיכוי שבעולם.

מועצת האלים, מבט מגבוה:

"אחי, ראש האולימפוס, או איך שלא תרצה שאקרא לך," אמר פוסידון.

"אני מדיף ראש האולמיפוס, האל הבכיר, שליט הרקיע," אמר זאוס בצינה.

"כן, כן," פוסידון אמר בזילזול. "בכל מקרה, אתה יודע מה קורה שם, נכון? אתה יודע שהילדים החצוים מצילים אותנו מהאויב הגדול מכולם, גדול אפילו מטיפון. אתה יודע את זה, נכון?"

זאוס הביט באחיו במבט לא מרוכז. "מה? מה? סליחה, לא שמעתי".

"החצויים שם, מצילים אותנו האלים ואת החצויים הילדים שלי שלך ושל האדס, ואתה יודע את זה. נכון?"

"אוך, כן. אני מניח".

"אני חושב שלפני שהם ינסו להרוג את האויב הגדול מכולם מגיע להם לקבל קצת סיוע מאיתנו, לא? הפחדים, השאיפות, הכל- הכל מחכה להם שם. הם חייבים את הסיוע שלנו, זאוס!"

"הילדים- האלו- מנודים!" אמר זאוס והאווירה הייתה מחושמלת.

"אבא," אמרה אתנה. "אני חושבת שפוסידון דובר אמת. לעזור להם תיהיה האופציה הטובה ביותר לשרוד את פיתון. לא סתם אסרת להילחם בוו, נכון?" היא הביטה בו.

"כן, אסרתי גם כי אין לאף אחד סיכגוי לעשות את זה. אבל הם יצאו למסע חיפושים, אז מבחינתי הם כבר מנודים, וגם אם יש להם כח להשתמש בו כדי להביס את הנחש אני אסרתי עליהם את זאת, ולא אתן להם עזרה".

כל האלים הביטו בזאוס בקוצר רוח.

"הישיבה נגמרה," הכריז זאוס.

פוסידון, אתנה, אפרודיטה, האדס, ארס, דיונסינוס והרה יצאו מיד מהחדר. יש להם תוכנית חשובה ביותר לסיים לגבש.

בשביל זאוס היו החצויים כלי משחק כדי להבטיח את נצחיותם של האלים, אבל בשביל אלים רבים אחרים הם סיפקו הסחת דעת בזמן שהתוכניות החשובות ביותר מתבצעות. תוכניות שאסור לו לשמוע עליהם.

כי זה הסיכוי האחרון להציל את האולימפוס.

הפרק הקודם		הפרק הבא