משחקי הרעב ה76

אז.. רציתי לומר לכם תודה פשוט ענקיתת!

הפאנפיק עכשיו במומלצים למרות שלא האמנתי שזה יקרה.. *סמיילי נבוך*

אז שוב תודה. ותודה שאתם סבלניים למרות שאני מעלה פרקים די לאט. ותודה שאתם מגיבים. פשוט כיף לי איתכם... אתם הקוראים הכי חמודים שיכולים להיות:)

טוב, אז אני לא יחפור לכם יותר מדי. למרות שלא תכננתי שיהיה פרק כשראיתי שזה במומלצים אז הייתי חייבת להוסיף לפה פרק. הוא קצר אבל יבוא בקרוב המשך...

אז... קריאה נעימה!

*********************

הבוקר הפציע. מין הסתם הקברניט הוא שתיכנן איך תיראה הזריחה היפה הזו, ואני חייבת להגיד שזו יצירת אומנות. צבעים מדהימים שכאילו נמשחו במכחול קצת התערבבו אחד עם השני וקצת לא. פלטת צבעים מדהימה. ואולי זה זריחה כמו של אתמול? אולי, אבל היום הכל מחייך אליי. הציפורים מצייצות והנותני חסות נותנים עוד ועוד דברים ועילם שיושב לידי מחייך ו... שום דבר לא יכול להיות רע. או לפחות זה מה שאני חושבת.

רורי קם בבוקר עצבני, והתלונן על זה שלא הערתי אותו לשמור למרות שהבטחתי. אבל הוא קטן, הוא חייב לישון. אני דואגת לו יותר משאני דואגת לעצמי.

שגייסון קם אני מרגישה פחד מתגנב אליי ללב. פחד ממה שאצטרך לעשות. להיפרד ממנו. אבל שהוא קם ומדבר איתי ועם עילם הוא רואה שמשהו השתנה. הוא קורץ אל עילם ועילם קורץ אליו בחזרה, מה שמרחיב את החיוך שלו יותר. הוא מצביע באצבע עליי ואז על עילם, ואני מהנהנת. הוא מבין שאנחנו ביחד, כנראה שעילם סיפר לו לפני הזירה שהוא רוצה אותי. יש לגייסון חיוך משועשע שמתרחב מהר ונראה שהוא באמת שמח בשבילנו. אחרי זה אני לוקחת אותו לשיחה לבד, רחוק מרורי ועילם, ומספרת לו שאני רוצה שנפרד. הוא לוקח את זה בחיוך, ואני רואה דרך העיניים שלו שהוא באמת שמח שאני ועילם ביחד, ואפילו לא מקנא.

אבל כשאנחנו חוזרים לרורי ועילם שהיו אמורים לחכות לנו בצייתנות במחנה הכל פתאום מתהפך.

המחנה (שני שקי השינה, המתנות מהנותני חסות) הרוס, הפוך, מקולקל. אני מייד נכנסת לפאניקה וצועקת "רורי! עילם!"

"לא שמענו תותח," מרגיע אותי גייסון. "והיינו די קרובים. הם עדיין בחיים."

אני מנסה להאחז בתקווה הזו, ושנינו בודקים בכל מקום באיזור איפה הם. אנחנו לא מוצאים אותם אבל גם לא מוצאים כתמי דם, אז אני מניחה שהם חיים ולא פצועים.

"הכל יהיה בסדר," אומר גייסון התשוש אחרי מספר שעות. כבר שקיעה.

"איך הכל יהיה בסדר?" אני מקשה. "הם אבודים, ואולי הם כבר מתו. אנחנו בלי אוכל ונשק."

"הם הפתיון כדי שגם אנחנו נבוא," הוא מסביר. "ומי שמחזיק אותם יודע שאם יהרוג אותם אנחנו נדע את זה לפי השמיים, ולכן לפחות בנתיים הם בטוחים."

"איך נדע מי זה שתפס אותם? אם הוא רוצה שנבוא אליו הוא צריך להגיד לנו שזה הוא ולאיפה ללכת." אני אומרת ביאוש מובהק. "אין לי כח לזה."

"גם לי," אומר גייסון המהורהר.

"איך אתה יודע למה אני מתכוונת?"

"מין הסתם לכל הרע והפחד," הוא אמר ועדיין הסתכל מהורהר בשקיעה. "והוא כן אמר, מצאתי את זה קודם." אמר גייסון. הוא שלף מכיסו עלה שעליו היה כתוב: "קומה ראשונה. תבואו עד מחר בצהריים כדי שהם ישארו חיים."

הרגשתי שכל העולם שוקע, אבל נאחזתי בתקווה שהם חיים. ואחלץ אותם.

הפרק הקודם		הפרק הבא