עשן ומראות

 תודה רבה למגיבות (:

פרק 14:

דרך חדשה

הארי עלה לקומה השלוש- עשרה בבניין המשרדים בו שכנה המועצה של ניו- יורק. פקידת הקבלה לא ניסתה לעצור אותו כשעבר בדלתות הזכוכית ומצא את עצמו במסדרונות השיש הסודיים של המועצה, ללא ספק מזהה אותו. רק אז הבין ששכח את הכובע שלו בבית, ומתוך הרגל החליק את שיערו על מצחו בעצבנות, מרגיש שהקוסמים והמכשפות השקועים בענייניהם נועצים בו מבטים כשהפנה להם את גבו.

פיטרסון היה מנומס מספיק בשביל להודיע לו שהם לכדו את רג'ינה, והארי חשד שהוא עשה את זה בעיקר כדי להתגרות בו. הוא נקרע בין דאגה לשלומה של רג'ינה לבין כעס עצום כלפיה, וכל אותו הזמן לא הצליח להדחיק מזיכרונו את השיחה שלו עם ג'יני.

כניסתו של הפטרונוס של פיטרסון הייתה בגדר ברכה. עד אז הם ניסו לנהל שיחה נעימה, אבל זה היה קשה כל עוד נמנעו מליצור קשר עין, ומשקלו של ריב ממשמש ובא הקשתה עליהם עוד יותר. הם הסכימו רק על דבר אחד: הם עדיין אהבו זה את זו, אבל לא רצו לחזור להיות ביחד.

ליבו פרפר בשילוב של כאב ואושר לכל אורך ההליכה אל משרדו של פיטרסון. כאב, כי הוא ידע שבנסיבות אחרות ג'יני הייתה יכולה להיות אהבת חיו. כאב לנוכח הידיעה שהוא עומד לעזוב את ניו- יורק, בדיוק כשהתחיל לקרוא לה בית. הוא לא הצליח לנחש מה תהיה תגובתה של רג'ינה לשינוי הזה בחיו, וחוסר הידיעה הפחיד אותו. אבל באותו הזמן הוא היה מאושר לנוכח הידיעה שיחסיו עם ג'יני יחלימו, ושעם הזמן הם יוכלו לחזור להיות חברים. ושבעוד ארבעה חודשים יצאו לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו.

הוא נכנס למשרדו של פיטרסון מבלי להקיש.

"נראה שאתה מתחיל להרגיש כאן בבית, אדון פוטר," פיטרסון אמר בהתרסה. הארי לא טרח לתת תשובה מתחכמת. בקרוב האיש הזה יהיה רחוק מאות קילומטרים ממנו, רחוק מכדי לנסות להשתמש בו ככלי משחק.

פיטרסון כנראה הבחין שמצב הרוח שלו שונה מאשר בדרך כלל, כי הוא קיצר בגינונים והוביל אותו אל תאי המאסר. הם ירדו במספר גרמי מדרגות נטולי חלונות שהוארו על ידי נרות. ככל שהעמיקו כך המבנה נראה עתיק יותר, דומה יותר למשרד הקסמים שהארי הכיר. הם עברו בדלת פלדה עליה שמרו שני קוסמים שתקעו בהארי מבטים עצבניים (הם כנראה עוד לא שכחו שתקף את חבריהם) ונכנסו אל אולם עצום וחשוך. האור היחיד בקע מטבעת אור כחולה שסומנה על הרצפה, יוצרת אשליה של גליל אור שקוף שנמתח וגווע בחשכה שלמעלה. במרכז מעגל האור רג'ינה עמדה בזרועות משולבות, סנטרה שעון על חזה.

הארי סימן לפיטרסון שהוא רוצה לדבר איתה לבד. להפתעתו, פיטרסון עזב מבלי להתנגד. זה עורר את חשדנותו. אילו הוכחות חותכות היו לפיטרסון נגדה, שלא שינה לו מה היא עשויה לומר להארי?

הוא התקרב אל הכלוב. רג'ינה שמה לב לנוכחותו ונראתה מבוהלת לראות אותו. היא הייתה חיוורת, בלי שמץ של צבע בפניה ובשפתיה; החיוורון גרם לעיניה להיראות גדולות ומפוחדות במיוחד באור הכחלחל, כעיני איילת.

הוא לא ציפה שתודה למרלין שהוא הגיע, אבל הוא גם לא ציפה לשמוע אותה שואלת, "מה אתה עושה פה?"

"פיטרסון קרא לי," הארי ענה, בוחן את קיר האור בתהיה מה יקרה אם ינסה להתקרב עוד. הוא הרגיש כאילו חומת לבנים חוצצת ביניהם.

כשהיא שתקה הוא הוסיף, "איך זה קרה?"

"ברחוב," רג'ינה השיבה בתמצתיות, לא מזכירה את פרימרוז.

הארי תחב ידיו לכיסיו. הוא השתוקק לדבר על מה שקרה, לשאול למה הלכה בלעדיו. כל זה לא היה קורה אם רק הייתה מחכה לו. אבל הידיעה שבוודאי מאזינים להם אנסה אותו לשקול את מילותיו בזהירות רבה.

"מה עוד?" הוא שאל.

היא לא נראתה ממהרת למצוא הסברים, מחבקת את עצמה ובוהה ברצפה כאילו היא הייתה הדבר המעניין ביותר בעולם.

הוא פלט אנחה, מנסה לשמור על קור רוח. "אני אנסה להוציא אותך מפה," הוא אמר, "אבל את צריכה לתת לי יותר מזה, רג'ינה – "

"אמרתי לך, הם תפסו אותי ברחוב," רג'ינה התרגזה.

הארי התחיל לכעוס. אם היא לא רוצה את עזרתו, היא לא תקבל אותה. היו לו מספיק דאגות על הראש גם בלי להתמודד עם מצבי הרוח ההפכפכים שלה. ויותר מכל הרגיז אותו שהיא לא הסתכלה בפניו כשדיברה, כאילו היו זרים.

הוא ידע שהיא מסתירה ממנו משהו. זו בוודאי הייתה עוד איזו משימה שפרימרוז נתנה לה. עכשיו, כשהענק יצא מהתמונה, היא כבר לא הייתה צריכה אותו שיעזור לה ויכלה לחזור למלא את פקודותיה של האדונית שלה בלי התחשבות במה שזה עשה לו.

"אני אלך לדבר עם פיטרסון," הוא אמר במאמץ אחרון לגשר על השסע המתרחב ביניהם. רג'ינה שתקה, לא מודה לו אפילו במבט.

כעסו עולה על גדותיו, הוא המשך ללא רחמים, "כשאני אסיים עם זה אני חוזר לאנגליה. אני עומד להיות אבא."

ההצהרה הזו סחטה ממנה תגובה. האדישות המתה התחלפה ברצף של רגשות; הפתעה, בלבול, כעס, עצב, חרטה. ולמרות כל אלה היא עדיין שתקה. הוא רצה שהיא תכעס, תצעק עליו, תאמר שהיא שונאת אותו, העיקר שתראה שאכפת לה. הוא נתן לה עוד כמה שניות לומר משהו, לאחוז בחוט שקישר ביניהם לפני שיקרע. לומר לו שהיא רוצה שישאר, שהיא רוצה לבוא איתו, לא משנה מה, לא משנה לאן. אבל היא רק הפנתה את ראשה הצידה.

הארי הפנה את גבו ועזב אותה, טעם מר בפיו. הוא נתן לה את כל מה שהיה לו לתת, הרבה לפני שהיו נאהבים, ולא היה אכפת לו שלא החזירה לו באותו מטבע. הוא ידע איך זה מרגיש, לפחד להיפתח בפני אדם אחר, לפחד להיפגע. אבל היה גבול כמה אהבה היה יכול לתת למישהי שלא אהבה אותו בחזרה.

*

היא לא ידעה כמה זמן עבר. אולי שעות, אולי ימים, אולי חודשים. הקור שבחלל הגדול והחשוך רק הלך והחריף, אבל היא כבר לא חשה בו. לא הייתה לו משמעות. לא כל עוד היא עדיין שרועה בין השברים של חייה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הרגישה כאילו היא טובעת בתוך בריכה מלאה בדמה שלה. היא אספה את עצמה והרכיבה את עצמה פעמים רבות בעבר, בונה את עצמה חזקה יותר. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם לא תהיה דרך חדשה.

היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לראות את פרימרוז. המחזה צמרר אותה והחליא אותה, אבל היא לא ניסתה להילחם בו. זה הגיע לה. ונחמתה היחידה הייתה החרטה שלה – לפחות ככה היא ידעה שהיא עדיין קצת אנושית.

כל מה שנלחמה לבנות ולהשיג בחודשים האחרונים חמק בין אצבעותיה כמו מים. היא הייתה לבד, אולי לבד משהייתה אי פעם בחייה; עכשיו אפילו אימה לא הייתה אי שם ברקע כדי שתוכל להאשים אותה בהכל. לא נשאר ממנה יותר ממודל מעוות לחיקוי, כי היא התחילה להבין למה היא עשתה את מה שעשתה באותו הלילה. פעמים רבות בחייה, ובעיקר עכשיו, התאבדות נראתה כמו הדרך הנוחה והטובה ביותר לנצח את הכל.

היא חיבקה את ברכיה אל חזה עד שהן כאבו וקברה את פניה בתוכן, משתוקקת לברוח מהאור החיוור שהציף אותה מכל עבר. החיזיון של פרימרוז התחלף בדמותו של הארי, כועס ומאוכזב. גם את הרגע הזה השתוקקה לחוות שוב ושוב, הפעם לא כדי לענות את עצמה, אלא כי ידעה שזו כנראה הייתה הפעם האחרונה שתראה אותו.

הוא חוזר לאנגליה, והיא הולכת לכלא, סביר להניח שלשארית חייה. היא לא ידעה מה העונש של קוסמים על רצח, אבל הוא בוודאי לא היה נעים. הוא בטח יתחתן עם אם הילד שלו, יקים משפחה, יהיה מאושר. התאים לו להיות איש משפחה, הוא יהיה אבא טוב. ואולי היא תוכל להתנחם במחשבה שיפגשו עוד שנים רבות, כשהיא תשתחרר מהכלא, ושניהם יהיו זקנים מאד.

דמעה בודדה התגלגלה במורד לחיה ונספגה בחולצתה. הוא היה טוב מכדי להיות אמיתי, היה עליה להבין זאת מזמן.

הקור איים להקפיא את עצמותיה. היא השתוקקה להפוך לפסל במקום בו ישבה.

היא נרדמה מרוב תשישות, וכשהתעוררה הצטערה על כך. היא הרימה את ראשה בכאב, גופה צפוד, ונדהמה לגלות שהיא יושבת בחשכה. טבעת האור שסביבה נעלמה.

היא נעמדה ועשתה צעד. שום דבר לא קרה. היא עשתה עוד צעדים, עוזבת לחלוטין את הטבעת, ושום דבר לא עצר אותה. בבלבול וחשש, היא התחילה ללכת לעבר קו המתאר של הדלת. מסובבת את הידית, היא נדהמה לגלות שהיא נפתחת ללא התנגדות. בחוץ מסדרון אבן מואר נרות התמתח לשני הצדדים, ריק מאדם. לא היו שומרים.

היא התחילה ללכת, מרגישה בטוחה יותר ויותר עם כל צעד. היא הלכה חופשי, ואף אחד לא ניסה לעצור אותה. היא טיפסה במדרגות והגיעה אל המסדרון הראשי הרחב של בניין המועצה. גם הוא היה ריק, האורות בו מעומעמים. צעדיה הדהדו בין עמודי השיש בעוצמה.

המצב היה כל כך הזוי שהיה עליה לחשוב פעמים לפני שהחליטה שהיא לא חולמת. לאן נעלמו כל האנשים? מי שחרר אותה?

היא מייד חשבה על הארי. רק הוא יהיה מצליח לבצע פעלול כזה. אך ככל שהיא המשיכה ללכת, מציצה לתוך משרדים חשוכים וריקים מאדם, רמץ התקווה גווע והתחלף בתחושה מבשרת רע. הארי לא עשה את זה, וזו בוודאות לא הייתה פרימרוז. נותרה רק אפשרות אחת...

אור מרצד של להבות השתקף על הרצפה מחוץ לאחד האולמות. רג'ינה התקרבה בצעד מדוד. היא הרגישה חשופה בלי שום אמצעי להגן על עצמה, ובכל זאת היא לא פחדה. אולי הרגישה שאין לה יותר מה להפסיד.

בתוך האולם שלושה יציעים של ספסלים ריקים התנשאו סביבה, כמו בתיאטרון ישן. המקום הואר על ידי אבוקות בוערות, מה שחיזק את התחושה של רג'ינה שהיא מופיעה באיזו טרגדיה יוונית.

אדם בודד עמד במרכז החדר בגבו אליה. היא זיהתה אותו מייד, כאילו צעדה לתוך חלום שכבר חלמה. הוא לבש גלימת קוסמים אדומה ולא חליפה מחויטת, אך הייתה לו אותה עמידה זקופה וגאה, ושיער כסוף שסופר בקפידה. על עורפו היה קעקוע. בפעם הקודמת לא הצליחה להבין את משמעותו, אבל כעת ראתה אותו בברור: נחש שבולע את זנבו שלו, יוצר מעגל מושלם.

הוא הסתובב לכוונה. פניו היו הדבר היחיד שהיה שונה בו. הן נעדרו את האכזריות המשועשעת שהראו כשהוביל אותה אל מה שחשב שיהיה מותה; כעת הן היו מלאות כבוד, כמעט נעימות.

"דרכנו שוב מצטלבות," הוא אמר, "אני מוכרח להתנצל על נסיבות פגישתנו הקודמת. זו הייתה אי הבנה."

רג'ינה לא ידעה מה לומר. היא מעולם לא קיבלה התנצלות ממישהו שניסה להרוג אותה. היא בחנה אותו מכף רגל ועד ראש, מנסה למצוא ערבות לכך שזו לא מלכודת. הוא נראה שונה מאד בגלימת הקוסמים, כאילו החליפה הייתה תחפושת שהשיל לטובת בגדי היום- יום האהובים עליו, ובכל זאת הוא לבש אותם בהדר מעורר הערצה.

"השותפה שלך ניסתה להרוג אותי גם אחרי זה," רג'ינה אמרה לבסוף, קולה מהדהד באולם. "גם זו הייתה אי הבנה?"

"אני מתנצל גם בשמה," הקוסם לא איבד את קור רוחו, "כי היא לא תוכל לעשות זאת עוד לעולם."

רג'ינה לא התרשמה מהדרמתיות שלו. היא הסתכלה מסביב, מצפה לראות שהם לא לבד, אבל לא נראה שהוא הביא איתו תגבורת למרות הכל. היציעים היו שוממים. אז למה היא הרגישה כאילו עשרות עניים צופות בה?

"למה שחררת אותי?" היא שאלה, מכיוון שהוא נראה יותר מעוניין להסתכל עליה מאשר לומר משהו. "איפה כל האנשים?"

"זה אמצע הלילה," הוא השיב, "אנשים הרבה יותר קלים להשפעה כשהם עייפים."

רג'ינה התאמצה למצוא משהו מרושע בדבריו.

"לא ענית על השאלה הראשונה שלי."

הוא שילב את זרועותיו מאחורי גבו והשפיל את מבטו לרגע קצר. רג'ינה הייתה בטוחה שהבהוב הלהבות גורם לה לראות תעתועים, כי לרגע הוא נראה כמעט מתרגש.

"זה כבוד לסייע לך, גברתי."

הוא דיבר בשפה שהיא לא הכירה, שפה מוזרה מאד, ובכל זאת היא הבינה אותו. היא נזכרה שזה כבר קרה לה, באותו הלילה בו הוא ושותפתו חקרו אותה. הם דיברו כאילו היא לא מבינה אותם, אבל היא הבינה כל מילה. איך ייתכן שהיא יודעת שפה שהיא מעולם לא למדה?

היא התאמצה לחשוב כיצד היא מבינה את השפה, זו דגדגה בקצה לשונה. היא לא הכירה אף מילה בשפה, ובכל זאת היא דיברה אותה – "למה אתה קורא לי ככה?"

הוא נראה מרוצה מתשובתה.

"זה יאה שבתו של אדון תקרא גברת."

בתו של אדון? היא?

"הכרת את אבא שלי?" ליבה החסיר פעימה.

"היה לי את הכבוד," הוא השיב והרכין את ראשה באדרת כבוד.

רג'ינה נזכרה במשהו שקורדל אמרה לאימה. היא הייתה עסוקה בלנסות לא להירצח, לכן באותו הרגע לא ייחסה לכך חשיבות, אבל היא זכרה בברור שהיא אמרה לה שהיא הייתה יכולה לחיות כמו מלכה, אם רק אימוג'ן הייתה משאירה אותה מאחור. לראשונה מאז מות אימה פנתה להרהר בשאלה – איפה היה "מאחור"?

"הוא בחיים?" היא שאלה, למרות שחשבה שהיא יודעת את התשובה. היא אפילו לא הבחינה שחזרה לדבר באנגלית.

"למרבה הצער, לא," הוא השיב בחרטה כנה. היא שמחה שלא הספיקה לפתח שום ציפיה.

"תספר לי עליו," היא דרשה, קולה רועד קלות. התקווה למצוא את אביה או לפחות לגלות מי היה עזבה אותה מזמן, עוד לפני שאימה התאשפזה. היא לא האמינה שהיום יגיע בו היא תוכל לומר את המילים האלה.

"זאת אעשה, בבוא העת," הוא השיב בקול מדוד. היא עמדה לדרוש שיתחיל לדבר מייד, אבל כאילו חזה מה היא עומדת לומר, הוא המשיך, "המעללים של אביך ארוכים ומפוארים מכדי לספר אותם על רגל אחת. כעת יש נושא יותר דחוף – אנמיליה פרימרוז."

צמרמורת טפסה במעלה גבה של רג'ינה.

"מה איתה?" היא דרשה בחשדנות, לא יודעת מה הוא יודע.

"דמה על ידיך," הוא השיב ברצינות. "זה כתם שלעולם לא ירד."

רג'ינה קפצה את אגרופיה, מרגישה זיעה קרה מצטברת על עורפה.

"את מרגישה קרועה עכשיו," הוא המשיך בטון כמעט עדין, פורט על מיתרי ליבה בכישרון. "אבל התחושה תחלוף עם הזמן. מוות הוא חלק מהחיים. אסור לך לתת לחרטה שלך לעצור אותך מלנצל את ההזדמנות שנקרית לפניך."

רג'ינה הרימה את מבטה בבלבול. זה לא מה שהיא ציפתה לשמוע.

"אף אחד לא יודע שמדאם פרימרוז מתה," הוא אמר בענייניות, מפתיע אותה עוד יותר. "את עשית בחוכמה שלא סיפרת. עדיין יש זמן לפעול לפני שעובדיה יגלו מה עלה בגורלה."

"לפעול איך?" רג'ינה לא האמינה למשמע אוזניה.

"מדאם פרימרוז הייתה מכשפה מבוקשת," הוא סיפר לה. "בצעירותה ניסתה לחולל הפיכה אלימה שכמעט גרמה למלחמה באנגליה, והיא ברחה. היא עדיין מבוקשת בגין פשעיה בכל העולם, כפי שאת יודעת. זה הפך אותה לחשדנית עם השנים... וזו הסיבה שאף אחד מהקוסמים והמכשפות שעבדו בשבילה מעולם לא ראו את פניה. חוץ ממך."

"לאן אתה חותר?" עצבנותה של רג'ינה הפכה אותה לחסרת סבלנות.

"זו ההזדמנות שלך לעשות משהו דגול. קחי את מקומה של פרימרוז."

רג'ינה שתקה. ההצעה הייתה מפחידה ומדהימה; פרימרוז הייתה עשירה ובעלת השפעה. אם הקוסם הזה, שמשום מה רצה בטובתה והכיר את אביה, צדק בדבריו, זו הייתה ההזדמנות שלה לזכות בחיים שהיא תמיד רצתה...

"למה אתה עושה את זה?" היא התקיפה אותו. "מה יצא לך מזה? אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך – "

"שמי הוא יוליוס גונט," הוא סיפר לה ללא חשש, "ואני עוזר לך כי אני חייב לאביך את חיי."

להצהרה הזו לא היה לרג'ינה מענה. קוי מתאר חיוורים החלו להתגבש סביב דמותו של אביה, שמדמות חסרת פנים ושם הפך לעוגן של חייה – הספינה שתישא אותה בבטחה אל חיים חדשים וטובים.

"אני אעשה את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא