פנימיית דלפי

הערה חשובה: כל פעם שהאותיות בכתב נטוי הן מבטאות את המחשבות של הארי.

תהנו!!

*עריכה - משהו הסתבך לי עם התגובות בפאנפיק, ככה שהתגובות של כל פרק הן התגובות של הפרק שלפניו, אז אתם מוזמנים להגיב על הפרק הזה ולהתעלם מהתגובות שכבר יש...

הם נחתו על האדמה. פרסי השמיע קול השתנקות.

"מה זה היה?"

"מפתח מעבר," השיב הארי, תוך כדי שהוא קם וסוקר את הסביבה. "בחיים לא השתמשת באחד?"

"לא," אמר פרסי, קם אף הוא.

הארי הבחין שהחרב שלו נעלמה, וקיווה שהוא יצליח לזמן אותה בחזרה אם יצטרכו.

לפתע הצלקת של הארי התחילה לפעום בכאב. הוא תפס את ראשו וגנח.

"הארי!" מיהר אליו פרסי.

"לך..." קרקר הארי בכאב. "קח את הגביע ולך!"

"לא." אמר פרסי בקול יציב. "אני-"

"כמה הם?" קטע אותו קול מלחשש.

"שניים," ענה קול רועד.

"ה-שניים?" שאל בעל הקול המלחשש.

"כן,"

הארי התרומם ועיניו התקבעו על בעל הקול הרועד.

"אתה."

זנב תולע חייך אליו חיוך עכברושי אכזרי.

"הוציאו את הארון." פקד הקול המלחשש.

מקריפטה קטנה שהארי לא ראה קודם, יצאו ארבע דמויות נושאות משהו שדמה לארון קבורה. כשהן התקרבו ראה הארי שאלה נשים, רק שבמקום רגליים היו להן... זנבות נחשים?

למראה הארון (או אולי זנבות הנחשים?), התנשם פרסי בחדות לצידו.

"איך...מי..." שמע אותו הארי ממלמל.

"מצוין," נשמע קול.

נער שרטייה על עינו יצא בעקבות הארון. "התגעגעת אלי, ג'קסון?" שאל בחיוך אכזרי.

"נקמורה!" קרא פרסי בהלם. "אתה...מתת לי מול העיניים!"

"תחשוב קצת, ג'קסון. או שבלי צ'ייס אתה לא מסוגל לחשב אחת ועוד אחת?"

הבעתו של פרסי התקשחה. "תנטוס," הוא אמר. "שערי המוות."

נקמורה גיחך. "עוד בשאול האדון דיבר אלי. הוא אמר לי שעלי לצאת, לנקום את נקמתו, את נקמת אמי-"

"לאמא שלך יש ביתן," קטע אותו פרסי. "יש לה מזבחות, היא מכירה בילדים שלה, אתה נחשב לגיבור שלהם!"

מה לעזאזל הולך פה?

"כל זה טוב ויפה," אמר נקמורה. "אבל לאמא שלי אין כס באולימפוס!"

אולימפוס? המיתוס ה- מה זה בכלל? יווני?

"השמדה מוחלטת, אית'ן." פרסי הישיר אליו מבט. "זה מה שאתה רוצה? כי זה מה שיקרה! זה מה שיקרה אם תעשה את זה!"

את מה?

"לא," חייך נקמורה. "רק שני אלים יופלו מכיסאם. ורק אדם אחד ימות."

אלים?

משום מה פרסי לא נראה מופתע מהשימוש במיתוסים. "איזה אלים?" הוא נראה מתוח.

"אני חושב שאתה יודע," אמר נקמורה, כמעט משועמם. "זאוס, כמובן, והאדון יחליף אותו. ואחריו אבא שלך. ואמא שלי תחליף אותו."

"ממש לא." אמר פרסי.

"ממש כן," התחכם נקמורה. "ואתה לא תהיה שם כדי לעצור אותנו. כי הלילה, אתה תמות."

פרסי צחק. ברצינות? מאיימים עליו ברצח והוא צוחק?

"בהצלחה," פרסי פרש את ידיו בהתרסה. "רק תנסה."

"ברצון רב," חייך נקמורה ונקש באצבעותיו. משהו גדול, שחור ומטושטש חלף על פניו של הארי והסתער על פרסי, מרתק אותו לאדמה.

"פרסי!" זעק הארי באימה, מנס לחשוב על לחש שיוריד את היצור דמוי הכלב מפרסי בלי לפגוע באמריקאי.

לפני שהוא הספיק המפלץ התפורר לאבק. חרבו של פרסי עדיין הייתה מונפת בידו כשהוא התרומם. הארי ראה בהקלה שהוא לא נפצע, למרות שחולצתו נקרעה וחשפה מספר גדול מדי של צלקות.

"תצטרך לנסות יותר מזה," צחק פרסי.

"זה היה רק חימום," השיב נקמורה, למרות שהארי ראה שהוא מאוכזב מעט. "אבל עכשיו..." הוא מחא כף.

נהמות, שריקות וצווחות נשמעו בכל רחבי בית הקברות ומעבר לו. בכל מיני מקומות נדלקו אורות קטנים – לפידים, פנסים, חרבות מאירות כמו של פרסי.

הארי צפה בבעתה בצבא המפלצות והיצורים מסתער על פרסי. הארי צעק, אבל לפני שהספיק לעשות משהו חבלים קסומים כבלו אותו למצבה שמאחוריו. הוא ניסה להשתחרר אבל החבלים התהדקו וחתכו בבשרו.

זנב תולע גרר קדירה ענקית אל שדה הראייה של הארי. הוא לחש משהו ולהבות נדלקו מתחת לקדירה.

"מהר," פקד הקול המלחשש.

נקמורה הרים צרור שמיכות שהיה מונח על האדמה במרחק כמה מטרים מהארי. למראה הצרור צלקתו של הארי בערה בכאב.

"זה מוכן," נשמע קולו של זנב תולע.

נקמורה לקח את הצרור ופתח אותו מעל הקדירה. הארי הספיק לראות רק ראש קירח בצבע שחור אדמדם לפני שמה שהיה בתוך הצרור שקע מתחת לפני המים.

"עצם האב, הניתנת מבלי דעת, הנלקחת מרשותו של האדס, את תחדשי את בנך!"

שוב פעם דמות מיתית. מה קורה פה?

הארי צפה בזעזוע מהול בגועל בעצם שריחפה ונחתה בקדירה.

זנב תולע התחיל לייבב. הוא הוציא פגיון דק כסוף מרושע למראה מגלימתו. במרחק נשמעה זעקה, אבל הארי היה מבוהל מדי מכדי לחשוב על פרסי באותו רגע.

"בשר המשרת – ה-הניתן מרצונו – תשלום לנקמה כדרך נמסיס – אתה תשקם את אדונך!"

הארי הבין שנייה מאוחר מדי מה קורה ועצם את עיניו ברגע האחרון. קול נתז מבחיל נשמע, מעומעם על ידי הצרחה שליוותה אותו. נקמורה, לעומתו, לא הניד עפעף, ואפילו היה נדמה להארי שהוא חייך.

"דם האויב... שנלקח בכוח... לרצות את ארס... אתה תחיה את יריבך!"

הארי ניסה לחמוק מהסכין המתקרבת אליו בצורה מסוכנת אבל ללא הועיל. זנב תולע חתך את זרועו ואסף כמה טיפות דם בבקבוקון זכוכית. הוא שפך את הדם לקדירה, ומעד אחורה כשצבע הנוזל הפך ללבן מסנוור.

אדים פשטו באוויר. הארי לא ראה כלום, רק אדים. לא הרחק ממנו זנב תולע השתנק.

דמות גבוהה עלתה מהקדירה. כשהאדים התפזרו הארי מצא אותה בוהה בו. והוא לא היה שלא יכול לבהות באותו הגבר בחזרה.

סיוטיו הגרועים ביותר התגשמו. הלורד וולדמורט קם בשנית.

הפרק הקודם		הפרק הבא