הוגוורטס

פרק ט"ו

החתונה

ג

ודריק רצה שיתחתנו מייד. רוונה שמחה כשהלגה טרחה להסביר לו מדוע הדבר לא ניתן לביצוע, כי היא עצמה חשה סחוטה מרוב רגש.

"תראה את הסערה המתחוללת בחוץ. גודריק, אסור לקחת את החוף הצפוני בקלות דעת. אף אורח לא יגיע לחתונה שלכם. גם לא הלוחמים האמיצים של בית גריפינדור," היא הוסיפה כשגודריק פתח את פיו להתווכח. "וחוץ מזה," היא המשיכה בשפל קול, ובדקה האם רוונה מקשיבה להם ממקומה בין תלמדיה במקום אחר בחדר. רוונה אכן הקשיבה, אך לא נתנה להלגה להבחין בכך. "רוונה איבדה את אימה זה עתה. היא רוצה להתאבל."

גודריק מלמל משהו על כך שהוא איבד את אביו כמחצית החודש לפני שפגש את רוונה, ועדיין היה מוכן להתחתן איתה מייד. אך כשיצאה מאולם הלימוד לכיוון הספרייה, הוא מיהר להדביק אותה ולא נהג בה בשום דרך מלבד עדינות.

חודשי החורף היו קשים בשביל רוונה, ולמרות שהקדישה את עצמה להשכלת תלמידיה לחלוטין (בנחישות שהפתיעה אפילו את סלזאר לפעמים), כשהאביב הפציעה צח ומעודד, היא התפלאה לגלות כמה התקדמו בלימודיהם מאז שהגיעו לבית הלימוד. מילדים חסרי ביטחון וחסרי שליטה הם הפכו לקוסמים צעירים ומוכשרים, המסוגלים להטיל מגוון לחשים וקללות שהתעלה אף על הקוסמים המשכילים ביותר, והיו בעלי ידע מגוון ומעורר יראה על צמחים קסומים ורונות כשפים.

עם פריחת כלניות הבר בשולי היער האסור והגלדת הצלקות בליבה של רוונה, אותן העמיקה בציפורני צערה וחרטתה במשך כל החורף, החלו ההכנות לחתונה.

פרחים הובאו אל הטירה מכל רחבי האי, ואשתו של ארצ'יבלד, שהייתה תופרת מוכשרת במיוחד, התחננה לתפור את שמלתה של רוונה ואת חליפת בגדיו של גודריק.

על עגלות מוצרי המזון שגולגלו במעלה הגבעה השתלטו גמדוני הבית של הלגה, שעמלו ימים ולילות לפני החגיגה על הכנת הסעודה.

אורחים החלו למלא את חדרי הטירה הפנויים ואת פונדקו של ארצ'יבלד. סירותיהם מילאו את אגן הסירה וסוסיהם את אורוות הפונדק והטירה עד להתפקע. התלמידים התקשו להתרכז בלימודיהם מרוב התרגשות, והרוח הריחנית המפתה שנשבה מבעד לחלונות לא עזרה להם כלל. נזיפותיו של סלזאר נשמעו דחופות מתמיד.

רוונה בעצמה התקשתה להתרכז במעשיה ככל שיום החתונה התקרב. המחשבה על האיחוד הסופי בינה לבין גודריק ריגש אותה והפחיד אותה בו זמנית. היא ידעה שלאחר שנשמותיהם של זוג אנשים נקשרות זו לזו בכוח הקסם, הברית ביניהם חזקה, ולא ניתנת לפירוק גם אם הם רוצים בכך.

לא שהיא הייתה רוצה לנתק את הקשר שלה עם גודריק אי פעם. מביטה בו בשנתו או בפעולותיו היום- יומיות, היא לא הצליחה לדמיין מצב בו הוא יעזוב אותה לטובת הרפתקאות בארץ הפרא בעוד היא תישאר בטירה, שבורת לב. היא לא הייתה אימה והוא לא היה אביה, ובכל זאת, כפי שהבטיחה לאימה לפני מותה, חלמה על השניים בכל לילה.

יום החתונה הפציע בהיר וצלול כמו יין התפוחים שהגיעה אל הטירה כשי ממשפחת קוסמים עשירה בדרום. רוונה התעוררה זמן רב לפני גודריק ולא הצליחה להעסיק את עצמה בדבר מלבד צפייה ביער מחוץ לחלון חדרה.

אך ברגע שהטירה התעוררה במלואה, היא התמלאה בהמולת ההכנות לחתונה. התלמידים סייעו לקשט את האולם הגדול לקראת הסעודה, ואורחים התרוצצו מחדר לחדר בחיפוש אחר פרטי לבוש. רוונה פיקחה על ההכנות בעוד גודריק מסייר ביער עם קונרד, סוואר, קסטור וקריספין, מוודא שהדרקון שביער עסוק במרחק בטוח משם ולא יתפרץ באמצע הטקס.

הבנות תלו בדי משי ופרחים רעננים באולם בעוד הבנים מקרצפים את השולחנות, וכמה אורחות פראיות צעירות ורמות מעלה סייעו בשמחה בהכנת זרי פרחים לכל המשתתפים.

כולם פטפטו בעליזות ועבדו יחדיו. רק מאפיס ישב בפינה שקטה, שקוע בספר, כתמיד.

מביטה בו, רוונה שמה לב שלא ראתה את סלזאר במשך כל היום.

אך לא היה לה זמן לחפש אותו. עד מהרה הלגה קראה לה לחדרה על מנת לקלוע פנינים בשיערה, ורוונה נאלצה לשבת שם במשך שארית היום.

איווה נכנסה בשעות הצהריים. מועד הטקס הלך והתקרב, ושיערה כבר נקלע בצמות על ידי חברותיה לספסל הלימודים. היא נשאה איתה זר פרחים אדומים וכחולים להלגה וזר פרחים לבנים צחורים לרוונה.

"איווה," פלטה רוונה בהפתעה.

איווה הסמיקה קלות. "אני יודעת שאני כבר לא העוזרת האישית שלך, גברתי, אבל-"

"לא," אמרה רוונה, שבקושי הקשיבה לדבריה. "איווה, את... יפהפייה."

איווה הסמיקה שוב, והדבר גרם לה להיראות יפה עוד יותר. היא כבר לא הייתה הפרחחית הרזה שרוונה אימצה שנתיים קודם לכן; גופה התמלא, ובגיל שלוש עשרה כבר החל לקבל מאפיינים נשיים. שיערה היה מפל של תלתלים זהובים שהתחרו אפילו בתלתליה של הלגה בצבעם המבריק ובאורכם והנמשים הילדותיים שעל אפה היו קלים ביותר. בשמלת החג הלבנה, רוונה הייתה חושבת אותה לאחת הישויות הקסומות החיות לעיתים בגזעי העצים, היוצאות רק בלילות הבהירים.

יופייה כמעט העיב על זוהרה של רוונה בשמלת הכסף שתפרה אשתו של ארצ'יבלד. הלגה, דמעות בענייה, ציינה כמה הן יפות.

מחזיקות ידיים, הן פנו אל אולם הכניסה. רוונה חשה את כל העניים מונחות עליה כאשר צעדה במורד המדרגות, שובל הכסף של שמלתה נגרר אחריה על השיש.

"גודריק בחוץ," אמר לה קונרד, שהיה לבוש בבגדיו הטובים ביותר והיה נרגש כאילו היה זה יום החתונה של אחיו. "הזמן כבר הגיע?"

רוונה הציצה בחלונות הגבוהים של האולם. השמש לכסנה את קרניה הראשונות דרכם. היא הנהנה אל קונרד, כי חשה שפיה יבש.

קונרד חייך ודילג מחוץ לאולם הכניסה להודיע לגודריק. רוונה צעדה אחריו לאט יותר, וכל האורחים שבאולם עקבו אחריה החוצה. היו שם ארצ'יבלד ומשפחתו, לבושים בהידור נעלה מיכולתם הכספית, אורחים פראיים רבים מצד אימה ומשפחות רבות מהצפון. בחוץ חיכו אנשי ביתו של גודריק והקוסמים הדרומיים, בליווי תלמידי בית הלימוד ומשלחת מבני ביתה של הלגה.

הקבוצה החלה לצעוד בשתיקה לכיוון היער, שטופה באור השקיעה. רוונה השפילה את מבטה, מקפידה שלא לראות את גודריק לפני רגע האמת.

הם נכנסו אל בין העצים. גג בוער מנוקד בשחור נמתח מעל ראשיהם, וקירות היער קושטו באזוב ובפטריות לכבוד האיחוד הממשמש ובא. אורחים נוספים, קאנטורים ופיות ואפילו חד קרן אחד צפו ממסתוריהם בין הצללים, מחכים לחזות ברגע הגורלי.

עץ אלון עתיק, מעוגל ומעוות בצורות שונות ומרשימות, עמד מבודד מכל שאר העצים. קרני השמש הסתננו בחדות מבעד לענפיו הצפופים, והדגישו כל שלוחה וחריץ בגזע הזקן.

רוונה וגודריק צעדו אליו, ושאר האורחים נותרו מאחור. הם פנו זה אל זו, והביטו אחד בשני מבעד לווילון מסתורי של קרני שמש שבורות בין ריסי עיניהם.

אנחה עמוקה מילאה את היער הדומם מתמיד. זה לא בדיוק היה קול; הוא בקע מהאדמה עצמה והרטיט לב כל חי בעוצמה נסתרת.

גודריק שלח את ידיו, ורוונה אחזה בהן. הירוק פגש בחום, כעשב חדש המלבלב לאחר עזיבת כפור החורף הקשה. התחלה חדשה. כמו ביום האביבי ההוא, שמונה עונות קודם לכן, כשנפגשו לראשונה.

העץ גנח, ועליו רשרשו ברוח בלתי- מורגשת, מלחששים. רוונה חשה שהיא טובלת באור מוצק, כאילו השמש בכבודה ובעצמה ירדה אל תוך היער. חוצץ של אור קסום הפריד ביניהם לבין העדים, והם ידעו רק זה את זו.

רוונה ראתה את אהובה וידעה כמה הוא חושק בה, כמה הוא אוהב אותה באמת ובתמים בעומק ליבו. פניו השתנו מול ענייה; מפני איש לפני ילד, מילד לזקן, זקן לנער, ואז חורים ריקים של גולגולת ניבטו אליה בעצב. ליבה פרפר, והיא הטיבה את אחיזתה בו- גם אז תאהב אותו.

הוא חייך את חיוכו חסר הדאגות, אך עצב נצץ בעניו, והיא ידעה שגם הוא ראה את שראו ענייה.

האורחים צפו בקרעי האור המוחשיים למחצה עוטפים את השניים ביראה. דמעות התרגשות לנוכח המחזה המרהיב מילאו את ענייה של הלגה. סלזאר עמד בפנים קפואות, זרועותיו משולבות בכוח ואגרופיו קמוצים.

האור זהר בחוזקה, בפעם האחרונה, ואז גווע, צונח אל האדמה ברסיסים קלילים. אור אדום אחרון עמד בשמיים, וגווע גם הוא בין העצים עד מהרה בהבזק נדיר.

דממת השעה הגורלית ביותר ביום הופרה על ידי תרועות האורחים. גודריק נשק לרוונה, והיא נגעה בפניו באהבה. הקאנטורים התרחקו משם. דמעות התגלגלו על לחייה של הלגה אך היא צחקה, וסלזאר מחא כפיים, הכעס שבעניו מתחלף בעצב.

איילטאיד הביט ממסתורו בין העצים. רוונה הבחינה בו מעבר לכתפו של בעלה הטרי, ונבהלה בתוך תוכה. הוא חייך כיודע דבר והנהן לכיוונה כבברכה ונעלם.

היא הרימה את מבטה אל פניו של גודריק. הוא צפה אל בין העצים החשוכים בריכוז. אך לפני שהספיקה לשאול אותו מה הבעיה, הוא ניער את ראשו ומצמץ, כמרחיק מחשבה, והפנה אל רוונה חיוך.

החגיגות היו נפלאות. רוונה לא יכולה הייתה לייחל למסיבה נעימה יותר; אולי היה זה אושרם שלה ושל גודריק שהקרין על שאר האורחים, או אולי הסעודה המצוינת במיוחד שהכינו גמדוני הבית. הכוכבים נצצו מעל כיפת האולם הגדול, בהירים וצפופים מתמיד, כנחושים להאיר את חתונתם של רוונה וגודריק באור הבהיר והקסום ביותר.

הקשר המחודש ביניהם פעם כמו לב בן יומו, חדש ומסקרן, ורוונה חשה שיכורה מהקסם שהציף אותה בכל פעם שנגעה בגודריק או אפילו הביטה בו.

היא צפתה בו ממקומה בשולחן הראשי, כבר תשושה מהתרגשות וחגיגה. הוא עמד בקרבת קונרד ודורוורד, משוחח איתם בקלילות. איווה ניגשה אליו בביישנות. גודריק הנהן בחיוך והניח בצד את ספל השיכר שלו.

רוונה צפתה בהם רוקדים לצלילי המוזיקה בחיוך. איווה הייתה נערה גבוהה, היא הבחינה כעת, אך עדיין בקושי הגיעה אל חזהו של גודריק. הוא הניף אותה באוויר תוך כדי ריקוד והיא צחקה.

הם רקדו עד סיום המנגינה, ואז הוא פרע את תלתליה הזהובים בחיוך וכל אחד מהם פנה לדרכו; גודריק בחזרה אל מקום מושבם של בני ביתו ואיווה אל חבריה לספסל הלימודים.

היא ישבה ביניהם זמן מה- ברור היה שכולם אוהבים אותה שם. רוונה לא ראתה סיבה מדוע זה לא יהיה כך; איווה הייתה נערה יפה, טובת לב, ומבריקה למדי.

לפתע דמות שחורה משכה את תשומת ליבה של רוונה; זה היה מאפיס, שהתקדם לכיוון שאר התלמידים בצעד מדדה משהו, כאילו שכח כיצד להפעיל את רגליו כיאות. כמו כן, הבזק נדיר של צבע וורוד הבזיק על לחיו החיוורות.

הוא ניגש אל איווה ומלמל דבר מה, מציע את ידו כמבקש ממנה לרקוד. איווה בהתה בו לרגע ואז גיחכה והפנתה אליו את גבה.

הוא לא ניסה למשוך את תשומת ליבה שוב. צבע המבוכה בלחיו הפך לצבע אדום של זעם והוא יצא מהאולם בצעד תקיף.

רוונה נשכה את שפתה לנוכח המחזה. היא הפנתה את ראשה אל סלזאר שלצידה בעודה ענייה עוקבות אחרי דמותו המתרחקת של מאפיס, "מאפיס הציע לאיווה לרקוד- היית מאמין, סלזאר? סלזאר?" היא הפנתה את מבטה כשלא ענה, והבינה שהיא יושבת לבדה.

בסוף החגיגה, בחדרם, גודריק פשט את מעילו והוציא תיבת עץ ממגירת הבגדים שלו.

"אני מקווה שיש לך מתנת חתונה בשבילי, רוונה, כי שלך פה," אמר גודריק בקלילות. רוונה חשה אותו מאחוריה כשישבה מול שולחנה, מתירה את הפנינים משיערה. זרי הפרחים הלבנים שלה ושל גודריק נחו על השולחן, מרוטים.

הוא נשק לצווארה והיא חייכה לעצמה, פותחת את המגירה הקרובה. "באמת חשבת שאשכח?"

"את אישה עסוקה, רוונה- לעולם אי אפשר לחזות את מחשבותיך." רוונה לא הייתה בטוחה האם זו מחמאה. גודריק כרע לרגליה.

"אני ראשונה," היא אמרה והגישה לו חפץ עטוף בקטיפה אדומה. הוא הסיר את העטיפה, חושף נדן לשרביט עשוי מעור חום אדמדם, רך אך חזק, מעוטר בזהב בקצהו ובמרכזו יציקת זהב קטנה המתארת אריה ועורב משולבים זה בזה, ספק נאבקים ספק מתגפפים.

"זה נפלא," אמר גודריק, מחבר את הנדן לחגורתו. "תודה. זה יהיה שימושי."

"ידעתי שזה יהיה."

"ועכשיו המתנה שלך." הוא הניח את תיבת העץ על ברכיה, כשהפתח פונה לכיוונה. היא פתחה אותה, חושפת נזר כסף נח במצע של קטיפה כחולה כהה.

היא הוציאה אותו בזהירות. הוא היה עדין מאין- כמוהו, מעוטר בפיתוחים קטנים ונאים, ובחזיתו היה חרוט בכתב קטנטן, מעוגל; 'חוכמה ללא גבולות היא עוצר לדורות'.

רוונה חייכה. המשפט הזה עיצב את חייה, ולמיטב זיכרונה, אמרה אותו באוזני גודריק רק פעם אחת.

"זכרת."

"מי אם לא אני?" אמר גודריק בחיוך זחוח. היא נשקה לו קצרות, ואז הוא הניח את הנזר על ראשה השחרחר. "את יפיפייה."

נשיקתם העמיקה, וגודריק נשא אותה אל מיטתם, פנינים עוד משתלשלות משיערה, כמו טיפות טל מקורי עכביש לפנות שחר. הקסם בעבע בתוכם, והם השלימו את הטקס.

רוונה שוב חלמה על אימה באותו הלילה, אך הפעם היה זה חלום שונה. הוא היה חד, מציאותי, לא תמונות מעורפלות שלה ושל אביה אשר יצאו ונכנסו מחלומותיה.

"רוונה," אמרה אימה, נוזפת. קול הזיכרון הדהד בחלומה של רוונה. "רוונה."

"עזבי אותי במנוחה, אימא."

"רוונה, אל תשכחי אותי. אל תשכחי את אביך."

"לא שכחתי, אימא."

"אל תשכחי אותי. אל תשכחי את אביך." עניים שחורות נעצו בה מבט חמור, וגם כשהתעוררה עם אור השחר הראשון, עדיין הייתה מסוגלת לראות אותן צופות בה, כאילו נצרבו לתוך רשתיות ענייה.

גודריק זע בשנתו. רוונה התקרבה אליו, אך לא יכולה הייתה להפסיק לחשוב על אימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא