שקיעת ההיביסקוס

היי מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן היה לי שבוע מטורף  באוניוורסיטה וכל מה שלא היה קשור לחדוא/ כימיה/ אלגברה/ מדעי המחשב/ אנגלית לא יכולתי לעשות.
  וזה ממש מבאס כי היו לי  מלא רעיונות לאיך להמשיך את הפאנפיק וכבר מצאתי סוף שאני מקווה שיפתיע אותכם.
אני אפרסם פרק נוסף כניראה מחר, אני מקווה שתאהבו את הפרק, אשמח אם תגיבו ותמליצו ועד הפרק הבא XOXOXOX
------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אני רוצה לדעת האם נגעת בלב הצער שלך? האם העברת את העצב ביעף או נסגרת מחשש לכאב נוסף."- נרודה 
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רון חש איך צמרמורת עוברת בגופו כשדראקו מאלפוי רכן לעבר חברתו הוותיקה.
הוא לחש משהו באוזנה ויצא משם מבלי להעיף מבט לעברם.
היא לא נרתעה ממאלפוי או אמרה משהו במשך מספר דקות, היא רק לטשה בשניהם מבט עז.
לרגע רון היה בטוח שהרמיוני הייתה תחת קללת אימפיריוס, הוא היה ממשיך לחשוב ככה לולא עיניה החלו לנצוץ
מדמעות שסירבו ליפול ושפתה התחתונה לכודה בין שיניה כפי שעשתה תמיד בימיהם בהוגוורוסט כשניסתה לא לבכות.
"מה הוא אמר לך מיוני?" פרד שאל וקולו זועם "אני הולך להרוג את הלבקן המזדיין"
"כלום" היא השפילה את מבטה והתקדמה אליהם משחררת את ידיהם הכבולות, "אני פשוט התגעגעתי אליכם"
רון שפשף את פרקי ידיו הדואבים אבל לא הזיז את עיניו מן הבחורה הכחושה שהכיר מאז ימי ילדותו.
היה לה את אותו שיער פרוע.
אותן עיניים חומות וחדות.
ואותן שפתיים ורודרדות שנהג פעם להשתטות במחשבותיו  שיוכל לנשק.
הבגדים שלה היו נקיים ואין עליה שום סימן נראה לעין שהיא עברה עינויים לאחרונה.
פרט לכך שהייתה רזה יותר ממה שזכר וחיוורת היא לא ממש השתנתה.
אבל היה משהו בקול שלה, משהו שהוא זיהה אבל לא יכל להשים את האצבע.
לרגע הוא הצטער שדרכיהם נפרדו לפני זמן כה רב כשהמלחמה התחילה, בעוד שהוא היה עם משפחתו המתפרקת היא בטח הייתה לבדה.
"התגעגענו אלייך גם" רון השיב וכחכח בגרונו אומנם הם היו חברים טובים פעם אבל זה לא מנע מן המבוכה להיווצר.
"למה הוא הניח לך לשחרר אותנו?" פרד שבר את השקט מחווה בראשו לדלת התא היכן שמאלפוי יצא.
"הוא-" הרמיוני לא ידעה איך בדיוק להתחיל, "אתם לא אסירים פה" היא אמרה  לבסוף, ולפני שאחד מהם הספיק למחות בטענה שאין זה הגיוני הרי הם בביתו של מאלפוי, היא סיפרה בקצרה את מה שהיא ידעה.
על סנייפ ודראקו, על הדיוקן של דמבלדור ועל הוריה.
שניהם חיבקו אותה חיבוק קצר ומנחם עיניהם התערפלו כשהודיעה על האחרון.
"אני מצטער על האובדן שלך" פרד אמר בקול צרוד.
"אני מצטערת על שלכם" היא השיבה כשנזכרה על ידיעותיו של קולין פיצוויליאם הבוגדני, "שמעתי ממוכר מידע על ג'יני ואמא שלכם"
פרד ורון החליפו מבטים כאובים כשהראשון מבינהם דיבר, "את באמת חושבת שניתן לבטוח בהם הרמיוני?
התכוונו לחפש את קבוצת מורדים המרכזית באנגליה אבל אם מה שאת מספרת נכון יהיה הרבה יותר קל למצוא אותה בעזרתו של סנייפ".
"קבוצת מורדים?" הרמיוני הביטה בהם מבולבלת, רון הנהן "שמענו על אחת שמתחזקת והיו הרבה מקרים על התנגדויות התכוונו לחפש מקלט ולהילחם איתם"
הרמיוני בכלל לא חשבה על להילחם, היא הרגישה יותר מידי נוח בבועה הקטנה שלה באחוזת מאפלוי ולפתע חשה בושה.
הארי לא היה מתכנס לו במקום נעים, הארי היה בוחר להילחם עד המוות.
בעצם זה מה שהארי עשה.
"אתם יכולים להתמקם פה עד שתאתרו אותה" היא הציעה בקול חלוש "דראקו יוכל לשלוח ינשוף לסנייפ ותוכלו לדבר איתו"
"דראקו?" רון חזר אחריה וכמוהו פרד גם הביט בה בארשת פנים מופתעת.
"ממתי את קוראת לו דראקו"
"הוא ידיד שלי רון" היא שמרה על ארשת פנים שלווה, והחלה לאת מן התא מסמנת להם שיבואו אחריה.
זה לא היה שקר, היא כן החשיבה את מאלפוי כידיד העובדה שחלק ממנה לא חושב עליו ככזה לא שינתה את זה.
"אני אראה לכם את החדרים הפנוים, אתם בטח עייפים" היא הסבירה כשהוליכה אותם דרך הפאר העגום של האחוזה.
אחריי מלונים זולים ומעופשים ובית שנטה להתפורר, יופי ויוקרת האחוזה הממו את רון בעוד שפרד הביט סביבו בחשדנות ובחן אפילו את הקירות האפורים שעל פניהם חלפו עם הבעה לא מרוצה.
"אני חושבת ששתי אלה פנויים" היא החוותה בידה על  שתי חדרים שהיו צמודים לשלה ולרגע תהתה האם זה רעיון טוב לציין איפה דראקו יושן, היא לא עשתה זאת.
"אני בחדר הזה" היא הצביעה על שלה וחיכתה שהם היכנסו כמו אם המלווה את ילדיה לשער בית ספר.
"לילה טוב מיוני" פרד מלמל במהירות ונכנס לחדר הימני בעוד רון השתהה לצידה, שניהם נראו עייפים מאוד, כאילו הם שני אנשים זקנים ולא גבר ואישה בשנות העשרים שלהם.
במובן מסוים הם אכן היו זקנים.
"טוב לראות אותך שוב" רון התקרב אליה, מהסס מעט וחיבק אותה חיבוק מוכר ונשק ללחי שלה כפי שהיו נוהגים לעשות פעמים רבות.
הפעם האחרונה שהוא היה כה קרוב אליה הייתה כשהם התנשקו בסערת הרגשות אחרי שהוא הציע להוציא את הגמדונים מן הוגוורסט.
הנשיקה ההיא הייתה מלאת תקווה ותמימה, כעט היא נראתה רחוקה עכשיו כמו הרבה דברים אחרים בחייו.
"התגעגעתי אלייך גם" הרמיוני חייכה לעברו חיוך מלא חיבה, "לילה טוב" היא הוסיפה כשהוא נכנס לחדרו.
היא הסתכלה כמה שניות על דלת חדרה, היא לא תוכל להישאר באחוזה עוד הרבה זמן.
היא שכחה שיש מלחמה בחוץ.
שיש אנשים שממשיכים להילחם נגד המפלצת.
אין לה עוד זמן רב באחוזה.
 אולי זה היה האבל ששיבש את ההיגיון שלה אבל היא ידעה שהשמיים עוד שחורים ושדראקו בחדרו.
מוקדם יותר, כשהוא ניחם אותה בזרועותיו החמימות ידיו ליטפו את שערה ומחו את דמעותיה, היא הרגישה שלווה מוזרה, היא הרגישה שהיא יכולה לבלות בחיבוקו נצח.
היא לא פנתה לחדרה, לא הלילה לפחות.
היא פתחה את דלת חדרו בהיסוס וראתה איך הוא מתרומם חלקית מהמיטה הבעה מתגוננת על פניו, היא לא הייתה בטוחה אם הוא ישן לפני או לא.
 עיניו הסוערות נרגעו כשראו אותה והוא חזר לשכוב על המיטה כפי שעשה מקודם.
"איך זה הלך?" דראקו שאל בשקט מפנה את עיניו לשלג שנערם על החלון, פרחי ההיביסקוס  שטיפסו עליו החלון להראות סימנים של קמילה.
"בסדר אני מניחה" היא מלמלה מתקדמת לעברו "הם רוצים להישאר עד שיאתרו את קבוצת המורדים" הרמיוני השמיטה את העובדה שהיא חושבת להצטרף אליהם, למען האמת היא כבר החליטה על כך.
דראקו הרים גבה אך לא אמר דבר גופו לא פנה לעברה וגם לא עיניו.
ולכן כל גופו התקשח בהפתעה כאשר הרמיוני נשכבה על המיטה לצידו, בטנה צמודה לגבו, ידה חובקת את ביטנו ונשימתה החמימה מדגדגת את עורפו.
"גרינג'ר-"הוא לא בטח בקולו שלא יסדק אבל  בחר להשתמש בו בכל מקרה
"אני צריכה אותך לצידי, רק הלילה" היא קטעה אותו, והתחפרה קרוב יותר אליו.
היא פחדה שהוא יקום ויעיף אותה מחדרו כשחשה אותו זז אבל הוא רק הסתובב לעברה ונאנח.
"רק הפעם" הוא חזר על דבריה והניח זרוע חמימה סביבה.
מוזר, בעבר היא תמיד חשבה שהקור ינדוף ממנו ולא החמימות המרדימה שחשה כשהיא לצידו.
לא היה זמן רב עד עלות השחר אבל בכמה שעות הבודדות הללו, הם ישנו עמוק.

הפרק הקודם		הפרק הבא