האויב האחרון

הרגע המרגש הגיע! אני רוצה להודות לאימי ואבי שהביאו אותי עד הלום...

תודה לכל מי שהגיב (: זה היה פרק מתאגר במיוחד לכתיבה, אז אני אשמח לקבל תגובות בונות עליו. קריאה מהנה (:

(אם למישהו יש ספק, זה ממש לא הפרק האחרון).

פרק 14: משפחה

זה הרגיש כאילו רק הרגע נכנס למיטה, וכבר הבוקר הגיע. הארי התעורר במהירות, כאילו מישהו משך אותו בכוח מתוך השינה. הוא הניח שזה דבר טוב – הוא הרגיש רענן, ולא היו לו סיוטים באותו הלילה.

הוא הבין שהוא שוכב במיטתו של סיריוס כשרגליו פונות אל ראש המיטה וראשו נח בתוך משהו פרוותי וחם שעלה וירד באופן קצוב. לאחר רגע הוא הבין שזה סיריוס, שעדיין היה שקוע בשינה עמוקה בצורת הכלב שלו.

מרגיש מעט מבויש ושמח שסיריוס עוד ישן, הארי הזדקף. שמש בהירה נכנסה דרך החלונות. אירועי היום שלפני חזרו והציפו אותו, חדים ובהירים. ואיתם הידיעה שאם יהיה מוכן לקבל זאת, יכול להיות שאיפה שהוא בעולם, אולי קרוב מאד, נמצאים ההורים שלו.

מה הם עושים עכשיו? האם הם עדיין ישנים? או שאולי הם יושבים ערים, תוהים מתי יוכלו לראות אותו?... ואולי הם בכלל לא רוצים לראות אותו? אולי היה להם טוב כל הזמן הזה בלעדיו? אולי –

הארי דחף את משקפיו על אפו ואמר לעצמו להפסיק לחשוב מחשבות כאלה. זה היה טיפשי לנסות לנחש מה הם חושבים – שוב, בהנחה שהם באמת בחיים וסיריוס לא פשוט משוגע.

הוא מצא את חדר הרחצה הצמוד לחדר השינה והתרחץ, תוך שרבבות של שאלות מתנגשות בראשו בדרישה שיתייחס אליהן. הוא מצא מגבת נקייה באחד הארונות ונכנס להתקלח; הריצה המתמשכת וההסתתרות ביער הותירו בו את סימניהם.

הוא לא הצליח לגלות איך פותחים את המים החמים, לכן התקלח במים קרים. הוא רעד בעוד המים נוטפים במורד גבו, ואז הטה את ראשו לאחור והשאיר את עניו פקוחות כנגד הטיפות הצלולות שהכו בפניו. רק כשעניו צרבו הוא עצם אותן, וחשב על זה שאלה תחושות שליאופולד לעולם לא יחוש שוב.

הוא סיים להתקלח, ובהיעדר אפשרות אחרת לבש את הבגדים שלבש ביום שלפני. הוא נזכר שהמזוודה שלו והידוויג עדיין נמצאים בבית של אבא שלו, ואז הוא הבין למה בילי התכוונה באותו הלילה בו היא לקחה אותו מהדרסלים, כשהיא אמרה שהאדון שלה חזר. באותו הלילה הארי חשב שהיא מתכוונת אליו, אבל עכשיו הוא הבין שהיא דיברה על אבא שלו... ופתאום היה לו מאד קשה להמשיך להתכחש לסיפור המטורף שסיריוס סיפר לו בלילה שלפני.

הוא חזר לחדר של סיריוס ומצא אותו יושב על המיטה בצורה אנושית, מפהק ומגרד את צווארו בצורה שמעט הזכירה כלב. הוא חייך כשהבחין בהארי.

"בוקר טוב."

"בוקר טוב," הארי השיב, ואז שאל במהירות, "אתמול בלילה... זה באמת קרה, נכון? זה לא היה חלום?"

חיוכו של סיריוס התרחב. "אני יודע שקשה לקבל את זה. אבל ברגע שתראה אותם זה יהיה הרבה יותר קל."

הארי לא היה בטוח שהוא מוכן לזה. "הם... פה? בבית הזה?"

"כן," סיריוס השיב, וכנראה הבחין בבהלה הרגעית של הארי, כי הוא הוסיף, "אבל הם מחכים בחדר שלהם, אתה לא תהיה חייב לפגוש אותם עד שתהיה מוכן."

ההצהרה הזו הרגיעה את הארי מעט.

"כדאי שתלך לאכול משהו לפני שלא ישאר לך כלום," סיריוס אמר וקם מהמיטה, מתמתח.

"מה איתך?" הארי שאל.

"אני אצטרף. פשוט תרד עד שתגיע למטבח. ואם תראה את קריצ'ר אל תיבהל, הוא אולי מכוער אבל הוא לא מזיק."

הארי רצה לשאול מי זה בדיוק קריצ'ר, אבל סיריוס נכנס לאמבטיה לפני שהוא הספיק. לא בלי שמץ של חשש, הארי עזב את החדר (על הדלת שמול חדרו של סיריוס היה רשום: "הכניסה אסורה ללא רשותו המפורשת של רגולוס ארקטורוס בלק") וירד במדרגות הצרות. הוא הסתכל בחוסר נחת בדלתות הסגורות שמשני צידיו בעודו משתדל לא להשמיע שום קול, תוהה האם מאחורי אחת הדלתות האלה יושבים ההורים שלו, ונקרע בין הרצון לפתוח את כולן ובין פחד מתגבר מפני הפגישה הקרבה.

הוא היה במדרגות בין הקומה השלישית לשנייה כשדלת בקומה השנייה נפתחה פתאום. ליבו של הארי החסיר פעימה. הוא עצר וצפה בנערה בעלת שיער ג'ינג'י ארוך סוגרת אחריה את הדלת, והבין שזאת רק ג'יני וויזלי.

"היי, הארי," היא אמרה בחיוך, מבחינה בו עומד במדרגות.

"היי," הוא השיב בתחושת הקלה, גומע את שארית המדרגות ומצטרף אליה. היה נעים לראות פנים מוכרות.

"מתי הגעת?" ג'יני שאלה אותו.

"אתמול בלילה."

"שמענו שעשית למשרד הקסמים בית ספר," היא אמרה בחיוך שובב. "אתה חייב לספר לנו בדיוק מה קרה. טונקס רק אמרה שהסתתרת ליד הבית שלנו ולקח להם כמעט שלוש שעות למצוא אותך."

הארי חייך בסיפוק, אך אחרי פחות משנייה הוא הרגיש את החיוך נעלם מפניו.

"זה לא יהיה סיפור כל כך נחמד אחרי שיסלקו אותי מהוגוורטס."

"אל תגיד דברים כאלה," ג'יני אמרה ברצינות. "הרמיוני בדקה בחוקים של קונפדרציית הקסמים הבינלאומית, והיא אומרת שלפי החוק אסור להם לסלק אותך כי פעלת מתוך הגנה עצמית. גם דמבלדור אומר שהחוק לצידך."

"דמבלדור?" הארי חזר, זיק של זעם מתעורר בקרבו. ג'יני התחילה לרדת לכיוון המטבח והארי הלך לצידה. "אתם ראיתם אותו הקיץ?"

"טוב, כן, כמה פעמים," ג'יני אמרה כאילו זה מובן מאליו. "הוא בא כמה פעמים בשבוע לישיבות. והוא גם עשה כמה שיחות עם רון והרמיוני, לוודא שהם לא מוסרים לך מידע חסוי במכתבים שלהם."

"איזה ישיבות?" הארי שאל. הוא עדיין כעס על דמבלדור, וגם על רון והרמיוני, אבל הוא לא הרגיש בנוח לשתף את ג'יני בקיץ הנורא שעבר עליו עד כה.

"של המסדר," היא השיבה בזמן שחצו את הקומה הראשונה לכיוון המדרגות המובילות למטבח. "אתה לא יודע? חשבתי שזה הדבר הראשון שיגידו לך כשתיכנס לפה."

"לא בדיוק היה לי זמן לדבר על זה אתמול," הארי אמר.

לפי ההבעה על פניה של ג'יני הארי הבין שהיא יודעת מדוע לא היה לו זמן. האם הוא היחיד שלא ידע שהוריו בחיים? כמה זמן רון והרמיוני וסיריוס יודעים את זה בלי לספר לו?

"טוב, מסדר עוף החול הוא בעצם ארגון שנלחם- בזה- שאין- לנקוב- בשמו," ג'יני סיפרה לו כשירד בעקבותיה במדרגות האבן הצרות שהובילו אל המטבח. "לא שיש יותר מידי לחימה כרגע... הם לא עושים הרבה חוץ מלשמור עליך ולאסוף מודיעין. ההורים שלנו חברים במסדר, אז הביאו אותי ואת רון ואת התיאומים לגור פה בקיץ. קיבלנו איומים במחילה."

"איומים?" הארי הדהד בתדהמה. אפילו על זה רון לא סיפר לו.

הם נכנסו למטבח. הארי הבחין מייד בגברת וויזלי עומדת ליד הכיריים, ולאחר מכן ברון, הרמיוני והתיאומים, אלה ישבו מסביב לשולחן. הידוויג, שעמדה על ראש אחד הארונות, המתה ברכות והתעופפה ממקומה, נוחתת על כתפו של הארי. הוא ליטף אותה בהערכה, נזכר כיצד תקפה את אוכל המוות שסגר עליו ועזרה לו לברוח.

הרמיוני קפצה ממושבה, ולאחר שנייה הוא מצא את עצמו בתוך חיבוק מוחץ עצמות. הידוויג השמיעה קול עצבני והתעופפה משם.

"אנחנו כל כך מצטערים," היא אמרה מייד. "רצינו לספר לך הכל, אבל דמבלדור השביע אותנו שלא נעביר שום דבר במכתבים!"

"איזה קבלת פנים, הרמיוני," רון אמר במן צחקוק נבוך מאחוריה. "תני לו לנשום רגע."

הרמיוני שחררה את הארי והעבירה את שרוולה על פניה. הארי חש צביטה בליבו – היא מרגישה כל כך רע על שלא כתבה לו שהיא מזילה דמעות. הוא העביר ממנה את מבטו, מזכיר לעצמו שזה לא מפצה על כך.

"אבל היא צודקת, אתה יודע," רון אמר לו, טופח על כתפו. "רצינו לכתוב יותר, אתה בטח יודע את זה."

"כן," הארי אמר, משתדל לשמור על קול רגוע. הוא שמח כשגברת וויזלי האיצה בו לשבת לשולחן והניחה מולו צלחת עמוסה ביצים וטוסט.

"מה המצב, הארי?" פרד אמר לו מהעבר השני של השולחן.

"היה פה משעמם בלעדיך," ג'ורג' הוסיף בקריצה.

"סיימתם?" גברת וויזלי התנפלה עליהם פתאום. "יופי, אנחנו מנקים היום את חדר האוכל. קדימה, גם את, ג'יני."

"עוד לא אכלתי כלום!" ג'יני התמרמרה, בדרכה לקחת את הנגיסה הראשונה מהטוסט שלה.

"בסדר, אז תסיימי מהר ותבואי," גברת וויזלי פקדה וגירשה את התיאומים מחוץ לחדר. הארי הבין שהיא עושה את זה כדי להשאיר אותו לבד עם רון והרמיוני, לכן הוא שמח שלפחות ג'יני שם. הוא לא היה בטוח אם יצליח לשלוט ברגשותיו אחרי שהיא תלך.

הוא הסתכל על רון והרמיוני. הם השיבו לו מבטים מסתייגים, כאילו הם מחכים שהוא יעשה משהו. זה די עצבן אותו.

"אז... שמעת את החדשות הגדולות?" רון שאל אותו בתקווה.

"איזה חדשות?" הארי שאל במרירות.

"על ההורים שלך," רון השיב בחשש.

ליבו של הארי שוב החסיר פעימה, כאילו הוא פספס מדרגה. "אה, כן..."

"אני כל כך שמחה בשבילך, הארי," הרמיוני אמרה באושר. "מגיע לך שיקרה לך משהו טוב."

לנוכח פרצופיהם המחייכים של רון והרמיוני גם הארי חייך. כן, באמת הגיע הזמן שיקרה לו גם משהו טוב... אבל מייד קול קטן וכועס בתוכו אמר לו לא לפתח ציפיות, כי זה לא מגיע לו.

"כמה זמן אתם כבר יודעים עליהם?" הוא שאל, מעוניין לגלות כמה זמן חבריו מסתירים ממנו את החדשות המרעישות האלה.

"מאז היום שתקפו אותך," הרמיוני השיבה.

"ולא חשבתם שזה משהו שאתם צריכים לספר לי?"

רון והרמיוני החליפו מבטים שהבהירו שהם חששו שככה הוא יגיב.

"טוב, אמרנו לך, דמבלדור – "

"לא אכפת לי מדמבלדור!" הארי נכנס לדבריו של רון בקול. הרמיוני נתנה קפיצה קטנה של בהלה וג'יני הפילה את הכף שלה מרוב הפתעה, בוהה בו בעניים חומות פעורות לרווחה. "לא אכפת לי מה הוא אמר לכם! לא אכפת לי מהמסדר המטומטם הזה או מה שזה לא יהיה! זה אני – אלה החיים שלי! אתם לא יכולים – אין לכם זכות – "

הוא השתקק, לא יודע איך להביע את תחושת הבגידה שבערה בו כשחשב על כך שבזמן שהוא כמעט נכנע לסוהרסנים, רון והרמיוני ישבו בבית הזה עם ההורים שלו ובחרו – כן, הם בחרו – לא לספר לו. הוא לא ידע איך להכיל את הכעס לנוכח הידיעה שאם רק היה יודע על כך הוא לא היה הולך עם בילי, וליאופולד עוד היה בחיים...

"בבקשה אל תצעק עלינו, הארי," הרמיוני אמרה בקול סדוק, דמעות ממלאות את עיניה. "רצינו לספר לך יותר מהכל – באמת שרצינו! אבל פרופסור דמבלדור דאג שהמכתב יגיע לידיים הלא נכונות – "

"נמאס לי מהתירוץ הזה!" הארי השיב בצעקה, ולפני שהוא הבין מה קורה הכיסא שלו נפל והוא היה על רגליו. "הייתם יכולים למצוא דרך! אני הייתי מוצא דרך, אם אני הייתי במקומכם!"

רון והרמיוני נראו נכלמים. הם ידעו שהוא צודק, והוא ידע את זה.

"לפני שלוש שנים," הוא אמר לרון, זה בהה בשולחן בנחישות. "שכנעת את פרד וג'ורג' לגנוב את המכונית המעופפת של אבא שלכם כדי להציל אותי מהדרסלים. למה לא יכולת לעשות את זה שוב? אני – ממש הייתי צריך – שתהיה החבר הזה שוב..."

"אוי, הארי," הרמיוני מלמלה בעצבות.

רון הרים את עניו והסתכל עליו. הארי הרגיש את הזעם שלו שוכח מעט. כעת הוא הרגיש בעיקר בושה, על כך שהרים את קולו ועל שחשף את רגשותיו בצורה הזו, במיוחד כשג'יני שם. כולם הסתכלו עליו, והוא שנא את זה.

"אני אראה אתכם אחרי זה, טוב?" הוא אמר ביובש ויצא מהמטבח לפני שהספיקו לקרוא לו לחזור.

כל הקיץ הוא רק השתוקק לדבר שוב עם רון והרמיוני, לנסות לנחש מה וולדמורט עושה ומה משרד הקסמים מנסה לעשות כדי לעצור אותו. אבל עכשיו כשהיה איתם, הוא השתוקק להיות לבד. הוא לא רצה שהם ישאלו אותו על ההרפתקאות שלו במהלך הקיץ. הוא התבייש לספר להם מה עולל.

הוא טיפס במדרגות, חושב אולי לחפש את סיריוס. כשהגיע למדרגות המובילות אל הקומה השנייה מישהו אחר ירד במדרגות לקראתו, שורק לעצמו. הוא הרים את מבטו ונבהל. לרגע קצר מאד הוא חשב שמישהו הציב מולו מראה, אבל הוא הבין מייד שזה לא המצב. זה היה, ללא שמץ של ספק, אבא שלו.

ג'יימס פוטר. הוא נראה בדיוק כמו בראי ינפתא. הוא היה כה זהה להשתקפות שהארי ראה בשנתו הראשונה, שהוא תהה אולי זה באמת רק תעתוע. אולי, כמו ההד שיצא משרביטו של וולדמורט ביוני, הוא רק הגיע לרגע להגיד להארי מילה טובה והוא כבר יעלם.

אבל הוא לא נעלם. הוא המשיך לחסום את המדרגות, תוך שהוא מסתכל בהארי בעניין לא מרוסן שגבל בהלם מוחלט, שבכל זאת היה כעין וכאפס לעומת מה שהארי חש באותו הרגע. הוא היה גבוה, גבוה מהארי בהרבה, אך מלבד זאת הם היו דומים להפליא, כמו שכולם אמרו. הם היו דומים בכל מלבד העניים – העניים של אביו היו כהות, חמות, ומלאות חיים.

הוא ניסה לומר משהו, אבל לא ממש הצליח להרכיב משפט ברור. זה, יותר מכל דבר אחר, הדגיש את המוחשיות שלו.

"היי," הוא אמר לבסוף. "אני לא בטוח מה מישהו צריך לומר לבן שלו כשהוא פוגש אותו בפעם הראשונה... כלומר, אני מניח שזאת לא ממש הפעם הראשונה, אבל בפעם הקודמת היית די... ועכשיו אתה... זה."

הארי לא היה בטוח האם זה צריך להעליב אותו שהאיש (אבא שלו) מתאר אותו כ"זה". עדיין נותרו בו שאריות של זעם מהשיחה עם רון והרמיוני, אבל הוא התקשה לממש אותם כשאביו מסתכל עליו ככה, כאילו הוא איזה יצירה נפלאה. זה בעיקר הפחיד אותו.

הוא הסתובב במקומו – הוא לא יכול היה להישאר שם – אבל הוא גילה שאת דרכו חוסם גמדון הבית הזקן והמכוער ביותר שהוא ראה מימיו. עורו האפרפר היה רפוי ומקומט, עניו הגדולות היו שטופות דם וחסרות מנוח, ושיערות לבנות צמחו בגדילים מתוך אוזניו העצומות.

בהתחלה נראה שהגמדון לא מבחין בהארי כלל בעודו מדדה לאורך המסדרון וממלמל לעצמו. רק כשהוא גילה שהוא חוסם את דרכו הוא הרים אליו את מבטו ובחן אותו בסקרנות מעורבת בדחייה.

"עוד אחד מהילדימים המגעילימים," הוא מלמל בקול צרוד וחורקני, אך לא היה ברור אל מי הוא מדבר. "קריצ'ר לא ראה אותו אף פעם... אבל קריצ'ר יודע מי הוא. כן- כן, קריצ'ר רואה את הצלקת..."

הארי מיהר לסרק את שיערו כך שיסתיר את הצלקת שלו טוב יותר. קריצ'ר המשיך לדבר בקול נמוך, כל כך שקט שהארי בקושי הצליח לשמוע מה הוא אומר.

"אומרים שהילד הביס את אדון האופל. קריצ'ר לא יודע אם זה נכון. הוא רק חצוי דם נאלח. אבל האדונימים לוחשימים... האדונימים יודעים, הם אומרימים – יש בתוכו כוח גדול- גדול, גדול יותר מהכוח של אדון האופל..."

"מה אמרת?" אביו של הארי אמר בקול.

קריצ'ר קפץ בבהלה. עניו התמקדו בג'יימס, ואז, כאילו כלום לא קרה, הוא קד לו קידה עמוקה.

"קריצ'ר לא הבחין באדונילי," הוא אמר בקול מתרפס. הארי היה בהלם.

"מספיק עם ההצגות," ג'יימס אמר בחדות. "המשפט האחרון שאמרת – תגיד אותו שוב."

"קריצ'ר לא אמר כלום, קריצ'ר רק מנקה," גמדון הבית אמר בתמימות, ואז מלמל בשנאה, "בוגד בדם מצחין, חלוק- מחלק לקריצ'ר פקודות. איך שגברתילי מקללת אותו, בגללו הבן שלה עזב אותה. בושה- בושה. הוא ואשתו הבוצדמית מטנפימים את הבית של גברתילי – "

"מתחילות להימאס עלי השטויות שלך, קריצ'ר," ג'יימס נכנס לדבריו בטון מאיים. "תסתלק מפה, לפני שאני אעשה משהו שאני אתחרט עליו."

קריצ'ר קד קידה עמוקה, ותוך שהוא מקלל את אביו של הארי בשלל קללות צבעוניות כמותן הוא עוד לא שמע, חזר כלאומת שבא.

"הוא מדבר הרבה שטויות," ג'יימס אמר להארי במן התנצלות. "אני מניח שלא צריך לקחת אותו ברצינות. אבל בפעם הבאה שהוא יקרא ללילי בוצדמית הוא יצטער שהראש שלו לא תלוי ליד זה של אימא שלו..." הוא קלט שהארי בוהה בו וחיכך בגרונו. "אני צוחק, כמובן. אני לא באמת... טוב, אתה מבין מה אני אומר, נכון?"

הארי עדיין לא דיבר. אבא שלו התחיל להיראות מודאג.

"אתה... יודע לדבר, נכון?"

הארי הרגיש שהדם עולה לפניו. "אתה יודע לשתוק?"

ג'יימס פלט צחקוק עצבני. הארי התחרט מייד על ההתפרצות שלו, פניו בוערות בכעס ובושה. הוא פגש את אבא שלו לפני פחות מחמש דקות והוא כבר מתחצף אליו. מה לא בסדר איתו?

"סליחה," הוא מלמל. הוא רצה להשפיל את מבטו אבל הוא היה מסוקרן ומפוחד לראות מה תהיה תגובתו של אביו. הוא בעצם אף פעם לא עצר לחשוב, לו היו לו הורים, איך הוא היה צריך להתייחס אליהם... הוא תיאר לעצמו שהוא עומד ללמוד.

"זה בסדר. זה נכון שאני מדבר קצת יותר מידי לפעמים," אבא שלו אמר, ומשום מה לא נראה כועס בכלל. "האמת היא שאני לא ממש יודע איך אני צריך להתנהג. אבל זה בטח עוד יותר מוזר בשבילך, עם זה שחשבת שאנחנו מתים וכל זה..."

הארי שוב לא הצליח לגרום לפה שלו לבטא את המילים שעברו בראשו.

"בכל מקרה, מה אתה עושה עכשיו?"

השאלה הספונטנית תפסה את הארי לא מוכן. הוא משך בכתפיו.

"כדאי לך לבוא לראות את לילי. היא מחכה בסבלנות, אבל היא כבר לא יכולה לחכות לראות אותך."

ביטנו של הארי התהפכה. הוא לא היה בטוח שהוא מוכן לזה, אבל הוא חשב שאולי עדיף פשוט לסיים עם זה וזהו, ואולי ככה כל העניין יפסיק להטריד אותו כל כך. הוא הנהן בחוסר ביטחון.

אביו חייך אליו חיוך רחב. פתאום הארי הבין שהם פחות דומים ממה שהוא חשב – הוא אף פעם לא הצליח לחייך כזה חיוך רחב וחסר דאגות. הוא טיפס בעקבותיו במעלה המדרגות, ליבו פועם בחוזקה בבסיס גרונו ומקשה עליו לנשום. הוא לא הצליח להוציא מראשו את המילים האחרונות של אימא שלו – או המילים שהוא חשב שהיו המילים האחרונות שלה – אותם הוא שמע בכל פעם שהסוהרסנים התקרבו.

הם נעצרו מול אחת הדלתות מולן הארי חלף קודם לכן. אביו סימן לו לחכות מחוץ לטווח ראייה ופתח את הדלת.

ליבו של הארי החסיר פעימה כשקול נשי נשמע מתוך החדר, "אני מסובבת את הגב לשנייה ואתה נעלם? אנחנו אמורים לחכות פה, ג'יימס."

"אני יודע. לא יכולתי להתאפק," ג'יימס השיב, מחייך חיוך מקסים. "בכל אופן, יש לי הפתעה בשבילך."

הוא זז הצידה וסימן להארי להיכנס. הארי השתהה למשך כמה שניות, תוהה אולי כדאי לו להסתובב ולברוח, אך לבסוף עשה את הצעד והתייצב במפתן הדלת.

המחשבה הראשונה שחלפה בראשו הייתה שהיא האישה היפה ביותר שהוא ראה מימיו. הוא כבר ראה אותה בעבר, בראי ינפתא ובאלבום התמונות של האגריד ובבית הקברות ביוני – אבל כל אלה היו כמו השתקפויות, לא מצליחות לתפוס את האור שהיא הקרינה סביבה.

ברגע שהבחינה בו היא שמטה את סלסלת הכביסה שנשאה בזרועותיה וידיה עלו לכיוון פניה, כאילו כדי לבלום צעקה, אבל שום קול לא בקע מפיה. עיניה נצצו באור הבוקר החזק שהציף את החדר, ולנגד עניו של הארי זוג דמעות צלולות זלגו במורד פניה. הוא הרגיש כאילו מישהו נועץ סכין בבטנו ומסובב אותה באכזריות. הוא רצה להגיד לה שלא תבכה, אבל הוא שוב איבד את קולו.

היא עשתה צעד מהוסס לעברו, כאילו פחדה שאם תעשה תנועה פתאומית הוא יברח. הוא סגר את המרחק ביניהם, לא בלי חשש, והיא חיבקה אותו בכוח. האור שבקע מהחלון שמאחוריה סנוור אותו, אז הוא עצם את עניו בכוח, השעין את פניו כנגד כתפה – הוא היה כמעט בגובה שלה – וניסה לנשום.

אם עד אותו הרגע היה לו ספק באשר לזהותם של הוריו, הספק הזה התמוסס באותו הרגע. משהו בריח שלה היה כל כך מוכר ומנחם שלא היה לו ספק שזה הריח שניחם אותו כשהיה תינוק – הריח של אימא שלו.

עניו צרבו, אז הוא עצם אותן חזק יותר. פתאום הוא הבין שהוא לא מחבק אותה בחזרה, אז הוא כרך את זרועותיו סביבה, בעדינות רבה. היא השמיעה קול שנע בין אושר לכאב.

"הארי שלי," היא לחשה, כך שרק הוא היה מסוגל לשמוע אותה. ליבו התכווץ בכאב, אבל איך שהוא, זה היה כאב טוב. "בבקשה, תסלח לי..."

"אל – " הוא רצה להגיד לה שהיא לא צריכה לבקש ממנו סליחה, אבל קולו נשבר. הוא לא ידע מה לומר. הוא בכלל לא היה בטוח שהוא צריך לדבר; הוא פחד שאם ינסה, האשליה תתנפץ והוא יבין שזה בעצם רק חלום.

אחרי זמן ארוך היא שחררה אותו. היא בחנה אותו מכף רגל ועד ראש וחייכה, מוחה את פניה הרטובות מדמעות. זה היה נכון, באמת היו להם את אותן העניים. הארי רק הצטער שלא טרח ללבוש בגדים נקיים לפני הפגישה, ושדחה את התספורת לה היה זקוק באופן כה נואש.

בעלה ניגש אליה ונתן לה חצי חיבוק. גם הוא נראה מאושר מאד, אפילו שלא בכה. סיריוס צדק – לראות אותם, לעמוד מולם ולדבר איתם עזר לו לעשות את הצעד האחרון ולקבל את העובדה שהם באמת שם. ההורים שלו.

רואה את שניהם כך ביחד, הוא היה מוכרח לשאול, "אתם באמת הייתם שם, בבית הקברות? ראיתם הכל?"

"כן," אביו השיב. "למרות שאני עדיין לא מבין איך זה קרה. אבל היינו שם – היית מאד אמיץ."

הארי לא אהב שמהללים את ההרפתקאות שלו, במיוחד כשהוא נחלץ מהן רק בעזרתם של אחרים או במזל, אבל המחמאה הזו חיממה אותו מבפנים. גם העובדה שהוא כבר לא היה היחיד שהיה עד לחזרתו של וולדמורט עזרה לו להרגיש טוב יותר, כאילו עד עכשיו הוא ריחף בחלל בחוסר אונים, ועכשיו רגליו נגעו באדמה יציבה.

אימו סיימה לייבש את עיניה, וכעת הסתכלה לכיוון מרפקו השמאלי של הארי. הוא פנה לראות על מה היא מסתכלת, ונוכח לגלות שיש להם קהל.

ברגע שהבחין בה הוא ידע מי היא. ביטנו התהפכה. זה לא היה צריך להפתיע אותו, ובכל זאת ההפתעה הייתה לא נעימה.

היא נראתה קטנה מאד, עם שיער שחור אסוף בזנב סוס (לא היה קשה לדמיין שכך היה נראה שיערו של הארי אם היה לו שיער ארוך), עניים כהות ופנים מנומשות. היא הסתכלה עליו בסקרנות גדולה מעורבת בחשש, אבל הוא הסיט ממנה את מבטו, מרגיש משקל חדש מכביד על חזהו.

הוא הבין שהוריו חיו חיים אחרים במשך כל השנים האלה, אבל משום מה הוא לא חשב שהם יביאו עוד ילדים. אבל הינה, היא פה מולו. הוא הרגיש כעס פתאומי כלפי סיריוס על שלא סיפר לו עליה, ועל שלא נתן לו זמן להתכונן לפגישה הלא- נעימה הזו.

"זו אמילי," אימו של הארי אמרה. "סיריוס בטח סיפר לך."

"כן," הארי שיקר, לא מעוניין לחשוף כמה לא נוח לו עם התפנית החדשה והמפתיעה הזו.

אמילי חייכה אליו חיוך רחב, שהיה דומה מאד לחיוך של אבא שלו – אבא שלהם – ומשום מה זה עצבן אותו. לה קל לחייך, הוא חשב לעצמו – היא גדלה עם ההורים שלהם, שאהבו וטיפחו אותה, בעוד הארי נזרק אל מפתן הדלת של הדרסלים.

כנראה שהוא לא הצליח להסתיר את העצבנות שלו היטב, כי החיוך נמחק מפניה והיא נראתה פחות בטוחה בעצמה.

"מה דעתכם על תה?" לילי אמרה פתאום, בעליזות מעט מוגזמת. היא זימנה מגש תה עמוס בעוגיות ובקנקן תה (הארי תהה האם היא הכינה את כל זה מראש לכבודו) וכיוונה אותו אל השולחן שליד המיטה. אביו של הארי הזיז מסגרת שנחה עליו כדי לפנות מקום, והארי הבחין שזו התמונה של הוריו שהוא השאיר בבית הישן של אביו.

"אני מאמין שזה שלך," אביו אמר בעודו מוסר לו את התמונה.

הארי הודה לו חלושות ולקח אותה, מסתכל בהוריו הצעירים צוחקים בשלג. זה הרגיש מוזר להיזכר בנחמה שהתמונה הזו סיפקה לו, בזמנים בהם לא היה לו מושג שיום אחד הוא יפגוש אותם פנים אל פנים.

כשהרים את מבטו גילה שאביו מסתכל עליו במבט מוזר. מבין שהוא נתפס, ג'יימס חייך אליו. לפתע הארי הבין שאם הייתה ברשותו התמונה הזו, זה אומר שהוא היה בבית משפחת פוטר, וייתכן שפספס את הארי בדקות ספורות. אם הוא רק היה מגיע לשם מעט קודם לכן, ייתכן שליאופולד עוד היה בחיים היום?

הארי התיישב בכורסא שעמדה ליד המיטה, ואביו ואמילי ישבו על המיטה. אימא שלו זימנה לעצמה כורסא נוספת ואז פנתה לנצח על הקנקן שמזג את תכולתו לארבעה ספלים.

הארי השתוקק, ובאותו הזמן פחד מאד, לשאול את אביו על ליאופולד. כאילו הוא קרא את מחשבותיו, ג'יימס שבר את השתיקה ואמר פתאום, "דוד ליאו שיבח אותך, הוא אמר שאתה דומה לאבא שלי. אני חושב שזאת המחמאה הכי גדולה שהוא אי פעם חילק למישהו. הוא העריץ את אבא שלי."

הארי השפיל את מבטו אל ספל התה המהביל שבידיו. הוא ידע שהעובדה שליאופולד חשב עליו דברים טובים אמורה לגרום לו להרגיש מרוצה, אבל זה רק גרם לו להרגיש יותר רע עם עצמו.

"סיריוס מספר לי שאתה מרגיש רע בגלל מה שקרה לו," אביו אמר בשלווה.

"מרגיש רע?" הארי חזר, כעסו נדלק בלי אזהרה. "בגללי הוא מת, אז כן, אני מרגיש די רע."

הוא הבין שהגזים בתגובתו, אז כדי להתחמק מהמבטים שלהם הוא לקח לגימה מהתה ונכווה בלשונו.

"זאת לא הייתה אשמתך, הארי," אימו אמרה לו בקול רך, אבל זה רק הפך את האשמה שלו לצורבת ונוראית יותר.

"זאת כן," הוא אמר, הפעם משתדל לרסן את עצמו. "אני מצטער, אבל זאת כן הייתה אשמתי. אוכלי המוות באו בשבילי, ואני ברחתי והשארתי אותו מאחור."

שתיקה מעיקה השתררה בסיום דבריו. הארי המשיך לבהות בספל שלו, מתחרט על כך שדיבר. הוא פגש את ההורים שלו לפני פחות מעשר דקות והוא כבר מעכיר את האווירה ביניהם.

"אמילי, אולי תרדי למטבח להביא עוד עוגיות?" אביו אמר פתאום. צלחת העוגיות עוד הייתה מלאה.

"אתם מגרשים אותי?" אמילי התמרמרה. הארי חש דקירה של חוסר חיבה כלפיה – היא צריכה להיות שמחה שההורים שלהם מגוננים עליה.

"רק לכמה דקות," לילי אמרה.

אמילי הזעיפה פנים ויצאה מהחדר. אחרי כמה שניות של שתיקה אביו של הארי דיבר.

"אני יודע דבר או שניים על אשמה," הוא אמר ברצינות לא צפויה. "דוד ליאו בטח סיפר לך. אז אני מדבר מניסיון כשאני אומר לך שאין טעם להאשים את עצמך. זה לא יחזיר אותו."

"אז מה, אני פשוט צריך לשכוח מזה?" הארי השיב בעצבנות, ומייד השפיל שוב את מבטו וקילל את עצמו על שהוא הורס את האיחוד הזה, שאמור להיות הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. "אני מצטער."

"אל תצטער," אביו אמר מייד. בזוית עינו הארי הבחין בו עושה תנועה מוזרה ומהוססת, שבסופה הוא רכן והניח את ידו על כתפו של הארי. הוא נמתח תחת המגע; הוא היה חזק ומנחם, ובו בזמן גרם לו להרגיש מעט מאוים. "אתה לא... כלומר, זה בסדר. זה בסדר להתאבל – מגיע לדוד ליאו שנתאבל עליו. אבל אתה לא יכול לתת לזה לכלות אותך. אתה חייב ללמוד ממה שקרה ולהמשיך הלאה, אפילו שזה כואב... אתה מבין?"

השאלה האחרונה נשאלה בזהירות מוגזמת שהרגיזה את הארי וגרמה לו להרגיש קטן, כאילו אביו עדיין לא הפנים שהוא כבר לא תינוק, אלא נער מתבגר שמסוגל לחוש רגשות מורכבים.

הוא רצה לדרוש לדעת האם אביו לא מרגיש אשם על מה שקרה לאביו, סבו של הארי – האם הוא לא מרגיש אשם על מה שקרה לסיריוס, על החיים שהארי עצמו היה צריך לחיות – "הוא גם אשם במה שקרה לך ולאימא שלך. באותה מידה הוא היה יכול לכוון אליה את הקללה ההורגת בעצמו, והוא זה שהרס את החיים שלך לפני שהם אפילו התחילו..." –

אבל הוא השקיט את הסקרנות המחליאה הזו. הוא לא רצה לחשוב על כל זה, לא עכשיו. לכן הוא רק הנהן לעבר ספל התה שלו, אומר לעצמו שיעשה מאמץ לשקול את עצתו של אביו ברצינות, ואז הרים את מבטו והסתכל בהוריו כדי לוודא שהם עוד שם, ושההתנהגות שלו לא הבריחה אותם. הם עדיין ישבו שם, מחייכים אליו, ואימו ליטפה את גבו בתנועה קצרה ומנחמת. הוא מייד הרגיש רגוע יותר.

הוא קיווה מאד שאחד מהם יאמר משהו, אבל הם רק שתקו והמשיכו להסתכל עליו, כאילו הוא תופעה מיוחדת ויפה שלא דורשת הסבר. זה הביך אותו, והוא השתוקק לדבר על משהו כדי לשבור את השתיקה הזו. הוא רצה לשאול אותם מיליון שאלות, אבל כולן התערבבו בראשו והוא לא הצליח לנסח אפילו שאלה אחת.

"אז... איפה אתם גרים?" הוא הצליח לשאול לבסוף, בצורה מעוררת רחמים למדי.

"עוד לא הספקנו למצוא מקום," אימו אמרה מהר, כאילו הוא העיר אותה מחלום בהקיץ. "בינתיים אנחנו מתארחים אצל סיריוס. אני מקווה שאנחנו לא מנצלים את הכנסת האורחים שלו יותר מידי..."

"לא אכפת לו, את יודעת את זה," בעלה אמר לה, לוקח עוגיה מהמגש. אם הניאום הטעון שנתן להארי כמה דקות קודם לכן עוד האיב עליו, הוא הסתיר זאת היטב. "חוץ מזה שזה לא כאילו אנחנו יכולים לצאת לחפש בתים, אנשים יחשבו שהמתים קמים לתחייה. אני חושב שנצטרך לחכות כמה שבועות אחרי שנפרסם את זה."

"אתם עומדים לספר לעולם הקוסמים שאתם בחיים?" הארי שאל בחוסר וודאות.

"ברור," אביו השיב כלאחר יד, טובל את העוגיה בתה. "אנשים צריכים לדעת את האמת. הם צריכים לדעת שוולדמורט חזר, ושסיריוס חף מפשע."

לילי נראתה כאילו היא רוצה לומר משהו שיפגע בתקוותיו, אבל לבסוף בחרה לשמור על שתיקה. היא קלטה את הארי מסתכל עליה וחייכה אליו. הוא חשב שהוא יודע מה היא חושבת – למה שאנשים יאמינו להם שהם חזו בחזרתו של וולדמורט? למה שמישהו בכלל יאמין שהם באמת לילי וג'יימס פוטר?

"ו... אתם חברים במסדר וכל זה?"

"היינו בין החברים הראשונים," אימו של הארי סיפרה לו. "דמבלדור גייס אותנו מייד כשסיימנו את הלימודים, יחד עם רמוס וסיריוס ו..." הוא ידע שהיא רוצה לציין את שמו של זנב תולע, אבל נמנעה לאחר מבט חטוף בבעלה. הוא לא נראה כאילו הנושא מפריע לו, אבל לילי כנראה הייתה מסוגלת לראות משהו שהארי לא יכול היה לראות.

"בגלל זה וולדמורט רדף אחריכם אז?" הארי שאל, "בגלל שהייתם במסדר של דמבלדור?"

הוא ציפה לתשובה פשוטה של כן או לא, אבל נראה שהתשובה הייתה מסובכת יותר, כי הוריו החליפו מבטים הרי משמעות. אביו פתח את פיו, אבל לילי נכנסה לדבריו ואמרה, "כן. חיבלנו בהרבה מהתוכניות שלו כחברי מסדר, והוא חיפש נקמה."

הארי הסתכל לעבר אביו, זה לגם מהתה שלו בשלווה גמורה. אבל הוא לא הצליח להערים על הארי – הוא כבר הבין שיש משהו שהם לא מספרים לו.

הוא בדיוק הרהר בשאלה האם זה יהיה חצוף מידי לנסות לחלוב מהם עוד מידע בנושא, כשאמילי חזרה עם צלחת עוגיות. ג'יימס ניצל את כניסתה כדי להתחיל לדבר עם הארי על קווידיץ'. לא נראה שלילי מתעניינת בקווידיץ' בשום צורה, אבל היא עדיין הקשיבה לשיחה בחיוך שלו ומאושר.

"אני אהיה רודפת, כמו אבא," אמילי סיפרה להארי.

"את הולכת להוגוורטס?" הוא שאל בחוסר וודאות, ורק אחרי זה הבין כמה מטומטם הוא נשמע.

"אני מתחילה השנה," היא השיבה בהתרגשות.

הארי חשב על הקיץ שלו אצל הדרסלים לפני שנתו הראשונה בהוגוורטס, על הציפייה המתוחה וההתרגשות לנוכח הידעה שהוא הולך לבית ספר של קוסמים, ושהוא לא יצטרך לראות את דודיו במשך שנה שלמה. אך מייד המחשבה על השימוע שלו צפה בתוך הזיכרון הנעים, נועצת את שיניה האכזריות במעט התקווה שהייתה לו לקראת החזרה המיוחלת לבית הספר.

אימו, שככל הנראה נחנה ביכולת לקרוא את מחשבותיו, הניחה יד מנחמת על גבו ואמרה, "גם אתה תחזור להוגוורטס. אל תדאג בקשר לשימוע, אין להם באמת את הסמכות לסלק אותך."

"זה נכון," אביו הוסיף. "ואנחנו נהיה איתך שם."

המחשבה הזו עודדה את הארי לאין שיעור. עכשיו היו לו הורים שיעמדו לצידו ויתמכו בו ברגעים קשים – וזה בעצם כל מה שהוא אי פעם רצה. וגם אם יקרה והוא יסולק, הוא לא יצטרך לחזור אל הדרסלים. הוא יוכל לחיות איתם, במקום בו הוא רצוי ונאהב.

אמילי המשיכה לתחקר את אבא שלהם בקשר לקווידיץ'. אימו צחקה מדבר מה שנאמר. הארי לא הקשיב, תחושת אושר מציפה את כל כולו כמו נוזל זהוב ומתוק. הוא לא חולם, הוא הזכיר לעצמו – הוא יושב שם עם המשפחה שלו, המשפחה שלו, והם כולם בריאים ושלמים ואמיתיים.

אפילו חוסר החיבה הראשוני שלו כלפי אמילי התחיל להתמוסס. הוא הרי תמיד חלם שיהיו לו אח או אחות, מלבד זאת שזו לא הייתה אשמתה שהיא נולדה אחריו. הוא הבין שאם הוא יתייחס אליה בצורה מגעילה רק בגלל שהייתה צעירה ממנו הוא לא יהיה טוב יותר מסנייפ, ששנא אותו רק בגלל שהוא היה הבן של אביו.

לכן הוא בחר לא לחשוב על הדרסלים או על החיים שמשפחתו חיה בלעדיו, לא על וולדמורט ולא על השימוע – באותו הרגע הוא החליט פשוט להיות מאושר.

הפרק הקודם		הפרק הבא