פלאות הקסם היהודי

בס"ד

אז למה "נבואת" ו"פלאות" פחות טובים משאר הפאנפיקים בסדרה?
לדעתי זה כי אני כותב אותם בפחות חשק מהפאנפיקים הקודמים. תבינו, את "סוד" כתבתי בשמחה. היה לי סיפור לספר, היו דמויות שעברו תהליך, היה עולם שהמצאתי ורציתי להציג. הייתה עלילה, סיבוך, התחלה, אמצע וסוף, דמויות עם עולם פנימי ותמה שלמה. "סוד הקסם היהודי" ישב לי בראש בשלמותו ורק חיכה להיכתב. אבל בזמן שכתבתי אותו, התחיל להתבשל לי בראש סיפור נוסף - "כוח הקסם היהודי". המטרה שלו הייתה לענות על כל השאלות שנפתחו ב"סוד", כמו מה קרה לגולדי ולאילון או מה מקור הכוח ומה הנזקים שהוא גורם (=מה שקרה לעומר ורומי ומה שחיליק עשה). אחרי שהבהרתי את כל זה ב"כוח", העברתי את כל מה שרציתי להעביר ואמרתי את כל מה שהיה לי לומר מהבחינה הזאת. אבל עדיין רציתי להביא את הדמויות לסוף הראוי להן, הרי אני לא יכול להשאיר ככה את עומר ורומי, וזו הסיבה ש"פלאות הקסם היהודי" קיים. אני גם לא יכול להשאיר את גורלו של אילון בחוסר ודאות כזה, ולכן אני כותב את "נבואת הקסם היהודי" - להביא את כל הדמויות שהסיפור שלהן לא פתור לשלווה, כשאני יודע שכל דמות הגיעה למקום הראוי לה. אצל חלקן זה מובן מאליו, כמו מה שקורה להילל ואיילת - הזוגיות שלהם מלבלבת והם חיים להם בשלווה. אבל אצל רוב הדמויות זה יותר מאתגר להבין לאן הן הגיעו, כמו דמותו של אילון, ולכן יש את כל העלילה עם מוחמד שמחפש אותו. אתם, הקוראים, מחפשים את אילון ביחד עם מוחמד. כל הקטע עם גל ואחינועם והנבואה וכל זה, מבחינתי זה רעש רקע שנועד לפתור את הסיפור של דמויות אחרות (שהן לא אילון ומוחמד, תגלו עוד מעט מי אלה), ולכן אני כותב את זה בחוסר חשק. כאן, ב"פלאות", אני רץ לפתור את הסיפור של עומר ובין היתר מנסה להכניס כמה שיותר מהעולם הזה שהמצאתי ושקיים במיתולוגיה היהודית. בסופו של דבר, שני הפאנפיקים האלה יוצאים מאוד מבולגנים, וקצת חבל לי שככה סדרת "הקסם היהודי" הולכת להיגמר, אבל אני מקווה שהסוף יהיה שווה את זה. וגם אם לא, תמיד תוכלו לשכוח מ"פלאות" ו"נבואת", ואולי אפילו מ"כוח", ולהישאר רק עם "סוד" האהובה.

טוב, חפרתי המון. אני מקווה שלא ביאסתי אתכם, אז אני אנחם אתכם בפרט טריוויה: המנון עפלי"ם, כפי שהוא מופיע ב"סוד", נכתב בהתאם ללחן קיים – הלחן של הקינה לתשעה באב "אלי ציון ועריה". תנסו בעצמכם.

קריאה מהנה, ואל תשכחו להגיב! כחלק ממגמת ה"בואו נסים כבר את הפאנפיקים האלה" פשוט דחסתי הרבה מאוד לפרק הזה והרצתי אותו. אם הייתי קם במצב רוח אחר, כנראה שכל מה שהיה קורה פה היה לוקח שלושה-ארבעה פרקים.

אגב, בדיעבד, אחרי שכתבתי עוד שני פרקים ופרסמתי אותם, גיליתי שזה הפרק ה100 של כל הסדרה. מזל טוב! וזה, כמובן, כשמורידים את כל מה שאין בו עלילה, כמו כל מיני פרקים עם הודעות על פאנפיקים חדשים בסדרה או על זה ששמעון פרס מת.

יאללה פרק!!!

"אני מניח שבחושך השיקוי הזה נראה יפה יותר," דראקו אמר, "בדרך כלל שיקויים כאלה נראים טוב בחושך."

הוא הושיט לעומר בקבוקון שהכיל בתוכו נוזל כחלחל שיותר האפיל מהאיר והשרה אווירה של מוות. שיקוי אנקה, אותו רקח עומר מוקדם יותר.

"אז אתה אומר שאתה תצא מזה בשלום? אתה בטוח?" שאל דראקו, "שלא ימצאו ילד מת אצלי בבית."

"כן, ותודה על הכל, על זה שאתה נותן לי להישאר פה," ענה עומר. הוא שכב על מיטה בחדר האורחים של דראקו באחוזה שלו, שהייתה ריקה. סקורפיוס לא היה בסביבה.

"טוב, לא יודע למה אני מסכים לזה," דראקו העיר, "פשוט... תיזהר."

עומר הרים את הבקבוקון. "לחיים," הוא אמר, וגמע הכל בלגימה אחת.

מאז ומתמיד שאל את עצמו עומר איזה טעם יש לשיקוי אנקה ואיך זה מרגיש למות. טוב, עומר לא הלך למות אלא רק להגיע למקום בו נמצאת חסידה בת אפריים... איך שהיא לא נראית. לשיקוי היה טעם מר ובָּסיסי, כמו הריח שתמיד היה לארונית שלו בעפלי"ם. הוא בלע את השיקוי ונאנק.

"אולי בגלל זה קוראים לו שיקוי אנקה," העיר דראקו שצפה בו בעיון.

קרני שמש של אחר הצהריים עברו בין צמרות העצים הצפופות ופגעו בעפעפיו העצומים של עומר. שדה הראייה שלו הוצף באור אדמדם מעצבן והוא כיסה את עיניו העצומות עם ידו. אבל ברגע שהרים אותה הוא הרגיש עפר נופל ממנה היישר על פניו ולתוך פיו. הוא הזדקף במהירות משכיבה לישיבה וירק את כל החול שנכנס, ובאותו הרגע השמש כבר לא סינוורה אותו, הרי פניו כבר לא פנו מעלה. בשלב זה עומר הבין שהוא עוצם עיניים מהרגע הראשון ולכן הוא פתח אותם וראה מתחתיו אדמה חומה וכהה מלאה במחטי אורן.

עומר נעמד בחשש. איפה הוא? איך הוא הגיע לכאן? הוא אימץ את מוחו כדי להיזכר באירועים שהביאו אותו למקום הזה, אבל הזכרונות שלו היו ערבוביה של צבעים, דמויות, מקומות ומעשים. "וואו!" הוא צעק והבחין בבגד אותו הוא לובש. זו הייתה מעין גלבייה בצבע קש. הוא בחן את הסביבה שלו. זה היה נראה כמו יער, אבל לא יער כמו שעומר ראה בדרום אמריקה אלא יער ישראלי, עם עצי אורן גבוהים ומפוזרים ללא סדר. משום מה היער היה על צלע הר כלשהו.

"מה זה? איפה אני?" הוא צעק והסתובב כה וכה.

"שלום עומר," אמר קול נשי נעים.

"שלום לך בחזרה, הראי את עצמך!" עומר צעק, ואז היא הראתה את עצמה. הוא ראה כמה מטרים לפניו שולחן משרדי עמוס בניירת, ומאחוריו כיסא מנהלים עליו ישבה אישה.

"את זו שדיברת?" הוא שאל אותה.

"אני ולא אחרת," היא ענתה.

"מי את?" הוא שאל.

"באמת, עומר, ציפיתי שתזהה אותי," היא זייפה עלבון.

"כרגע אני מנסה להבין איפה אני ואיך הגעתי הנה," הוא ענה.

"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" היא שאלה בשעשוע.

עומר אימץ את מוחו. ככל שניסה להיזכר, הזיכרון חמק ממנו כמו חלום לאחר התעוררות. הוא חש שכל זיכרון בו הוא מנסה להיזכר בורח ככה.

"בוא תחשוב איתי," היא אמרה לאט, "איזו אישה יכולה לגור עם המשרד שלה באמצע יער? איפה רואים דברים סוריאליסטיים כאלה?"

"ב... במסדרון הצדדי?" ניחש עומר.

"תשובה נכונה!" הריעה האישה, "ואיך מגיעים למסדרון הצדדי?"

"דרך הפרגוד? לא, אם לוקחים אותך לשם?" ניסה עומר.

"גם, אבל אתה שתית שיקוי אנקה," היא אמרה ובאותו הרגע הכל חזר אליו.

"את חסידה בת אפריים!" הוא אמר, "ואת מהגדה השנייה של נהר הסמבטיון!"

"אתה עומר לוי, ואני לא מבינה למה שתית את השיקוי. הרי יש לך יותר מהכוח היהודי."

"מה זאת אומרת יותר מהכוח היהודי?" הוא שאל בהפתעה.

"נכון הכוח היהודי שהגיע מהמקור שלו? אז אתה גם קשור למקור הכוח. לא יודעת אם במישרין או בעקיפין, אבל יש לך יותר מהכוח מאשר הכוח עצמו. מה שמביא אותך לבעיה, הרי את הכוח לא תוכל לקבל כשתחזור, ולכן אנחנו לא מציעים לך חיי גן עדן. אנחנו פשוט נחזיר אותך לחיות."

"לא!" הוא קרא.

חסידה בת אפריים הרימה גבה. "אתה לא רוצה לחיות?" היא שאלה.

"אני רוצה, אבל אני רוצה להישאר פה," ענה עומר, "אני רוצה להגיע למקום משכנם של עשרת השבטים! זהו, עכשיו אני בטוח!"

 "בטוח?"

"כלומר, עכשיו אני זוכר מה רציתי לעשות!"

חסידה בת אפריים נאנחה. "טוב, אז לך," היא אמרה.

"איך אני מגיע לשם?" הוא שאל.

חסידה המשיכה להביט בו. "אתה לא יודע איך לצאת מכאן?"

"בפעם היחידה שהייתי כאן, הייתי בגדה השנייה של הסמבטיון. את היער שלך ראיתי במרחק, אבל אני לא באמת יודע איך מגיעים מכאן למקום משכנם של עשרת השבטים."

חסידה נאנחה. "טוב, אני אראה לך את הדרך, אם כי אני לא... לא אוהבת אותה במיוחד."

"את מה, את הדרך החוצה מהיער?" התפלא עומר, "את מעדיפה להישאר ביער כל הזמן?"

"או להישאר ביער או להיות מחוצה לו, לא לעבור ביניהם," היא הודתה, "בוא איתי."

חסידה קמה ממקומה והתחילה ללכת, ועומר הלך אחריה. הם לא הלכו בשביל מסודר, ונראה היה שחסידה יודעת בדיוק לאן היא הולכת, גם אם לא היה משהו שסייע להבין לאיזה כיוון הם הלכו. בעיניו של עומר, הכל נראה אותו הדבר.

"שלום," נשמע קול מרוחק, קולה של חסידה, ועומר נבהל ונעצר.

"מה זה?" הוא שאל.

"אה, כנראה מישהו שתה את שיקוי האנקה, ועכשיו הוא פוגש אותי," הסיקה חסידה.

"אבל את פה, איך את יכולה להיות גם שם?" הוא שאל.

"אני לא באמת פה, אתה יודע," ענתה חסידה, "אני מתה מזמן. מה שיש כאן הוא צל של צל שלי, שכפול עלוב שלי, כמו מעין רוח. לכן אני יכולה להופיע בכמה מקומות בו זמנית.

הם המשיכו ללכת בשתיקה. עומר לא הפסיק לחוב על כך שברגעים אלה ממש מישהו עומד למות, או לחילופין, לגלות את הסוד...

"אתה לא צריך לחשוש," חסידה ענתה, ועומר נזכר בסיפורו של אילון, לפיו התודעה שלו צפה לעיני כל, ובעיקר לעיניה של חסידה, ולכן היא יודעת את מה שהוא חושב.

"למה לא?" שאל עומר.

"כי בן האדם שנמצא כאן לאחר ששתה את השיקוי כבר שתה את השיקוי בעבר, והכוח כבר בחזקתו," היא ענתה, "למעשה הוא שתה את השיקוי בשנית. אולי הוא רוצה להיוועץ ברוחי."

"מי זה?" שאל עומר.

"יחיאל גולד," ענתה חסידה, "או חיליק, כמו שאתה מכיר אותו."

עומר נעצר שוב. "חיליק?!" הוא התפלא, "הוא יודע את הסוד?"

חסידה נעצרה גם כן. "אתה רוצה לצאת מכאן או לא?" היא שאלה בחוסר סבלנות, ושניהם המשיכו ללכת. אם כי עומר לא הלך בראש שקט. הפגישה המשונה עם הילל ואיילת... וזה שחיליק יודע את הסוד... משהו ממש מוזר קורה בארץ.

לאט לאט עצי היער נהיו פפחות צפופים – ולא שהם היו צפופים כל כך לפני כן – ואדמת המחטים הפכה לאדמת כורכר. אור השמש כבר לא הוסתר מבין העלים, ובתים הופיעו מולם באי סדר.

"הגענו," היא אמרה ונעצרה.

"זהו?" שאל עומר, "זה הכל? למה את לא אוהבת את הדרך?"

כאילו כתשובה לשאלתו של עומר, נשמעה צהלת סוסים מרוחקת.

"אני מניח שזו התשובה, מה?" הוא שאל ביובש, אבל חסידה כבר לא הייתה מאחוריו. הוא היה לבדו. הוא, הבתים הריקים שמולו, וקולות הפרסות שהלכו והתקרבו.

ממרחק מה, הוא ראה כרכרה מתקרבת אליו. אלא שלכרכרה לא היו רתומים סוסים אלא מה שנראה כמו אלפי אנשים קטנים, בגודל חרקים. במקום העגלון ישב יצור שדווקא כן נראה כמו סוס. לפחות הראש שלו היה ראש של סוס, אך שאר גופו היה גוף אנושי. גוף נשי, למעשה. מלבד כפות הרגליים – רגלי תרנגול.

הכרכרה נעצרה מול עומר. והסוס־אישה ירד משם.

"בן אדם," אמר הסוס בקול נשי, ולכן עומר הניח שמדובר בנקבה. השדה הסוסית ירדה ממקום העגלון והתקרבה לעומר.

"שדה," ענה עומר בחזרה, במעין לגלוג.

"גבר," היא ענתה ותפסה בידיה הענוגות את צווארו של עומר, "אבל באמת גבר, לא רוח של גבר. מה אתה עושה פה?".

הקרירות המפתיעה של ידיה הרתיעו מעט את עומר, והוא ניסה להוריד אותן מעל צווארו, אלא שאחיזתה של השדה התהדקה פתאום ועומר הרגיש קושי לנשום.

"גבר, אתה לא אמור להיות פה," ליחששה השדה פתאום, "אבל אם אתה פה... טוב, זו הזדמנות מצוינת. תודה רבה, מי ששלח אליי גבר!"

ידיה כבר לא חשו ענוגות אלא מיובלות, או שהיו אלה יבלות שצמחו על צווארו של עומר. הוא חירחר, והמחסור באוויר היה קשה.

השדה פערה פה מלא שיניים מחודדות, מה שהאפיל מעט על המראה הסוסי שהיה לראשה. היא הולכת לאכול אותו?

ואז היא פתאום נעצרה, הרפתה מצווארו וסגרה את פיה. עומר נשם לרווחה ושפשף את צווארו הכואב. החוויה לא היתה נעימה כל כך, אבל עומר לא חש פחד משום מה. איכשהו, הייתה לו תחושה שזה ייפתר. כאילו השדים הפכו בעיניו לצפויים. לו זה היה קורה לו באמריקה, הוא היה חושש או מפחד. אבל כעת זה היה נראה לו מעט משעשע, ובעיקר מרגיע, כשהראש הסוסי שלה הפך לראש של נערה כבת גילו. היא כבר לא נראתה נוראית כל כך. להפך, היה בה משהו די יפה, ואפילו חמוד או מושך.

"כן, ומי את?" הוא שאל אותה בחיוך.

"מי אתה?" החזירה לו השדה, "אתה לא גבר. יש בך מין משהו שלנו. אני לא יודעת מה יש לך, אבל יש לך משהו משלנו."

"מה זאת אומרת משלנו?" הוא שאל, "משל השדים?"

השדה חייכה. "לא," היא אמרה, "מהחצויים."

"מה?" הוא שאל, "מה זה?"

"אנשים שחציים מכשפים וחציים שדים," היא ענתה.

"את... את לא שדה?" הוא הופתע.

השדה, שכעת מתברר שלא הייתה שדה לחלוטין, הנידה בראשה. "הצטרף אליי," היא אמרה, "אלינו."

"מה? מי זה אלינו? להצטרף לאן? לכמה זמן? לא, יש לי משימה!" הוא סירב.

"משימה? מה המשימה?" היא שאלה.

עומר חשש שלו יספר לה, היא רק תקשה עליו, אם היא אכן שדה, ולכן אמר בצורה מעורפלת, "אני רוצה להגיע לקורידון."

"בוא, אני אקח אותך," היא אמרה לו, "אתה אחד מאיתנו. אני אעזור לאחד מאיתנו."

היא? מציעה לו עזרה? היא חנקה אותו לפני רגע, ומה אם היא תתהפך שוב?

"עזרה של שדים מביאה איתה נזק, ככה זה תמיד," הוא ענה לה בעודו נזכר בנעמה שניסתה לעזור להם כל כך הרבה פעמים, ותמיד נכשלה.

"אתה מדבר על עזרה של שדים לבני אדם, אני מדברת על עזרה של חצאי שדים לחצאי שדים," היא המשיכה בחיוך, "מה אכפת לך? אתה תקבל עזרה, ואני אכיר אח חדש."

"אהה..." היסס עומר. מה הכי גרוע שיכול להיות? שהיא תחנוק אותו שוב, זה הכי גרוע שיכול להיות. ומצד שני, הוא לא יכול למות במסדרון כאן, נכון? הוא הרי לא באמת חי כאן...

"בסדר," הוא אמר לבסוף.

"יופי, עלה לעגלה," היא אמרה, "ושמונה עשר אלף מלאכי החבלה שלי יביאו אותך לשם."

"אז זה מה שזה?" שאל עומר והביט באנשים הקטנים, "ככה נראים מלאכי חבלה?"

"ככה נראים המלאכים שלי," היא אמרה בחיוך מנצח, והשניים עלו לעגלה ודהרו משם.

המחשבה שהוא עומד להגיע לקורידון עודדה אותו מעט. סופסוף הוא עומד לפגוש אותו ולהציל את רומי, בהנחה שהתיאוריה שלו נכונה. הרי אם ברגע שהוא כאן, הגוף שלו בעולם האמיתי נאנק ומבקש "לצאת! לצאת!" כמו שרומי עשתה ברגע שהיא הסתכלה בפניו של קורידון, הרי שגם רוחה של רומי נמצאת כאן איפשהו, כמו גם רוחו שלו. והמקום הסביר ביותר להניח שרומי נמצאת בו הוא היכן שקורידון נמצא. לכן, כל מה שנותר לו לעשות הוא לנסוע עם החצי שדה הזאת ולפגוש את רומי, ואם יתמזל מזלו, גם להביס את קורידון.

"אני אגרת," קטעה החצי שדה את חוט מחשבתו.

"אני עומר," הוא הציג את עצמו מבלי להביט בה. הוא עדיין חש לא בנוח מכל הסיטואציה, והעדיף להביט על הבתים והאנשים שהיו שם. בני עשרת השבטים, אחיו האבודים של עומר, הביטו בכרכרה ב... בסלידה.

"הם לא מתים עליי, ככה בלשון המעטה," אמרה אגרת כשהבחינה שעומר מביט בהם.

"למה? מה עשית להם?" הוא שאל, "חנקת גם אותם?"

"אה, לא, הם פשוט לא מתים על המשפחה שלי. אני מניחה שגם אתה לא תאהב אותה במיוחד."

"מה, משפחת השדים שלך?" הוא שאל.

"לא," היא ענתה, "בעיקר בגלל הסבא האנושי שלי."

"מי הסבא האנושי שלך?" שאל עומר בנימוס. זה לא באמת עניין אותו. אבל התשובה גרמה לו להתעניין מאוד במה שיש לאגרת לומר.

"אולי שמעת עליו, קוראים לו ישמעאל בן אברהם," היא ענתה.

לקחו לו שתי שניות להבין במי מדובר. "רגע, ישמעאל ישמעאל? הבן של אברהם אבינו? האח החורג של יצחק?"

"הוא ולא אחר," היא חייכה, "ידעתי שזה יגרום לך להתעניין קצת, אתה לא נראה קשוב כל כך."

"כן, כי להיות נתון לחסדיה של מישהי עם ראש של סוס שכמעט חנקה אותי זה לא משהו כל כך משמח," הוא העיר, והיא צחקה.

"כשסבא שלי, ישמעאל, ואמא שלו, הגר, גורשו מביתו של אברהם אבינו," היא החלה לספר.

"כלומר אבי, את שדה, את לא צאצאית של–" הוא החל לומר.

"–לא, אני כן צאצאית של אברהם, זו הפואנטה," היא קטעה אותו, "בכל מקרה, כשישמעאל והגר גורשו משם, הם התיישבו במדבר והוא התחתן עם בתו של המכשף המצרי כשדיאל. אולם אברהם לא היה מרוצה מכלתו והורה לישמעאל לגרש אותה. ישמעאל שמע לקול אביו וגירש אותה בעודה הרה. היא ילדה בתוך המדבר את אמא שלי, בתו של ישמעאל, שנקראת מחלת. מחלת גדלה בתוך המדבר, ושם היא פגשה שד בשם אגרתיאל והרתה לו. מהזיווג הזה נולדתי. לאחר שנולדתי, מחלת יצאה מן המדבר כדי להתחתן עם עשו בן יצחק. אולם אני נשארתי במדבר, שם התעצמתי והפכתי לאחת ממלכות השדים השולטות על חלק מתקופות השנה ומסוכנות בעיקר לגברים."

פתאום היא נראתה לעומר הרבה פחות חמודה. "אה, אממ... מזל טוב?" הוא היסס.

"עד שגורשתי," היא המשיכה, "גזרו עליי להישאר כאן לנצח ולא להיות בעולם בני האדם לעולם, חוץ מערבי שבת וערבי רביעי."

"רביעי דווקא? מאוד ספציפי," אמר עומר.

"כן, אתה מוזמן להמשיך ללגלג, אבל זו הסיבה שכמעט חנקתי אותך. אתה גבר," היא הסבירה.

"טוב, זה לא הופך אותך למזמינה במיוחד," הוא ענה לה.

"כן, טוב, זה לא משנה לשאר החצויים במיוחד," היא ענתה לו בחזרה, "אתה בטוח שאתה לא רוצה להצטרף אלינו אחרי שתסיים פה?"

"אחרי שאסיים?" שאל עומר. פתאום הוא שם לב שאין לו תוכניות לאחרי שיסיים, וזה היה די קרוב.

הם נעצרו פתאום. "אחרי שתסיים," היא אמרה, "שזה יקרה בקרוב. הנה, תראה!"

היא ירדה מהעגלה וסימנה לו לרדת בעקבותיה. נראה כאילו הם עמדו בסוף היישוב/כפר/עיירה בה הם נסעו. הם ראו את נהר הסמבטיון הרחק מאחוריהם, ועוד כמה ישובים מסביבם, אבל מולם היה שביל שהוביל למעלה גבעה. מצידי השביל היו מדשאות, ובמעלה הגבעה היה שער מוזהב, שלא היה אפשר לראות מה יש מאחוריו מהנקודה בתחתית הגבעה בה הם עמדו.

"זה שער הכניסה," היא אמרה ועלתה במעלה הגבעה, "זהו, הגענו."

"זהו?" שאל עומר, "זה כבר פה?"

"כמעט," היא אמרה ורצה במעלה הגבעה, "בוא!"

עומר רץ אחריה והופתע לגלות שהוא די בכושר. הוא הגיע לשער המוזהב יחד עם אגרת וראה את מה שיש מצידו השני.

זה היה נראה כמו פרדס ענק. העצים הנמוכים שם גידלו פירות משונים שעומר לא ראה מעולם. נראה היה כאילו העצים הבריקו או זהרו, אך תחושה אפלה בקעה מהפרדס הזה.

מעל השער הופיע שלט, עליו נכתב, "ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע. אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום."

"שמעת על הפרדס פעם?" שאלה אגרת.

עומר הנהן. "למדתי על זה בבית הספר עפלי"ם," הוא אמר, "זה הכינוי לכל תורת הסוד. אבל הסוד המקורי, לא סוד הקסם היהודי. כל מה שקשור לתורת הקבלה, כל מה שהביא לנו, הקוסמים, את הכוח."

"השדים, לא?" שאלה אגרת.

"ככה זה נראה עכשיו," אמר עומר, "שזה שונה ממה שלמדנו שם. תמיד חשבתי שהפרדס הוא מושג מטאפורי, לא ממש פרדס..."

"וכל מה שאתה רואה כאן הוא חלק מהעולם החומרי?" שאלה אגרת, "לא נראה לך שכל המסדרון הצדדי הזה הוא מטאפורה למשהו?"

"כלומר, הפרדס שאני רואה הוא הדרך שבה כל תורת הסוד באה לידי ביטוי מטאפורי במסדרון הצדדי?" שאל עומר.

"מה דעתך?" שאלה אגרת.

"אני חושב שאת צודקת," הוא ענה, "אבל למה הבאת אותי הנה?"

"כי הפרדס הוא כל מה שמפריד בינך לבין איפה שקורידון נמצא," אמרה אגרת, "הארמון שלו או הממלכה שלו, תקרא לזה איך שאתה רוצה. מיד בצאתך מצידו השני של הפרדס תגיע לשם."

"חשבתי שאיפה שקורידון נמצא זה מיד אחרי איפה שעשרת השבטים נמצאים!" עומר אמר.

אגרת חייכה. "עשרת השבטים נמצאים פה בכל מקום. תחשוב על זה, מספרם גדול פי חמישה מיהודי העולם הרגיל. מלבדם, יש בגדה הזאת של הסמבטיון גם אתרם נוספים כמו הפרדס, קורידון, היער של חסידה בת אפריים..."

"למה חסידה בת אפריים לא רצתה לפגוש אותך?" שאל עומר פתאום.

"כי הרגתי את בעלה, קטע כזה של שדה ששונאת גברים, אתה יודע," הסבירה אגרת בפשטות, ולשם שינוי לא פירטה, "טוב, תיכנס כבר לפרדס ותסיים את המשימה שלך. ואז תבוא לבקר אותי ואת שאר החצויים, אנחנו גם שוכנים בגדה הזאת של הסמבטיון."

"בסדר, אני מקווה שיהיה לי זמן לבוא ולבקר," נכנע עומר, "אם הכל יעבור כשורה... אבל למה זה נשמע כאילו את לא מצטרפת אליי?"

"אני? מה פתאום? אתה יודע כמה מסוכן שם? ועוד לשדים כמוני? הדברים שתראה שם יטריפו אותך. לא, אם אני רוצה לדעת משהו אני לא הולכת לפרדס, אני הולכת לפרגוד ומקשיבה שם. אבל אל תדאג, אתה אמור למצוא בפנים מישהו שילווה אותך."

"קורידון מצא לעצמו מקום להשתכן בו," מלמל עומר.

"טוב, לא יודעת אם 'בחר' זו המילה הנכונה," אגרת אמרה, "ככה זה יצא בדרך החומרית בה אתה רואה את העולם הזה. זה שקורידון נמצא מעבר לפרדס מסמל משהו. הוא חלק מהמטאפורה שכל המקום הזה מהווה."

"מה זה מסמל?" שאל עומר.

"אני באמת לא יודעת, אתה מוזמן לחשוב על זה בעצמך אם זה כל כך חשוב לך," היא אמרה, "בהצלחה!"

היא נעלמה והשאירה את עומר לבדו מול השער. עומר לקח נשימה עמוקה, פתח את שער הזהב ונכנס לפרדס.

השער נסגר מאחוריו בקול דנדון עדין ונעלם. גם שבלי הגישה נעלם, וכל מה שמאחוריו – עשרת השבטים ונהר הסמבטיון.

עומר היה מוקף בפרדס מכל עבריו.

מולו הבזיקה פתאום דמות של נער בן גילו של עומר. הנער לבש מעין טוניקה לבנה. משהו במראהו של הנער היה כל כך... מיוחד. שיערו, עיניו, עורו ומבנה גופו עניינו את עומר במיוחד.

"שלום," אמר הנער בקול עדין.

"שלום," התרגש עומר לענות לנער. קשה לתאר זאת, אך הנער היה אובייקטיבית יפה. יופי הוא עניין של טעם, אך על יופיו של הנער אין ויכוח.

"מי אתה?" שאל הנער.

"עומר," ענה עומר, "עומר לוי, הבן של–"

"–של גולדי, כן," אמר הנער, "אני יודע עליך הכל."

"אתה יודע מי אבא שלי?" אתגר עומר.

"כן," ענה הנער.

עומר הביט בנער בציפייה, וכשזה לא אמר כלום, עומר שאל, "תרצה לומר לי מי הוא?"

"לא," ענה הנער, "השאיפה היא שלא תצא מהפרדס עם ידע נוסף לזה שהיה לך לפני שנכנסת אליו, כי כל פיסת מידע כאן עלולה להזיק לך."

"באמת?" שאל עומר.

הנער הנהן. "כך השפעת הסוד ותורת הקבלה באות לידי ביטוי חומרי בדרך בה העולם הרוחני הזה מוצג לפניך. לכן אני לא אספר לך את שמי או איך הגעתי הנה, למשל. תוכל לנסות להבין זאת ברכגע שתצא מכאן. אבל אתה נראה לי די אבוד, ואני רוצה לשמור עליך שפוי. שלא תאבד פה כמו שנאבדו כמה אנשים בעבר..."

"נאבדו פה אנשים?" שאל עומר, ולחץ קטן התגנב אליו.

הנער הנהן. "לא קראת את הסיפור בהתחלה על ארבעה שנכנסו לפרדס?"

"קראתי, כן," ענה עומר.

"בן עזאי ובן זומא," הנער אמר, "תשתדל שלא לפגוש אותם כאן."

"ואיך אני אדע שאצא בשלום?" שאל עומר, "אני צריך להיות ברמה של רבי עקיבא, לא?"

הנער הביט בעומר בעיניו המהפנטות. "לא," הוא ענה, "כי יש בך משהו מעט שונה ממנו או משאר בני האדם. משהו מן השדים. לכן, כל הפרדס יוצג בפניך מעט אחרת. סבירות גבוהה שתצליח לצאת מכאן בשלום. ועדיין, עליך לעמוד בפיתויים שהפרדס יציג לך. כל סטייה מהדרך בה אני מוביל אותך תגרום לאובדנך כאן לנצח."

"אז אני צריך פשוט ללכת אחריך?" שאל עומר.

הנער הנהן. "ומומלץ לא לדבר או לא לחשוב, כי כל דיבור או מחשבה מביאים איתם פתח לשאלות ולסקרנות. שאלות וסקרנות אלה דברים בריאים, אך כאן תושבי הפרדס יפתו אותך לדעת מה התשובה. בוא."

הנער הלך בראש ועומר הלך אחריו. איכשהו, השמיים נראו מעוננים והיה מעט חשוך, וזאת בניגוד לשמיים הבהירים שהיו לפני שנכנס עומר לפרדס. מה שלא היה ברור לעומר זה מראהו של הנער. איכשהו, עומר ידע שלא משנה מי יביט בנער, הוא תמיד ייחשב ליפה. כאילו מדד היופי נקבע לפיו. יופי אובייקטיבי. מי זה יכול להיות?

"אני מטטרון," ענה הנער פתאום, כאילו קרא את מחשבותיו של עומר, "ובבקשה אל תתעניין עוד, אתה עלול לסטות."

"מה הבעיה לשאול עליך? אתה הרי זה שמוביל את הדרך, לא?" שאל עומר.

"אתה רוצה לנסות? בבקשה," ענה מטטרון, "אני מטטרון. לא, אני לא שד, כמוש הורגלת לפגוש כאן. אני אדם. לפחות הייתי אדם. אני מלאך. אני בפרדס, או פרדייז באנגלית."

"המילה פרדייז דומה למילה פרדס, אבל זה לא גן עדן?" שאל עומר.

"מה ההבדל?" ענה מטטרון, "כשהייתי אדם נקראתי חנוך. אני דור שביעי לאדם הראשון. אני זה שהביא לעולם את הסקרנות והמדע, את הכתיבה והקריאה, וגם פה אני יושב וכותב וכותב וכותב. ממש כמו האל עצמו."

"אני חשבתי שהוא האל עצמו," קול עבה הבהיל את עומר. הקול נשף בעורפו של עומר, שהחל לסובב את ראשו לעבר הקול.

"לא!" זעק חנוך, "אל תביט אליו. אם לא תסתכל עליי אפילו לרגע אתה תאבד אותי."

"אבל אתה לא רוצה לדעת מי אני?" המשיך בעל הקול לנשוף בערפו של עומר.

"אני אוכל לחפש ולחקור כשאצא מכאן," ענה עומר בקול שליו. זה היה פחות קשה ממה שנדמה לו. "בינתיים, יש לי משימה."

הוא וחנוך המשיכו להתהלך בפרדס שהמשיך להיות שקט. "אז אתה מלאך?" שאל עומר.

חנוך הנהן.

"אז אתה יודע אולי מה מקור הקסם בעולם? זה סתם משהו שתמיד עניין אותי," המשיך עומר לשאול.

"כמו שאמרתי, אני יודע הכל," חנוך ענה ולא פירט.

בעודם הולכים, ראה עומר קבוצת אנשים זעופי פנים עומדים לצד אחד העצים ומתבוננים בעומר.

"מה זה? שדים?" שאל עומר.

חנוך גיחך. "הלוואי. אלה מלאכי חבלה. מלאכים, כמוני, אלא שמטרתם להרע."

"כמו אלה שהיו במרכבה של אגרת?" שאל עומר.

"אגרת רתמה אותם למרותה איכשהו," ענה חנוך, "אבל אלה הרבה יותר מסוכנים משדים. השדים דומים לבני האדם באיזשהו מובן. השדים ובני האדם הם יצורים המשוטטים בעולם ומנסים לשרוד ולהתקדם בו. מלאכי החבלה הם..."

חנוך השתתק.

"הם מה?" שאל עומר.

אחד ממלאכי החבלה התקדם לעבר חנוך ועומר.

"אני אענה לך," הוא אמר, "בוא. אתה גם לא תמצא על זה מידע בשום מקום בחוץ, זה נשאר פה."

"וגם אני אשאר פה, יחד איתכם," עומר ענה.

"נכון, אבל אתה תדע," המלאך אמר, "כמו שחנוך יודע הכל, כך גם אתה. אתה תדע, למשל, מה קורה בישראל. אתה תדע איך להציל את רומי ולהביס את קורידון. אתה תדע איפה אילון..."

"אבל אתה לא תוכל ליישם את הידע הזה," חנוך העיר והמשיך להתקדם. עומר, לעומתו, נעצר. "מה זאת אומרת איפה אילון? מה קרה לו?" הוא שאל.

"עומר, אני ממשיך," קרא חנוך, ועומר התעשת ורץ בעקבותיו, משאיר את מלאכי החבלה מאחור.

"זה היה קרוב, תיזהר," חנוך העיר.

המחשבות לא עזבו את עומר. מה קורה בישראל? לרגע נדמה היה לו שהוא רואה את הילל ואיילת רצים בין עצי הפרדס, ואז הוא ראה גרסה מבוגרת של קרן גוטליב, מי שלמדה איתו בעפלי"ם, יושבת לה בצד הדרך ומאחוריה עיר אוהלים קטנה. הוא גם ראה בחורה שברירית עם מסיכת סיליקון שמכסה את כל פניה מלבד את אחת העיניים מסתובבת עם בקבוק המכיל בתוכו שיקוי כלשהו, והוא ראה ג'יני ירוק מעופף מבעד לעצים. הוא ראה גבר ואישה מסתובבים להם וקוראים, "אחינועם! אחינועם!" והוא ראה שני נערים - אחת שנראית כמו הגרסה הנשית של ניר אליהו ואחד שנראה כמו הגרסה הגברית של ליטל טרבלסי, אלא שהם נראו צעירים מעומר בשנים ספורות. האם אלה גל ואחינועם, התינוקות התאומים של ניר וליטל, בגרסתם המבוגרת? הם פשוט עמדו שם והביטו בו.

הוא ראה את אימא שלו, כפי שנראתה בזכרונות של ישראל רהב, בשנות העשרים לחייה. היא ישבה על מיטה זוגית, כאשר הדמות ששכבה בצד השני של המיטה הייתה מכוסה קליל בשמיכה. גולדי הביטה על הדמות, ואז הביטה בעומר.

"בוא תראה," היא אמרה, "מגיע לך לדעת."

עומר השתדל בכל מאודו להמשיך להביט בחנוך, שאמר בתורו, "הפיתוי גדול, וזה דומה למה שחוו הארבעה שנכנסו בזמנו לפרדס. הם גם ראו את העתיד, אבל הם, לעומתך, ראו משהו הרבה יותר גרוע."

"מה הם ראו?" שאל עומר.

חנוך המשיך ללכת, ואמר, "את השואה."

בסופו של דבר חנוך נעצר מול שער מוזהב נוסף. "הנה," הוא אמר, "נכנסת בשלום ויצאת בשלום. עבור כאן, ותגיע למשכנו של קורידון."

עומר הביט בעיניו של חנוך. "תודה," הוא אמר.

"צא למשימה, בהצלחה," חנוך אמר.

"תודה," עומר אמר שוב, "למה כולכם עוזרים לי במשימה?"

"אני לא יודע למה אגרת עשתה את זה," חנוך אמר, "אבל אני נמצא כאן בין כה וכה, ובפעם שעברה שגרמתי למישהו להיאבד בפרדס... טוב, תברר את זה בהזדמנות. אני יודע שזה כתוב איפשהו."

ואז חנוך נעלם, בדיוק באותה פתאומיות בה הופיע, ועומר עבר דרך השער המוזהב. כשיצא מהפרדס וסגר את השער מאחוריו, הוא ראה מולו בניין משונה שנראה כמו מגדל קוביות צבעוניות שנבנה ברשלנות ולצידו שלט קטן, עליו נכתב בכתב ילדותי "קורידון".

"זהו," אמר לעצמו עומר וניגש לדלת הבניין שנפתחה לקראתו. עומר נכנס, והדלת נסגרה מאחוריו. כל מה שראה בפרדס נדמה כבר כזיכרון רחוק. כי גם אם חנוך צדק ובאמת כתוב איפשהו מה קרה לו כשהוא גרם למישהו להיאבד בפרדס, לעומר היה משהו אחר בראש.

הוא עומד לסיים את המשימה שלו.

רומי איבדה את תחושת הזמן לפני... מתי זה קרה? היא כבר לא עוקבת. מבחינתה, היא נמצאת בתוך הקובייה ההיא כבר נצח.

איכשהו היא רואה את הקירות, הרצפה והתקרה, שכולם היו מצופים בלבד ירוק. כאילו מישהו קיפל שולחן סנוקר והשאיר אותה בפנים. למרות שלא היה שם שום מקור אור היא ראתה הכל, הקובייה בה היא שכנה הייתה מוארת.

בתוך קירות הקובייה, שדווקא הייתה די רחבה ולא צפופה כמו שעלולים לנטות לחשוב, היו כיסאות ושולחנות מובנים, ואפילו מיטה מובנית, וכמובן שהכל צמוד לקירות ולרצפה ומצופה - איך לא - בדבר המעצבן הזה. לבד ירוק.

רומי התרגלה לשגרת החיים המשונה הזאת. פעם בכמה זמן, רומי לא ידעה אם פעם ביום, שובע, שנה או אולי כמה דקות, הפאה העליונה של הקוביה - התקרה שלה - נפתחה והראש הענקי של הליצן חייך אליה מלמעלה, מושיט יד פנימה עם שק של אוכל שתמיד היה מתוק מדי. ואז היד הייתה לוקחת את השק של הארוחה הקודמת, וזה תמיד היה מלווה בצחוק צורמני ועליז מדי וקולות של ילדים צוהלים מבחוץ.

לפעמים רומי חשבה שהיא שומעת מוזיקה מבחוץ.

איכשהו היא מעולם לא הייתה צריכה לשירותים או משהו, ולמרות שהייתה שם מיטה, היא מעולם לא חשה צורך לשכב בה ולישון.

כמה זמן היא כבר שם?

איפה היא?

הפרק הקודם		הפרק הבא