זואי ג׳קסון והאולימפיים

לא כתבתי פרק כבר יותר מידי זמן. יש לי הרבה תרוצים, אבל אין טעם שאני אתחיל לספר אותם.
מה שבאמת גרם לי לחזור לכתוב היה דפדוף בתגובות על כל הפרקים, אז את הפרק הזה הייתי רוצה להקדיש לכמה אנשים:
הדס ברוקשטיין- בפרק השלישי, החמיאה לי על ה״מוח מצה״ כשבעצם פשוט התחלתי לומר ״מוח אצה״ בכל מיני ואריאציות שונות ופתאום יצא לי ״מוח מצה״. גרמת לחיוך על הפנים שלי.
Creature- שממש התלהבה בפרק השמיני שהקדשתי בשבילה את הפרק, אז הנה, אני מקדישה אותו שוב. היא גם כתבה המלצה על הפאנפיק, שזה משהו שבכמעט 4 שנים שלי בפורטל אף אחד לא עשה בשבילי, וזה ריגש אותי בטירוף. בנוסף היא גם המליצה עלי לתחרות ואפילו זכיתי, וכמובן שבלי ההמלצה שלה זה לא היה
קורה.
לונה& לאבגוד- בפרק האחד עשר כתבת שבגלל הפאנפיק הזה נשארת ערה עד מאוחר, שזה משהו שאני הייתי עושה במשך שנים ארוכות. הייתי מגניבה את הטלפון וקוראת פאנפיקים עד השעות הקטנות של הלילה, ולחשוב שהפאנפיק הזה מספיק מעניין מישהו כדי לעשות את זה, מחשבה מטורפת.

אז הפרק הזה מוקדש לכל האנשים האלו, שגם אחרי ששני פרקים שלמים (!) שכתבתי במחשב נמחקו ואיבדתי מוטיבציה, גרמו לי לחזור לכתוב.

ג׳ייס זרק את הפופקורן באוויר, פתחתי את פי בניסיון לתפוס אותו, אבל הוא פשוט נפל לי על האף. אני וג׳ייס התפקענו מצחוק.
מהצד השני, ריינה חיקתה אנשים, ולוק ניסה להבין את מי היא מחקה. ״אהבה יש באוויר...״ ריינה שרה בקול ציפציף ״אני אוהבת אהבה!״. ״אפרודיטה, דא.״ לוק אמר.
ושם היינו, סתם 4 ילדים בני 12 שנהנים מהחיים.
אבל לא היינו ילדים רגילים, היינו חצויים. חצי בני תמותה וחצי אלים.
כולנו צחקנו כאילו היינו שיכורים, למעשה, היינו חסרי שעות שינה.
השעה הייתה 4 לפנות בוקר.
כשהבנים הגיעו אלינו בשתיים עשרה בלילה היינו במוד עבודה, תיכננו את כל המסע, כל פרט ופרט.
בערך בשלוש לפנות בוקר התחלנו לאבד את זה, ואז הגענו למצב שלנו.
והנה אנחנו, בארבע לפנות בוקר, עם אפס שעות שינה, צוחקים כמו שיכורים ומתעלפים בתורות אחד על השני.
״אני חושבת שאני אקח לי תנו-״ פיהקתי פיהוק גדול ״-מה.״ אמרתי והנחתי את ראשי על ג׳ייס. ״אולי זה יהיה טוב אם ני-״ ריינה פיהקה ונפלה על לוק.
לא הייתי מסוגלת להשאיר את עיניי פקוחות, ואט אט הם נסגרו.
אחרי שעה בערך, הרגשתי שמישהו מנער אותי. ״זואי, נו זואי תעוררי.״ ג׳ייס לחש וניער אותי. ״מה? מה קרה?״ אמרתי לא מפוקסת, שמתי לב שנרדמתי על ג׳ייס לגמרי. ״תעזרי לי להעיר את ריינה ולוק.״
ריינה ולוק היו ממש מכורבלים, וישנו כמו מלאכים. ״ריינה,״ ניערתי אותה ״ריינה תעוררי.״
״מה קרה זואי?״ היא שאלה, כמעט מתוך שינה. ״השעה כבר-״ הבטתי בשעון ״חמש לפנות בוקר, כדאי שהבנים יחזרו הביתה.״ ריינה התיישרה.
״זואי, איפה הסולם?״ לוק שאל, עם עיניים כמעט סוגרות לגמרי, היה נראה שהוא ממש מתאמץ להשאיר אותם פקוחות. ״בחוץ, באותו מצב שעזבתי אותו.״ אמרתי.
״טוב אנחנו זזים.״ לוק אמר ״לילה טוב.״ וחיבק את ריינה. ״לילה טוב.״ ג׳ייס אמר לי וחיבק אותי. ״לילה טוב.״ השבתי לו.
הבנים יצאו למרפסת וירדו בסולם, סגרתי את הדלת למרפסת. ריינה סגרה את המתג של האור וכמו כדור בגב, שתינו נפלו בשינה על המזרנים.

הפרק הקודם		הפרק הבא