עיניים ירוקות

הי!

אז עוד פרק!

שימו 💜, מהפרק הבא העלילה מסתבכת אז תחזיקו ראש.

עוד משהו, אם אתם מדרגים, שולחים ינשוף או מגיבים, הפרק הבא יעלה מהר יותר.

החלטה שלכם.

אתם כבר יודעים מה ההמשך, כנראה! אז הנה:

תהנו⁦❤️⁩

_________

חושך.

בועות.

אדים.

קדרה מבעבעת.

ולרגע אחד זה רק אני והשיקוי, שלוחש ורושף על האש המתלקחת.

האש מבעבעת, לא עוצרת לרגע מלחמם את הקדרה.

האדים עולים, מתערבלים תמיד למעלה.

אף פעם לא חוזרים.

ואני איפה שהוא באמצע.

ליתר דיוק, ממש באמצע.

בין האש שדוחקת אותי, לרגש המבעבע ולאדים שעולים רק למעלה, לא מביטים לאחור.

הלואי ויכולתי להעמיד פנים שזה רק אני והקדרה.

"30 נקודות לגריפינדור!" אני שומע קול מתחנף.

בלורית בלונדינית זהובה, שפם של אריה ים.

או במילים אחרות, סלגהורן.

"בזכותך, עלמת חן," הוא אומר בחלקלקות ועולה בי בחילה.

השיקוי שלה מעולה, מרשים.

סלגהורן מחייך ולוחש: "במשרד שלי, בשעה שש בערב. מועדון הסלג- סלבז. רק בשבילך, אוונס. אפשר לקרוא לך לילי?"

אני רוצה להקיא עליו כשלילי עונה במתיקות "כן."

הוא מסתכל רק עליה, על השיקוי שלה.

הוא אפילו לא שם לב לקדרה בפינה האפלה ביותר של הכיתה.

הקדרה חלודה, לקוחה מהארון של בית הספר.

הילד לידה עם שער שמנוני ובגדים קרועים.

אבל השיקוי, השיקוי מושלם.

זה לא משנה מבחינתו.

זה לא משנה מבחינת כולם.

אני אפס.

אף אחד.

אני לוקח קצת מהשיקוי.

"גיאנמדרו," אני אומר בשקט.

אחד מהיתרונות בלהיות אף אחד זה שאתה באמת אף אחד.

אני מכניס את הקדרה שהוקטנה לכיסי.

אף אחד לא ישים לב לחסרונה של קדרה ישנה וחלודה.

הייתי חייב.

אני יוצא, וקול תופס אותי: "מי ההורים שלך?"

זה הקול החלקלק של סלגהורן, ראש בית סלית'רין.

"הם מתים," אני כמעט יורק עליו, "ואתה חי בתור ראש בית חנפן ושפל."

סלגהורן מביט בי המום, ואני מתרחק משם לפני שיביא לי עונש.

אבל אולי הוא לא יכל להביא, כי הוא יודע עמוק בלב את האמת.

אני פשוט הראשון שהעז להגיד אותה.

הבזק ג'ינג'י עובר לידי, ואני ממהר לומר:

"למה התחנפת לסלגהורן?"

"ככה, סוורוס. כי אני אולי אצטרך את זה."

"את תחשבי מתישהו בחיים על צדק?"

אני אומר בעוקצנות ומייד אחר כך מתחרט.

"כן. ואתה?"

"כנראה שלא, אם את שואלת אותי ככה."

לילי אוונס מסתכלת עלי בעיניים ירוקות נוצצות, מצועפות.

"אתה בסדר?"

היא אומרת ברוך.

לא! בא לי לצעוק, אני לא בסדר!

וזה לא בגלל שרע לי כאן, שאני המסכן והדחוי של בית הספר, שהמורים שונאים אותי, שאין לי חברים בקושי, שכולם לועגים לי ושהבגדים שלי קרועים!

זה בגללך!

פעם- פעם אני הייתי זה שמחייך, משיב על שאלותיך ומרגיע אותך.

עכשיו את מסתכלת עלי מלמעלה, מוקפת בחברות.

אנחנו לא שווים.

לך טוב, לי רע.

פעם.

זאת מילה שכנראה יש לה משמעות בשבילי.

רע וטוב.

אמא מחבקת ושברירית ואבא מכה וחזק.

חברה תומכת ואויב מלגלג.

אבל עכשיו הכל מעורבב.

"אני בסדר."

אני אומר בשקט ועוזב.

אני רואה בזווית עיני את ליטה בוכה בפינה שקטה, אוחזת בחוזקה מכתב בידה.

אני רואה בחלון מרוחק את ניוט מביט לאופק, מבט נחוש על פניו.

אני רואה את רוונה, נשארת בספרייה בזמן שכולם בחוץ.

אני רואה את ארגוס חוקר את הטירה, מדבר אליה ונשען על יושנה עתיק היומיום.

אני רואה את אלאן שולח מכתב להוריו המוגלגים.

אני רואה את קנופליוס מסתחרר סביב עצמו, מהופנט.

אני רואה בהשתתפות החלון את עצמי, על רקע שמיים מעוננים, עם בגדים בלויים וזוג עיניים שחורות כמו כאב עתיק.

ואני מבין, שהעולם מורכב. כל אחד הוא עצמו.

כל אחד והמיוחדות שלו.

כל אחד והאופי שלו.

כל אחד והזוג עיניים שלו.

בדרך מכתב קטן נופל לידי ואני פותח אותו וקוראים בשקט.

בסוף עוד תבוא אליי.

אני לא מספיק לעכל הכל, וילד עם שרירים עומד מולי ומכריז:

"ברוך הבא למועדון הקרבות של סלית'רין, ילד. אם תהיה חזק, תשרוד."

ובין השיקוי, לילי, ליטה, ניוט, סלית'רין, המכתב והכל, הכל חוזר עלי. 

אני מבין.

אני נדחף לתוך זירה מאולתרת, עם קהל סלית'ריני שואג.

אני מניף את השרביט.

לשרוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא