קוסמת בטעות

קוסמת בטעות // פרק חמש עשרה - הראי של ינפתא

אני הולכת ברחובות עיר שוממת, שקטה - כאשר לפתע מבין הצללים מופיע אדם עם ברדס שחור, אשר פניו מכוסות וקולו רגוע אך מאיים. 

"בואי, אסטן. אל תפחדי. אני לא אפגע בך לרעה, את יודעת" הוא לוחש.

אך אני נלחצת רק יותר. אני מתחילה ללכת אחורה, אך לפתע גופו של האיש מתעוות והוא משנה את צורתו לנחש קוברה מאיים וגדול, שזוחל על הרצפה ומתקרב אלי באיטיות, מלחשש בשפה מוזרה שאני לא מבינה. הוא מתקרב אלי עד שמגיע למרחק הכשה ממני - בעודי קפואה במקומי, לא מסוגלת לזוז. משותקת מפחד. הוא פוער את פיו.

אני חושקת את שיני ומכווצת את ידי לאגרופים. אמנם חלום הוא בתת מודע שלי, אבל כוח הרצון שלי כנראה גלש גם לתת מודע. לא משנה מה קורה, אני נשארת, ניצבת במקומי. הנחש ממשיך להתקרב והכל מרגיש בהילוך איטי. 

הנחש מכיש אותי. אני צורחת, אבל נותרת במקומי. אגרופיי כאילו אוחזים בחוזקה באוויר, ציפורניי דוקרות את פרק כף ידי עד שאני כמעט מדממת. רגליי נטועות במקום, ולא ניתן לתאר את הייסורים שלי באמת במילים.

הרגע שחיכיתי אליו הגיע. זה ארך בערך כמה שניות, אבל ברגעי הציפיה שלי השניות הללו הרגישו כמו נצח. האיש שחיכיתי לו מופיע בקצה הסמטה, הגלימה השחורה הארוכה שלו מתנפנפת ברוח, הוא עוטה מסכה שחורה על פניו. הוא מרים בתנועה חדה את המקל המעוקל, שכבר למדתי לקרוא לו שרביט, וצועק. הפעם המלמול הזה נהפך למילים שאני מבינה.

"אובליוויאטה!" 

זה לא הולך כמו שרציתי. הגילוי לא גורם לפרטים להופיע משום מקום בראש שלי, אבל אני כן מצליחה לשמוע את הקול בבירור. זו היתה בדיוק הנקודה בה נשברתי. ידי נרפו לצד גופי, וצנחתי אחורה, מתעוררת כרגיל, בצרחות. 

~~~~~~~~~~

"אז זה עזר?" שאלה אליסי בתקווה בבוקר המחרת, כשראתה את העיגולים השחורים מתחת לעפעפי. נענעתי בראשי לשלילה, לא מסוגלת להביע את איבוד התקווה האחרונה שלי במילים.

"לא?" היא שאלה, מפרשת אותי. "בטוח היה משהו!"

"החלום הזה חסר תועלת" הפטרתי לעברה, חסרת תקווה. "אין לי כיוון."

"את בטוחה?" שאלה אליסי, שוב.

"טוב, אולי… יש לי את הקול בבירור בראש! זה עוזר?" אמרתי.

אליסי צהלה. "כן! תחשבי על זה. אם נשיג את הקולות של החשודים שלנו, נוכל לברר את זה!"

"כן, זהו, הבעיה היא בעצם הפתרון" אמרתי לה, "איך נשיג את הקולות?"

"רדיו, אולי," היא אמרה. "נתשאל אנשים על הלוקהרט הזה. אם רוחות רפאים מכירות אותו, הוא כנראה מאוד גאה ביכולות שלו. חוץ מזה, הוא רייבנקלואי!"

משכתי בכתפיי. "אל תפתחי ציפיות."

אליסי הנהנה בהסכמה. "לא מפתחת ציפיות!"

חבטתי במצחי עם כף היד שלי. "יש לך עוד הרבה עבודה בהנמכת ציפיות."

~~~~~~~~~~~~~~~~

"למה לא באת לארוחת הערב?" שאלתי את אליסי, כשמצאתי אותה בחדר שלנו במעונות.

"כבר ערב?" היא שאלה, מבולבלת. "הייתי בספרייה מאז סוף הלימודים."

"ותחקרת תלמידים כל הזמן הזה?" שאלתי, לא מופתעת.

היא הנהנה במרץ. "כן!"

"אוי אליסי, את יודעת מה זה להנמיך ציפיות? סביר שלא יצא מזה כלום!" אמרתי.

היא משכה בכתפייה. "לפחות אני אדע שניסיתי"

"בכל מקרה, את לא רעבה?" שאלתי.

היא לפתה את בטנה. "כשאני חושבת על זה…. הארוחה כבר נסגרה?"

הנהנתי. "כן. יצאתי כשזה נגמר כי חיכיתי לך."

ירדנו למטה, אל חדר המועדון. הוא היה יחסית ריק מתלמידים, אז התיישבתי על אחת הכורסאות ואליסי התיישבה על זו שלידי. 

"אז מה נעשה?" היא שאלה אותי.

לואיס, הנער שבו נתקלתי פעמיים במסדרון, ירד ממעונות הבנים ונעמד מאחורי שתינו. "היי."

הפנים שלי האדימו. "היי." אמרתי, מקווה שקולי לא ירעד.

אליסי לעומתי התנהגה בחופשיות. "פספסתי את הארוחה. אתה יודע מאיפה אפשר לה-"

לואיס קטע אותה. "המטבחים. אפשר תמיד לקבל שם אוכל."

התעלמתי מהמבוכה וצחקתי. "אליסי! סוף סוף משהו על הוגוורטס שאת לא יודעת!"

"בסדר, לא למדתי הרבה על הפרת חוקים." היא רטנה.

~~~~~~~~

"וואו!" אמרתי, נדהמת. "אז כאן מכינים את כל האוכל?"

אליסי הסתובבה לצידי וסקרה את הסביבה, רוצה להכיר עד הסוף כל פינה בהוגוורטס.

לואיס שילב את ידיו, כאילו מנסה להרשים, וקרא לאחד הגמדוניות. 

"אינקי!" הוא קרא, "את יכולה לעזור לעלמות פה?"

הפנים שלי האדימו עוד יותר. 

אינקי, גמדונית בית קטנטנה התקרבה אלינו. "מה תרצו גבירתיליות?"

אליסי צחקקה מהכינוי. "פספסתי את הארוחה. אפשר ק-"

לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט, אינקי הגישה לה יחד עם כמה מהגמדונים עשרה מגשים מלאים מטעמים מכל הסוגים. עוגת שבע שכבות, מיץ דלעת, סוגי עוף, סושי, וכל מה שהיא רק תרצה.

לואיס כמה התקדם אחורה והשאיר אותנו שם, חוזר למעונות. אני ואליסי התיישבנו ביחד על הכסאות במטבחים, ועזרתי לה לאכול חלק גדול יותר מהארוחה (היי, אני תמיד רעבה!), למרות שלא הצלחנו לסיים ביחד אפילו חצי.

"אז מצאת משהו על לוקהרט ההוא?" שאלתי אותה בפה מלא.

היא חייכה. "המון!" היא קראה אלי. "הקוסם אוהב פרסום!"

חייכתי. "חדשות טובות. אז-"

היא קטעה אותי וזרקה עלי משהו כמו חמישים גליונות של עיתוני קוסמים. "הוא מופיע בכולם."

הסתכלתי על הערמה, מבולבלת. "מה? זה שבועון למכשפה! איך הוא יופיע כאן?"

היא הסיתה כמה עיתונים וחשפה את הכותרת הראשית. "זוכה פרס החיוך הזוהר ביותר."

מהכותרת נשקפה אליו תמונתו הקורצת של גלידרוי לוקהרט, ולצידה מספר התארים שהוא השיג בחייו. אפו היה מורם כלפי מעלה, כאילו אומר 'אני יותר טוב ממך ואפילו אל תחשבי על זה', שתי ידיו ניצבו על מותניו, והוא היה לבוש בגלימות המעצבים היקרות ביותר שהכרתי. 

"זה לא הוא." הצהרתי, לבסוף. "סליחה אליסי."

היא נראתה בין מופתעת למזועזעת. "אבל השקעתי כל כך הרבה! איך את יכולה לפסול ככה?"

"קודם כל, את זוכרת מה אמרתי לך קודם על הנמכת ציפיות?" שאלתי.

היא הנהנה. "כן."

"אז זאת הסיבה לכך שאת לא צריכה להשקיע כל כך הרבה בדבר שיכול להיות מבוי סתום. חוץ מזה, אם היית בחלום שלי, היית מבינה. זה פשוט לא הוא! העמידה שלו, החשיבה העצמית, ה- אוקיי, פשוט תקראי את הראינות איתו! הוא מלא מאוד מעצמו!" אמרתי.

אליסי נאנחה. "אז מה עכשיו?"

אינקי, גמדונית הבית שהגישה לנו את האוכל בהתחלה, משכה לי בגלימה. "גבירתילי, תראי."

היא סימנה לי להסתכל על קבוצת גמדוני בית קטנה שנשאו ביחד חפץ מרובע, מכוסה בד. 

"מה זה?" שאלתי.

"הראי של יפתא, זה להראות חלומומי הכי גדול של גברתילי!" אמרה אינקי בהתלהבות.

"הראי של ינפתא?" התערבה אליסי. "למה זה כאן?"

אינקי לא ענתה. במקום זאת, הגמדונים הסירו את הבד וחשפו את דמותי, מוקפת בשני אנשים שלא זיהיתי. 

"מי אלה?" שאלתי. "מה זה בכלל?"

אליסי הסתכלה עלי בתדהמה. "זה גאוני, תודה, גמדונים!"

"מה קרה כאן?" התעקשתי, "תסבירי."

"הראי הזה מראה את החלום הכי גדול שלך! אם את ניצבת ליד שני אנשים שאת לא מזהה, זה אומר שאלו שני האנשים שאת הכי רוצה לפגוש עכשיו! הראי מושפע מהתת מודע שלך, מה שאומר שאולי אלה ההורים שלך!"

"ההורים שלי?" שאלתי, מתקרבת אל הבבואה. "אלו הם?"

אליסי הנהנה. "צריך לצלם את זה. זה קצה חוט מצוין, אם נמצא עליהם מידע!"

גמדון אחד שהשתופף מאחורי כל האחרים הגיש לאליסי הנרגשת מצלמת קוסמים. היא אחזה בה ושיחקה קצת עם הכפתורים עד שלבסוף המצלמה פלטה קצת עשן והדפיסה תמונה נעה שלי לצד שני האנשים הזרים הללו, ההורים שלי. המילה היתה זרה על לשוני.

יצאנו מהמטבחים, מוכנות לדבר הבא.

הפרק הקודם		הפרק הבא